חוגגים 700 גליונות

 700
מספרים עגולים הם הזדמנות להגיד תודה

לפני רגע היה כאן גיליון 600, והנה גדלנו במאה. תודה לך ה' יתברך שנתת לנו את הזכות לעשות עוד מאה גיליונות של עולם קטן. זה לא מובן מאליו.

אנחנו מקווים ומתפללים שאנחנו מצליחים לעשות את ד' האמות שהפקדת בידינו באופן שמשתלב עם האמת, הטוב והקודש בעולם.

אנחנו מקווים שאנחנו ביקורתיים במידה הנכונה, ובעיקר בעלי עין טובה.

מקווים שאנחנו מצליחים להביא לידי ביטוי שיח מעניין, מגוון, מכבד, מכיל – וגם מסנן כשצריך.

מתפללים שנצליח להיות שליחים מכוונים.

אנחנו רוצים להגיע לעוד ועוד חלקים בעם ישראל – בין אם בכך שיהיו עוד ועוד באי בתי כנסיות, ובין אם נמצא דרכים נוספות להפיץ את עולם קטן בעוד מחוזות.

ואם כבר, אז 24 שעות לפני הדד ליין (יום שלישי בערב עכשיו), אנו מתפללים שתהיה לנו ממשלה טובה ואמונית עד יום שישי.

לקראת מאה הגיליונות הבאים עלינו לטובה – לב טהור ברא לנו אלוקים ורוח נכון חדש בקרבנו.

איתכם באהבה ובשמחה,

מערכת עולם קטן.

תודה גדולה לאנשי מערכת התוכן החכמים, המוכשרים והאהובים: ראשון – עורך המשנה המסור רועי אהרוני. תודה לארנון סגל, נדב גדליה, איתמר מור, אביגיל זית. אילת כהנא – געגועים.

תודה גדולה ליואל זיו, לשרה אהרון המופלאה, לחיה כהן, לנריה צברי, לדניאל אברהמי. וגם מרדכי יורבצקי ומאור צפירה שקופצים לעזרה – תודה חברים.

תודה על הזכות לפרסם את טוריו של הרב ראובן ששון.

כבוד גדול לנו לפרסם את מדור השו"ת הסלולרי מאת הרב שלמה אבינר והרב שמואל אליהו.

תודה גדולה לרב אורי סדן, לרב יוסף צבי רימון ולנעמה מוזס על פינות מה לעשו"ת המופלאות.

הרב יובל לויטה, אשר בן אבו, דוד שמחון, אבינועם הרש – עולם קטן היה חיוור בלעדיכם.

אנחנו מודים גם לנעמה קולסקו מעמותת 'אור ירוק' ולמבשרת עידן מבית ספר שדה עפרה.

כבוד לנו לתת במה לטוריה של סיון רהב-מאיר, וכמובן לנעמה להב שמוסיפה את הטאץ' שרק היא יודעת לתת.

עורכי הלשון המופלאים, השנונים והאהובים – אלקנה ארליך וחנה פורטגנג. איזה בלגן היה כאן בלעדיכם.

תודה לשמעון אבוטבול, לחנניה ריצ'מן ולכל החברים באשחר & more.

תודה לאנשי הדפוס סער אורבך מגרפוליט, משה אופיר וגבי סבג מדפוס המקור ויוסי, פרץ ודניאל האגדיים מהעיר העתיקה, שאנחנו מוציאים להם את הנשמה עם השעות המאוחרות שלנו.

ותודה לכל הקוראים שמלווים אותנו כבר 700 גיליונות, מתווכחים איתנו, מבקרים אותנו, מלמדים אותנו, מציעים הצעות ורעיונות ובעיקר מחממים לנו את הלב.

תודה ענקית!

 

 

מאות שעות אייכמן

 

"יש דין ויש דיין", איתמר מור

 

גיליון 616

 

כותב ב'עולם קטן' זה שבע שנים, ר"מ במכינות הקדם-צבאיות חמדת יהודה וניצוץ בעמק

 

לא בטוח שזו הכתבה החשובה ביותר שהבאתי מעל דפי 'עולם קטן', אבל מבחינה אישית היא החשובה לי ביותר.

 

נושא השואה ומשפט אייכמן עניינו אותי מאז ומתמיד. לדמותו של השופט גבריאל בך, ששימש ראש צוות התביעה במשפטו של אייכמן, התוודעתי במקרה. אומנם גדעון האוזנר נחרת בזיכרון הקולקטיבי ההיסטורי, אך מי שעשה באותם ימים את רוב ה'עבודה השחורה' של חיקורי הדין, איסוף העדויות והראיות היה גבריאל בך, עו"ד צעיר ששימש סגן פרקליט המדינה. הוא צבר בתקופה שקדמה למשפט מאות 'שעות אייכמן'. היכולת לשהות בחדר אחד עם רב המרצחים, הצורר הגדול ביותר שקם לעם היהודי מימיו, ולשוחח איתו, מדהימה ומזעזעת במידה שווה.

 

כשגיליתי לפני כשנה שבך בן ה-92 עדיין בקו הבריאות, ידעתי שאין דבר שארצה יותר מלראיין אותו. היכולת לגעת באמצעותו בפרקים שלמים בתולדות עמנו הייתה לא רק חוויה מרתקת ברמה העיתונאית אלא אירוע מעצב עבורי ברמה האישית. אני בא ממשפחה של ניצולי שואה. לא דיברו אצלנו על הנושא יותר מדי לאורך השנים. לבך, תובע מטעם העם היהודי כולו, לא הייתה האפשרות לעשות 'הנחות' לניצולים. הוא היה חייב והוא גם רצה לשמוע הכול, כולל את הפרטים הקשים והמזעזעים ביותר.

 

בך מתגורר עד היום באותה דירה ברחוב רד"ק בירושלים שממנה יצא בכל בוקר לבית המשפט שבו נערך משפט אייכמן, ובה גם קיבל את ההודעה על ביצוע גזר הדין. עצם השהות במחיצתו של בך במרחב ובזמן הנוכחיים עושה מבחינתי את הריאיון איתו לכתבה משמעותית וייחודית.

 

סימני שאלה על הקרן הקיימת

 

"כבר לא כל כך קיימת", ארנון סגל

 

גיליון 284

 

כותב ב'עולם קטן' זה 11 שנים, כותב דף שבועי בענייני הר הבית ב'מקור ראשון'

 

במקורו זה היה אמור להיות ריאיון חגיגי לרגל ט"ו בשבט עם ראשי הקרן הקיימת לישראל דאז. אלא שבקק"ל סירבו לשתף פעולה, ובהיעדר ריאיון פנינו לכתוב על הגוף הזה מנקודת מבט חיצונית. בתחקיר שלנו התגלתה הקרן הקיימת כארגון בעייתי, בזבזני ואובד דרך. ניסינו לברר מתי לאחרונה ביצע הגוף הזה רכישת קרקע ולא נענינו, ולצד זאת גילינו שבקק"ל התגייסו דווקא למען העיר הפלסטינית רוואבי ותרמו לה אלפיים עצים. כמה דמויות, ובהן צעיר אלמוני ששמו בצלאל סמוטריץ', סיפקו לנו פרטים על מכלול המחדלים הקשורים בפעילות הגוף העצום הזה, שבקופתו מיליארדי שקלים, והביעו את דעתם שהקרן פשוט איננה ממלאת את יעודה.

 

עד כאן הכול תקין, אלא שברגע של שטות התפתיתי לצרף לכתבה נתון ששאבתי ממאמרו של עיתונאי בכיר אחד בעיתון מוביל שטען שמשכורתו של יו"ר קק"ל עומדת על מאה אלף שקלים. לו הבאתי את הדברים בשם כותבם אולי לא הייתי מביא גאולה לעולם, אך ודאי הייתי מציל את עצמי מביזיון. כבר במוצ"ש שאחרי הופעת הכתבה פרסם יו"ר קק"ל את תלוש המשכורת שלו, והתברר שהיא נמוכה בהרבה ממאה אלף שקלים. 'עולם קטן' פרסם כמובן התנצלות מיידית על הדברים, ואילו אני למדתי מכאן מידה של זהירות בעבודה עיתונאית ובכלל. מוות וחיים ביד הכתב, וקור רוח ומידה של ביקורתיות, איזון ובדיקה נוספת הן דרישות סף הכרחיות לעיתונאי הנשכן. למדתי.

 

 

 

לכל הרווקים המיואשים

 

"לבקש כאילו אין מחר", אבינועם הרש

 

גיליון 388

 

כותב ב'עולם קטן' זה 15 שנה; מחנך ומנחה סדנאות להורים ולנוער על גיל ההתבגרות

 

כל מה שאני זוכר הוא שזה היה יום שלישי, אני באמצע דייט ברובע, שיחה חשובה וקובעת בנוגע לעתיד, ואז השם של העורך מופיע לי על הצג. "שנייה ואני איתך", אני אומר לה, והיא מתחרפנת עליי לגמרי ולא מבינה מי זה היוסף הזה שאני עונה לו באמצע החלק החשוב ביותר בדייט. מאז עברו המון מים (לדעתי זה סיפור של בערך 15 שנה). ב"ה התחתנתי עם אשתי גיתית ונולדו לנו ילדים, אבל רק דבר אחד נשאר כמו שהיה: הפסיכוזה המוכחת של טירוף יום שלישי, המתח, הלחץ והמשפט האלמותי: ייכנס או לא ייכנס. זאת השאלה. 

 

ובכל זאת ולמרות הכול אם יש טור אחד שאהוב וחביב עליי במיוחד הרי שזה הטור 'לבקש כאילו אין מחר', טור שכולו זעקה שנבעה ממעמקי הבטן הכואבת שלי ונהפכה לשאגה שנשמעה מסוף העולם ועד סופו: הלו, אנשים. אתם שומעים? יש ניסים בעולם הזה ואין ייאוש כלל! לגמרי! מי אמר? אני. בחיי. תסתכלו עליי ותראו. אני התחתנתי. ואני לא יותר טוב מכם בכלום. תאמינו לי. אז גם אתם תתחתנו!

 

הרגשתי איך שכל הגלונים של הדמעות הרותחות שלי, כל מאות הלילות שבהם התעטפתי בלבד, כל הרגעים שקידשתי בשבת על היין ורק הצל שלי ענה לי אמן, הכול ביחד התפרץ להר געש שניתז מהטור הזה, וכולו בעצם בא להגיד לכל הרווקים והרווקות באשר הם: זו לא שאלה של 'אם' תתחתנו אלא רק שאלה של 'מתי'.

 

עזבו אתכם מלעיסות ומקלישאות, כשאני מסתכל במראה אני יודע רק דבר אחד: בסוף המערה האפלה והמחניקה הזו תיגמר, וההתחלה החדשה תתפרץ לכם לחיים. זה מה שקרה אצל אלפי רווקים, וזה בדיוק מה שיקרה אי"ה גם אצלכם.

 

רק אל תפסיקו לבקש כאילו אין מחר.

 

 

עוד לפני בראשית

 

"צעד קטן לאנושות, צעד גדול לישראל", אדם פז

 

גיליון 628

 

כותב ב'עולם קטן' זה שנתיים, ר"מ בישיבת ההסדר רמלה, מחנך בקורס נתיב וסולן להקת 'בית ספר לנבואה'

 

פשפוש מהיר בארכיון לרגל הוצאת הגיליון ה-700 של 'עולם קטן', טפו טפו, גילה לי שאני חוגג שנתיים בדיוק (!) במערכת, וזו כמובן זכות ושליחות גדולה. בפשפוש פנימי פסיכולוגי מסתבר שזכיתי לכתוב בעיקר סביב מלחמות תרבות, מדע בדיוני ועולם החול המתקדש.

 

אם נתעלם לרגע מגיליון שבת זכור תשע"ח (המבריק, יש לציין), אני חושב שהכתבה שיותר סקרנה אותי בזמנו לחקור ולכתוב הייתה הסיקור של פרויקט space Il עוד בזמן שגייסו כספים לחללית 'בראשית', שהיום כולם כבר מכירים. כשבמערכת 'עולם קטן' סיפרו לי שיש כמה חבר'ה שמתכננים להנחית חללית ראשונה על הירח ללא מימון ממשלתי, מייד עלתה בי בהלת עתיד לא מובנת.

 

זכיתי לערוך תחקיר על מושגים טכנולוגיים מתקדמים מאוד מפיו של ד"ר ערן פריבמן, מנכ"ל העמותה. מעט על הסטארט-אפ, על הפנייה מגוגל, על שהם הולכים לעשות היסטוריה למרות שאף אחד עוד לא מעכל את זה, ובעיקר על החזון הגדול יותר: הקמת תחנת חלל על הירח שתשמש לכל האנושות בסיס למשימות חלל עמוק. אני חי בקומיקס.

 

בשבת שבה פורסמה הכתבה פנה אליי אדם מבוגר וטען: איך יכול להיות שהחדשות לא עוקבות אחרי הדבר הזה? אם זה אמיתי, כל המדינה צריכה להיות על זה. העיתונים הגדולים צריכים לעקוב ולדווח. זה סיפור גדול יותר מעלון שבת. היום אני חושב שלפעמים צעד גדול לעולם מתחיל בצעד ב'עולם קטן'... לעוד הרבה עלונים משובחים!

 

 

קולות מנתיב האבות

 

"בנתיבי אבק וזמן", יוסף ארנפלד

 

גיליון 624

 

כתב ב'עולם קטן' בשנים תשע"ד–תשע"ח; כיום מנהל משרד יחסי ציבור בתחום התרבות והמוזיקה, עורך העלון 'שבת בשבתו' וכותב בעיתון 'בשבע'

 

אומנם כבר אז נראה שחרב הפינוי מונפת מעל בתי שכונת נתיב האבות ביישוב אלעזר, אך תודעת הציבור הייתה הרחק משם. הבחירה להביא קולות אותנטיים מהשטח כדי לקבל תמונת מצב מקיפה ככל האפשר הייתה חשובה מאין כמותה.

 

כמדומני, הייתי אחד הכתבים הראשונים שהגיע לשטח כדי להתרשם מקרוב, בצורה הכי ישירה, מהעוול שהולך להיגרם ל-15 המשפחות בגין סנטימטרים מעטים השנויים במחלוקת משפטית שהיה אפשר לפתור גם בדרכים חלופיות.

 

האבסורד זעק מכל פינה בשכונה, אך גם התושבים הבינו שמדובר במשחק מכור מראש. 

 

לא חייתי באשליות, אבל ימים אחדים לאחר פרסום הכתבה כבר נהרס המבנה הראשון בשכונה. לצערי, כנראה גם בגלל הצלקות של גוש קטיף ועמונה הראשונה, לא התגייס הציבור בהמוניו למאבק על המקום, והתוצאה העגומה הייתה הריסת המבנים ובניית מבנים יבילים באתר סמוך.

 

נקודת האור היחידה בפרשה הייתה שהחשש ממדרון חלקלק שייווצר כתוצאה מהריסת 15 המבנים ויופנה אל עבר שאר בתי השכונה, התבדה לשמחתנו ברמה המקומית, אך החרבת היישוב עמונה ותשעת הבתים בעפרה השאירו לנו סימני שאלה נוקבים באשר לאסטרטגיית המאבקים, היעדים וההצלחות לאורך זמן.

 

 

החזון איש של כולם

 

"החזון והאיש", יואל יעקובי

 

גיליון 351

 

כתב ב'עולם קטן' בשנים תשס"ט–תשע"ז, כיום מורה להיסטוריה וללימודי ארץ ישראל בישיבת נחלת ישראל

 

ב'עולם קטן' כתבתי בעיקר על היסטוריה יהודית, היסטוריה וארכאולוגיה של ארץ ישראל, טבע הארץ, נושאים תורניים ותורניים-חברתיים. נושאים כאלה לא נוגעים בדרך כלל בכותרות החדשות הבוערות, אבל לשמחתי גם היום יש להם ערך חוץ מעטיפת דגים.

 

דרך הכתבות התוודעתי לדמויות רבות ומגוונות, ובהן דוד בן יוסף ועזריה אלון זכרם לברכה ויבדל"א הרב שלמה עמאר שליט"א. אבל כשנתבקשתי להציג כתבה חשובה במיוחד מייד עלתה בראשי כתבה מסוימת. דווקא לא אחת שהתקבלה בקולות וברקים, ונדמה לי שאפילו שכבה במערכת תקופה ארוכה עד שפורסמה: כתבה על החזון איש.

 

אני מרגיש שהפילוגים שיש בעולם התורה גורמים לנו להפסיד דמויות נפלאות שהיה אפשר לקבל מהן הרבה מאוד רק בגלל שהן מזוהות עם ה'הם'. חמור מכך, גם האמיתות שלנו יוצאות בסוף מוגבלות, כי גם שם צריך להיזהר שלא נהיה חלילה חלק מה'הם'. זה חבל, כי מה שטוב למערכת בחירות לא נכון לחיים כולם.

 

אחת הדמויות שאמורה להיות במרכז כותל המזרח של כלל הציבור התורני אוהב ארץ ישראל היא דמותו של החזון איש. משהו מההפסד הזה ניסיתי לתקן בכתבה הזו. עוד קצת אני רוצה לתקן בעז"ה עם תלמידיי, כשבמסגרת הסיורים ביחידת מישור החוף של מגמת ארץ ישראל נכניס, אני מקווה, גם סיור בעירו של החזון איש לאור דמותו. אני בטוח שזה יבנה אותי ואותם הרבה יותר מהיכרות עם מבנה צלבני כזה או אחר, כי כאן באמת מדובר בסלע קיומנו.

 

 

בזירת קרב מגזרית

 

"תנ"ך בגובה", חיים אקשטיין

 

גיליון 359

 

הגעתי לזה לגמרי בטעות. הצלחתי לחמוק באופן עקבי מכל הסערות הציבוריות ולא להיות בסביבה כשדרוש כתב לעניינים שנויים במחלוקת. אבל מה לעשות, באותו שבוע פנה אליי חבר בבקשת "אם-אתה-כותב-בעולם-קטן-אז-אולי-תדאג-שיפרסמו-את...". זו באמת הייתה בקשה צנועה, אותו חבר רק רצה להגיד משהו על תוכנית הלימודים החדשה בתנ"ך וביקש שאעביר הלאה את המכתב שלו. מפה לשם בתוך זמן קצר נפלה על הכתפיים שלי כתבת ענק בנושא פולמוס התנ"ך.

 

כמו במגרש הביטחוני, להבדיל, גם פולמוסים פנים-דתיים באים בסבבים. פעם בכמה שנים תתי-הזרמים בציונות הדתית מקפידים להתקיף זה את זה. באותו סבב זו הייתה תוכנית לימודים חדשה בתנ"ך שהסעירה את המגזר. מאמרים נוקבים שעניינם אופן לימוד התנ"ך נורו לכל הכיוונים, מגובה העיניים עד לגובה השמיים, אבל היעד שקיבלתי היה 'פשוט': להסביר על מה הוויכוח.

 

כמעט לילה שלם ישבתי על הניסוח של הכתבה. מנסה לדייק, לא למשוך לשום צד, לא לתקוף אף אחד, לא לצאת מגמתי, להיות אובייקטיבי לחלוטין. זאת הייתה חוויה, לנסות לגעת בשורשי המחלוקות בבית המדרש הציוני-דתי, אבל זה גם היה די מתיש.

 

אחרי השבת התברר לי שהכתבה חטפה אש מכל הכיוונים. כלומר, כל צד היה משוכנע שהכתבה מגמתית לטובת הצד השני. רק אז ידעתי שהצלחתי להישאר באמצע.

 

אני מבחינתי סיימתי באותו רגע עם כתיבה עיתונאית מהסוג הזה, אבל אני מאמין שהאובייקטיביות, ההכלה וראיית מכלול הצדדים עדיין קיימות.

 

 

אהבה או התאהבות?

 

"מאוהבת", הרב יניב חניא

 

גיליון 66

 

לפני הרבה שנים, כשעדיין הייתי יותר תחת הרושם של העבודה עם תיכוניסטים בתנועת 'מעגלים', כתבתי מאמר שמשפט המפתח בו הוא מטבע לשון די נפוצה בימינו: "אהבה או התאהבות". באותה תקופה 'עולם קטן' עדיין ראה את עצמו כמכוון לבני נוער בלבד, ובמאמר ניסיתי לעסוק בנושא שמטריד מאוד בני נוער, וככל הנראה את העולם כולו.

 

נוסף על כך שהביטוי "אהבה או התאהבות" הפך למטבע לשון סמינריוני, ומלבד העובדה שהמאמר הכיל את המשפט האלמותי שציטטתי משמו של חבר שהתעשר בבת אחת ופגשתי אחרי כמה שנים: "הקב"ה ברא את העשירים רק כדי שנלמד שכסף הוא לא הדבר שמביא אושר לחיים", אני סבור שהמאמר הזה עסק בנושא שהופך להיות החשוב ביותר בחיינו – אהבה מול התאהבות – או בצורה שזה לבש בימינו: אהבה מול תאווה, אהבה מול 'יחסים' וכדומה. ההבדל בין מושג של קשר פנימי ועמוק שמצריך עבודה וצניעות פנימית וחיצונית גדולה לבין אותו רגש מושפרץ, 'עיתונאי' ומאוד אנוכי שעליו מחנכת המדיה.

 

זה אולי הקונפליקט החזק ביותר בין עולם התורה והרוח לעולם המודרני – מהי אהבה, מה מהותה, מה משמעותה ולמה היא חשובה כל כך. הוויכוח והדיון מלווים וילוו אותנו שנים רבות קדימה. למה זה חשוב כל כך זה דבר אחד, אבל הצורה המוחצנת, היצרית, שזה לבש בימינו, זה דבר אחר לגמרי.

 

 

 

לא סתם אין ממשלה בלי חרדים

 

"המהפכה החרדית", ישי פרידמן

 

גיליון 160

 

כתב ב'עולם קטן' בשנים תשס"ח–תשס"ט, כיום כותב ב'מקור ראשון'

 

הכתבה הראשונה שלי ב'עולם קטן' (ובעיתונות בכלל) עסקה בתהליך הישראליות והמעורבות של החברה החרדית בחברה הישראלית. אני זוכר שזו הייתה כתבה שהגיעה לאזור ה-4,000 מילה (עימכם הסליחה, עורכי עולם קטן, אחרי זה קיצרתי את כתבותיי) והיא לוותה בהתרגשות גדולה (בכל זאת, כתבה ראשונה בעיתון).

 

אם זיכרוני אינו מטעה אותי, בכתבה שפורסמה לפני עשור ראיינתי חרדים מהשורה, חרדים עובדים, עורכי דין, אקדמאים, סטודנטים ועיתונאים, ובמובן מסוים היא עסקה במה שכונה לאחר שנים 'החרדים המודרניים'; לובשי 'החולצות הכחולות'; בני המגזר החרדי שחיים 'תורה ועבודה', תורה עם דרך ארץ, משפיעים על החברה הישראלית וממילא מושפעים ממנה.

 

מה שעורר אותי בזמנו לכתוב את הכתבה (ואני זוכר את הדיונים שהיו לי על זה עם העורכים של 'עולם קטן') היה התובנה שלחרדים, למגזר הגדול והמיוחד הזה, יש ככל הנראה תפקיד חשוב מאוד בישראל העכשווית. החרדים השפיעו על החברה הישראלית מאז קום המדינה, אבל המציאות מראה שהשפעתם רק תלך ותגבר.

 

בזמן כתיבת שורות אלו לא ברור אם תהיה ממשלה או לא, אבל ברור שהסאגה הפוליטית האחרונה קשורה לעימות בין כוחות שונים בחברה הישראלית לחרדים. המפלגות החרדיות הן לרוב הבסיס לממשלות הימין, והשמאל שילם מחיר יקר על איבתו לעולם החרדי. בלעדיהן קשה מאוד עד בלתי אפשרי להקים ממשלה. ועל כן השאלות איפה נמצאים החרדים, מה הם רוצים ומה החברה החרדית עוברת ימשיכו לסקרן דורות של עיתונאים וחוקרים.

 

                              

 

ריאיון עם מלאך

 

"חכם ישועה", אברהם בנימין

 

גיליון 516

 

כתב ב'עולם קטן' בשנים תשע"ב–תשע"ו, כיום יועץ תקשורת ואסטרטגיה בעמותת 'רגבים'

 

איך מסכמים יום הולדת 700 לעלון הכי אהוב? אולי במספרים. בארבע השנים שבהן 'עולם קטן' היה לי בית, מאות אלפי מילים חלפו על המקלדת, אם לא יותר. מאות שעות ראיונות תומללו באדיקות, וזכורים לטוב גם שני לפטופים חבוטים.

 

אפשר להצביע על הרבה כתבות חשובות, אבל המפגש שהותיר בי את הרושם הרב ביותר היה הריאיון עם הרב ישועה בן שושן, שנתיים לפני פטירתו, שלמיטב ידיעתי היה הריאיון העיתונאי היחיד שנתן.

 

זה התחיל בתפאורה: בית עתיק של שני החדרים הנחבא בחצר ירושלמית קסומה הנבלעת בצילם של רבי הקומות ההולכים ונבנים, קירות רצופי ספרים עתיקים ועיניו המאירות של הרב, קולו הרך שהלך וגבר וסער ככל שהמריא בדבריו לעומק ולמרחק.

 

חכם ישועה היה שילוב של שמים וארץ. זה שיימצא במילון אבן שושן תחת ההגדרה של איש פלא. מגדולי המקובלים, לוחם עז נפש בסיירת שקד לצד פואד ואריק שרון שיצא למבצעים עלומים מחוץ לגבולות המדינה עטור בתפילין קטנות שחקק להן מקום תחת רצועות הקסדה, בעל תפילה ואוהב ישראל עד כלות. מי שסמטאותיה של ירושלים של מעלה נהירות לו כמו סמטאות העיר שלמטה שבה גדל משנותיו ילדותו בבירה המחולקת ועד פטירתו לפני כחצי שנה. מדי פעם אני מתבונן בתמונה ששמרתי מהריאיון וסופג לתוכי קרני אור.

 

 

תשובה בין הסורגים

 

"אנו מתירים להתפלל עם העבריינים", ענבל וייס

 

גיליון 367

 

כתבה ב'עולם קטן' בשנים תשע"א–תשע"ד, כיום מנהלת מחלקת היח"ץ במשרד הפרסום אשחר & more

 

'עולם קטן' היה לי בית גידול בתחילת דרכי בעולם התקשורת. אני לא שוכחת את שנותיי היפות ב'עולם קטן'.

 

את הרב ויזנר, רבם של אלפי אסירים, שיחגוג השנה 'בר מצווה' בתפקידו כרב השב"ס, פגשתי זמן קצר לאחר שהפכתי לאימא. אחת החוויות הראשונות ביותר שלי מחוץ לעולם ההחתלה וההזנה שהתרגשו ובאו עליי הייתה חציית גדרות תיל דוקרניים בליווי שומרים לתוך תוכי הכלא. מקום שהיה זר לי לחלוטין עד לאותו רגע.

 

הימים היו ימי שלהי אלול, ראש השנה בפתח, ואני נפגשת עם 'רב העבריינים'. באותו מפגש נפתח לי הראש והלב ונמלאתי חמלה מסוימת על מי שמכלים ימיהם וחייהם בכלא. ראיתי בהם לפתע פגועים, חולים, אומללים, זקוקים לרחמים ולעזרה לצד הרוע והעוולה שביצעו.

 

הרב ויזנר התגלה בפניי כמי שליבו מלא באהבת ישראל אמיתית לכל יהודי באשר הוא. שוחחנו קרוב לשעתיים על מקומם של בעלי תשובה בעולם, על הנפילות הכי קשות ומזעזעות שהאדם יודע, ואיך למרות הכול הוא יכול לקום מהן אם רק יבחר, לשקם את חייו, להעניק בהם מעט טוב.

 

מושגים כמו 'בחירה חופשית', 'חזרה בתשובה', 'תיקון', 'שינוי' ועוד יצאו שם מהספרים, מהתורות, מהוורטים ומהשיעורים שהורגלתי להתכונן בהם לימים הנוראים וקיבלו תרגום אמיתי לחיים עצמם.

 

כשהתבוננתי על תיקיית המסמכים המפוארת שצברתי במהלך שנותיי ב'עולם קטן' דיברה אליי יותר מכולן הכתבה הזו. על היקום המקביל שזכיתי להציץ אליו, וכולי תקווה שלא אפגוש בו עוד לעולם.

 

 

מטפלים גם בנושאים רגישים

 

"אימהות ללא תאריך תפוגה", אילת כהנא

 

גיליון 640

 

כתבה ב'עולם קטן' בשנים תשע"ה–תשע"ט, כיום כתבת חדשות 20

 

הכותרת 'עלון בית כנסת' כבר מזמן אינה מאגדת תחתיה את המוצר שאתם מחזיקים ביד. עלון השבת שלפניכם הפך לאחד ממובילי השיח המרכזיים במגזר הדתי, וכמו המגזר הפך לקול חשוב בשיח הישראלי הכללי.

 

אני חושבת שכמה גורמים אפשרו ל'עולם קטן' להיות בעל משמעות רחבה שכזו: האחד הוא שניגשים למלאכה בתחושת שליחות אמיתית. לא כזו המלווה בהעמדת אנשים מסוימים באור הזרקורים, גם אם הם מובילים דעה חשובה. עוד גורם הוא יכולת ההקשבה. לא פעם אירחנו מעל דפים אלו אנשים מהצד השני של המתרס הדתי או הדעתני והשתדלנו לתת לו במה מכובדת. הגורם השלישי והעיקרי בעיניי הוא יראת השמיים שניצבת לעומת יראת האדם. הרצון להביא אמת בלי לפחד ממה יגידו, איך יסתכלו ועד כמה זה נשמע חרד"לי.

 

זכיתי להיות שותפה למהלך הזה במשך ארבע שנים, עד תחילת השנה העברית הנוכחית, וסיקרתי את כל מה שעבר עם ישראל בשנים הללו. אבל לכבוד הגיליון ה-700 בחרתי בכתבה שהייתה חשובה לי מאין כמותה. גם משום שהיא מופיעה בעלון בית כנסת וגם בשל התפוצה הרחבה של נושא הכתבה: שימור פוריות בקרב ציבור הנשים הרווקות.

 

החברה שלנו מתרגלת למצב האבסורדי של שיעורי רווקות גבוהים בגילי שלושים וארבעים פלוס, והיו מי שהתעוררו בזמן כדי להבטיח להן משפחה, היות שמדובר על הריונות בעשור הרביעי והחמישי לחייהן. אנשי תורה, נשים וגברים, נרתמו למהלך והעלו את השיח החשוב הזה לאוזני הרווקות, ולא פחות חשובים מהן: לאוזני ההורים שלהן. במסע המופלא הזה שזכיתי לערוך הצטיירה לה תמונה שלמה ומורכבת. תורנית, רגשית ומאתגרת.

 

גם לדברים האלה 'עולם קטן' נתן במה ברגישות רבה, מתוך אמונה באותה תחושת שליחות אמיתית שיש למערכת הזו כלפי עם ישראל. יהיה שכרי אשר יהיה, הדבר נסך תקווה ואמונה בקרבי ובקרב חברותיי לרווקות שהתפילה שלנו להקים משפחה עוד תתגשם. 

 

 

חוזר לסמטאות ילדותו

 

"שכונה תימנית אחת בפתח תקווה", נדב גדליה

 

גיליון 581

 

כותב ב'עולם קטן' זה 12 שנים

 

כמעט 15 שנים אני מראיין ידוענים, שומע סיפורים מסמרי שיער שיבה ומביא לכם את השלל. יש משהו מרגיע בלהקשיב לאחרים. האנטר תומפסון המציא בשנות ה-60 את כתבות ה'גונזו', שבהן הכתב האמיץ נשאב פנימה אל הסיפור ומביא אל המילים את נפשו, מאודו וחוויותיו. כתבה אחת כזו שזכיתי לכתוב, שמבחינתי חשובה לי מכולן, הייתה כשסיפרתי בפעם הראשונה על שכונת ילדותי התימנית.

 

העמקתי, השתעשעתי, נכנסתי עמוק פנימה אל הנפש ושליתי מהתגובות על הכתבה את התובנה הדואבת שבה חשדתי ושלשמה נוצרה הכתבה מלכתחילה: בחלקים מסוימים (בלבד) מהציונות הדתית הגזענות הפרימיטיבית עדין נוכחת.

 

איני רוצה לתת דוגמאות. נמתין עם זה לכתבה הבאה או עד שניפגש מתישהו. מה שברור הוא שהגזענות הקשה ביותר אינה גזענות גלויה או סמויה. איתן אפשר להתמודד איכשהו. הגזענות הדואבת ביותר היא גזענות לא מודעת. אתה פשוט לא יודע שבעמקי נשמתך אתה גזען למרות שאתה כציוני-דתי מעדיף, אין מה לעשות, את הדומה לך. את זה שגדל כמוך, שחושב כמוך. לפעמים הוא אפילו אשכנזי. או מרוקאי. רק לא תימני. הס מלהזכיר את האתיופים.

 

איך זה קרה? כשאתה גדל בבית שבו לא באמת מקבלים את השונה, גם אם צמחת לגובה והתבגרת, משהו לעיתים נותר בך. מאותה כתבה תימנית עברו עשרות אלפי מילים ואינספור תגובות. אם תומפסון נולד ומת רק כדי שאכתוב על שכונה תימנית ואתעצב על גזענות ציונית-דתית דרך כתיבה בשבועון שבת עממי – דיינו.

 

 

החפצים מהשואה שנמצאו בעקבות כתבה

 

"אוצר בכד החלב", מורדי מילר

 

גיליון 605

 

כתב ב'עולם קטן' בשנים תשס"ח–תשע"ז; כיום מלמד במרכז האקדמי שלם ולומד באוניברסיטה העברית

 

עשרות כתבות זכיתי לכתוב ב'עולם קטן', אולם כתבה משמעותית במיוחד עבורי הייתה הכתבה על ה'אש קודש', רבי קלונימוס קלמיש שפירא, האדמו"ר מפיאסצנה, שבגטו ורשה מסר דרשות לחסידיו, הגיה ותיקן אותן בתקווה שיתגלו, עד שנרצח. הכתבה התבססה על ריאיון עם ד"ר דניאל רייזר, אשר הוציא לאור מהדורה מדעית של הדרשות בהתבססו על כתב היד המקורי.

 

לאחר פרסום הכתבה סיפר לי ד"ר רייזר כי בזכותה נמצאו שני פריטים יקרי ערך שנחשבו לאבודים. האחד היה ספר שירים שכתבה אישה בוורשה לפני השואה. לאחר ששרדה חיפשה את הספר, אך לשווא. כשנפטרה העמידו ילדיה ליד מצבתה קופסה עם ספרי השירה שלה, והשאירו מקום ריק לציון הספר הראשון שכתבה ושאבד. אחד מבניה למד מהכתבה שיש ארכיון היסטורי יהודי בוורשה שבו מצוי כתב היד של האדמו"ר. מייד יצר קשר, ולתדהמתו בתוך 24 שעות קיבל עותק של ספר השירים שהשלים את החסר בקופסת הספרים שליד מצבת אימו.

 

הפריט השני היה יומן שכתבה נערה בת 12 בגטו לודז'. בעקבות הכתבה פנה אחד מבניה לארכיון ההיסטורי היהודי, ואף הוא זכה לקבל את היומן. במקרה זה האישה עוד הייתה בחיים, וביום הולדתה ה-90 הגישו לה ילדיה את היומן שכתבה.

 

המחשבה על אדמו"ר שאיבד בני משפחה וכל יום היה עשוי להיות האחרון בחייו, שהמשיך למסור דרשות לעידוד חסידיו, לעבור על כתבים ולערוך בהם הגהות ותיקונים, הייתה מעוררת השתאות.

 

 

 

איומי תביעה של מיסיונרים

 

"יעד המיסיון: ישראליוֹת במצוקה", נטעאל בנדל

 

גיליון 326

 

כתב ב'עולם קטן' בעיקר בשנים תשע"א–תשע"ג

 

תחילת דרכי העיתונאית הייתה בין השאר ב'עולם קטן'. כתבת תחקיר אחת זכורה לי במיוחד, במסגרתה חשפתי קבוצה של נוצרים מירושלים שמצאו דרך מטרידה במיוחד למיסיון: בדומה לאגודת 'אפרת', הם הציעו לנשים בהיריון המבקשות להפיל את עוברן חסות ותמיכה מלאה במעין מקלט לנשים. הנשים ששמחו על התמיכה הכלכלית מנוצרים טובי לב, גילו כי היא אינה מגיעה בחינם. נלוו אליה דרישות כמו להגיע לתפילה בכנסייה ולהשתתף באירועים דתיים נוספים. ברקע היה להן ברור – לשתף פעולה או לאבד את התמיכה הכלכלית לתינוק שכבר נולד להן. הניצול של נשים במצב נפשי וכלכלי קשה זעק, והחלטנו ללכת על הסיפור הזה בכל הכוח.

 

במהלך העבודה על הכתבה הגענו אל בחור שפרש מאותה קבוצה, והוא סיפר על ניסיונות המיסיון הרבות שהיא מפעילה. נזכיר כי מיסיון אסור על פי חוק, ובכל זאת הוא העיד כיצד אותה קבוצה פעלה באין מפריע.

 

סמוך לירידה לדפוס הגיע מכתב איום בתביעה מעורך דין. הוא העלה בי חשש כבד והביא אותנו לבדוק שוב ושוב את העובדות. הכתבה פורסמה, התביעה לא הגיעה. למעשה, זוהי כתבת התחקיר הראשונה שלי וגם איום התביעה הראשון, וממש לא האחרון, שקיבלתי. המכתב הזה שמור אצלי עד היום למזכרת. הוא שמור כדי להזכיר לי את הפחד הגדול של העיתונאי המתחיל, פחד שנשחק עם השנים. הפחד העיתונאי הוא כלי חשוב לעיתונאי. הוא זה שיגרום לו לוודא את העובדות, למנוע מהאג'נדה לעוות מציאות – הוא שומר הראש ותמרור האזהרה של העיתונאי מפני עצמו. אשרי עיתונאי מפחד תמיד.

 

 

 

זה באמת היה בקרוב אצלה

 

"מה את/ה עשית בשביל חתונה", דעה (גלעדי) אביחיל

 

גיליון 460

 

ב'עולם קטן' משנת תשס"ט; כיום כותבת רומן ראשון, מבשלת טור אישי, מחברת חידות ומעצבת גרפית

 

הייתי בשלהי הרווקוּת שלי. כל כך שלהֵי, שכבר ידעתי עם מי אני רוצה להתחתן, וגם הוא ידע. ופשוטים הדברים, וסבוכים: ה' הציב לנו תצוגת אפקטים בדרך לחופה – ים סוּף טובעני שנדרשנו לקרוע כדי להגיע אלינו.

 

פתאום עלה בדעתי שבדרך אל המטפחת אני יכולה לחבוש דווקא את כובע העיתונאית, ולהתעודד במיזם מגניב – אוסף סיפורים של חבר'ה נשואים שישתפו בסוויץ' שלהם, וייקרא: מה את/ה עשית בשביל חתונה?

 

פניתי למאה מכּרים וביקשתי שיגלו מה הייתה ההשתדלות המעשית/נפשית/רוחנית שהובילה אותם הביתה. לא כסגולה, אלא כפתיחת פתחו-של-אולם מצד אדם שלוקח אחריות על מצבו. ההיענות הפתיעה, והכתבה התעצבה בדיוק כמו שקיוויתי: אסופת מונולוגים כיפית וקלילה – מי לא אוהב סיפורים רומנטיים – ועם זאת ערכית והלוואי שמעוררת מחשבה ושלישֵי גן-עדן.

 

כשסיימתי התברר שהעורך במילואים, מה שיצר תקדים: המחליף ביקש שאמלא את תפקידו ואנסח בעצמי את הכותרות. חיבור כותרת המשנה היה המאתגר ביותר. ניסחתי כך:

 

מתניה ובשמת לא ניסו למצוא חן (הרי לפי רבי נחמן הם כבר נשואים), חביבה חייכה לבעלה אפילו שאיחר בשעתיים וחצי, ואבינועם החליט להפסיק להגיע לפגישות כנציג האו"ם * דעה גלעדי שמעה מ-13 אנשים סיפורים על מאמצים רוחניים, נפשיים ומעשיים שהביאו אותם נשואים לט"ו באב *

 

הייתי שׂבעת רצון, אבל המילים שהוספתי בסוף היו הממתק האמיתי בשבילי – חתמתי ב: בקרוב אצלה.

 

כי בפרק הזמן שמרגע ההחלטה על המיזם ועד סגירת הגיליון – כבר ידעתי שבהחלט בקרוב, עד נחיתת העלון אצל הקוראים, כבר אהיה מאורסת בעזרת ה'. ותודה לו, כך היה.

 

אה, מה אני עשיתי בשביל חתונה? בשביל זה תחכו לגיליון ה-1,000.

 

 

שינויים בפקודה בעקבות הכתבה

 

"מעורב, בפקודה!", רועי אהרוני

 

גיליון 572

 

כותב ב'עולם קטן' משנת תשע"ו

 

בישיבת המערכת הראשונה שבה השתתפתי עלה בפעם הראשונה הרצון של צה"ל להוציא את תחום "תודעה יהודית" מידי הרבנות. כך מצאתי את עצמי מפרסם את הכתבה הראשונה שלי כחבר מערכת בנושא "הקרב על התודעה", וכך התגלגלתי להיות שחקן פעיל במאבק על דמותו של הצבא; מאבק שיתנהל בכל השנים שאני עובד ב'עולם קטן'.

 

הכתבה המשמעותית ביותר בנושא ככל הנראה, הייתה כתבה שבה חשפנו לראשונה את פרטי פקודת השירות המשותף. כשכמה רבנים צבאיים במילואים, שמנהלים את המאבק הזה בגבורה ובנחישות, סיפרו לי עליה, הייתי קצת ציני בנוגע לעומק הזעזוע שלהם. במהלך העבודה על הכתבה, שוחחתי עם אישיות בכירה בצבא והיא גוננה על הפקודה ואמרה כי "חלק ממה שהצבא מכיל הוא שוויון, וזה רק ילך ויגבר. נשים הולכות להיות ביותר ויותר מקצועות, ועומדות להיות יותר ויותר יחידות מעורבות. אם אתה רוצה להיות חלק מהארגון, עליך לכבד את ערכיו". רק אז הבנתי שגם בצה"ל יודעים שזו לא עוד פקודה אלא מאבק תרבותי.

 

הכתבה הזו חשפה את הפקודה ואת מניעיה התרבותיים לציבור, וגרמה לכך שהיה קונצנזוס של רבני הציונות הדתית שהפקודה רעה ומצריכה שינוי דחוף. הרמטכ"ל זימן את הרבנים לכמה פגישות ובסוף גם בוצעו שינויים בפקודה.

 

המאבק הזה הוליד גם כמה ראיונות הגותיים מרתקים, בהם הריאיון עם פרופ' יגיל לוי, אבי הקונספירציה על ההדתה בצה"ל, ועם ד"ר עינת רמון על הטרפת שיש בלימודי המגדר, ראיון שלומדים עד היום במכינות ובמדרשות.

 

בניגוד לתחושות שעלו מחלק מהביקורות, מאוד לא נהנינו לעסוק בנושא. במיוחד כשמדובר בצה"ל האהוב שלנו, שאנו רואים בו את זרועו הארוכה של הבורא. אבל הרגשנו שאין לנו ברירה; גילינו שלפעמים המילים הקטנות שלנו יכולות לסייע לעוסקים במלאכה לשמור על צה"ל צבא יהודי ומנצח.

אולי יעניין אותך גם

כתבות אחרונות

Prev Next
מופת הגורן

  אבי רט כותב על...

התעשייה

  כל מה שרציתם לדעתם...

הפרסום בעולם קטן עובד

לפרסום באתר או בשבועון

This email address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

דניאל 055-920-5666

מקום בעולם - מגזין הנוער מבית עולם קטן

לאתר מקום בעולם

שירות לקוחות מגזין - ok@okm.co.il 077-6621680

הירשמו לניוזלייטר

וקבלו את גיליון "עולם קטן" במייל הרבה לפני כולם