פחד וגעגוע באוקראינה Featured

 10 ukrein

בשלושה ימי צילום לסדרה חדשה (וסודית בינתיים) באוקראינה הספיק גדליה כמעט להיעצר פעמיים, לעשן הרבה יותר מדי סיגריות, להכיר מקרוב את תופעת משקיעי הנדל"ן הישראלים במדינה הלא ממש מפותחת הזו וגם לקבל אוכל כשר מהשחקן אביב אלוש וגם קצת ייסורי מצפון על איך דווקא הוא מפספס ביקור בקברי צדיקים * ישראל, גדליה התגעגע

נדב גדליה, אודסה

לפעמים אין צורך ללכת סחור סחור במדבר ארבעים שנה כדי להעריך ארץ זבת חלב. מספיק יום אחד באוקראינה.

מ-2011 לא יצאתי מהארץ. בפעם האחרונה הגחתי אל מחוץ לבועה הארץ-ישראלית כדי להביא לכם כתבת זיכוך ממסעי הנורא לאומן בראש השנה. קודש ורוח נמהלו בשלושה ימים ללא שינה ובחמגשיות ללא כתב אישום. אבל הפעם כל כולי בחולין דחולין. משתתף בהפקה ישראלית סודית שמצטלמת בחלקה באוקראינה. איכשהו הגעתי אליה אחרי כמה תפקידי משחק בסרטים דלי תקציב.

"אתה תיסע עם הנרי, גם הוא שחקן", הזהירה אותי מעיין המפיקה כשהבינה שמדובר באדם נטול ניסיון בטיסות חשובות שעשוי לחרב בנקל את הפקת המיליונים ולפספס את טיסת ההמשך מקייב לאודסה. בחצות היום הגיעה המונית לשדה התעופה. הנרי ישב ואוזניות מהודרות על אוזניו. "מצטער שאני לא יכול להזיז פה את הכיסא", אמר בנימוס קריר בעודי דוחק את רגליי למושב האחורי והוא מיטיב את אוזניותיו. ההחלטה להשיב מלחמה קרה נקבעה בראשי בו במקום. אני הולך לשתוק עם האיש הזה, יהיה מה שיהיה. איעזר בו ככל שאוכל ולא אוציא הגה.

עלעול קצר בגוגל גילה לי שבין האוזניות האלחוטיות נמצא כוכב סדרת הלהיט הוותיקה 'מרחק נגיעה'. לא אישבר. דחפתי לפי את סיגריית הפלסטיק שלי, העליתי על עיניי את משקפי השמש דיסטנס שלי והתגלגלתי אל שדה התעופה שומר מרחק שיחה מהנרי.

"איפה הדיוטי פרי?" אני שואל אותו, ואחרי שהוא משיב אני נעלם אגב המהום תודה רפויה. אין-סוף אזהרות עישון מתכלות מאליהן מול הררי הטבק המוזל וחרדת הטיסה. סיגריית הפלסטיק חוזרת בטבעיות אל התיק. באין ברירה יש שבירה. אני נדחק לאחד מכלובי המעשנים הזרוקים בנתב"ג לסיגריה אמיתית לפני טיסה. הנרי מספר לי שהוא לא קונה טבק בדיוטי פרי, מתכנן להפסיק לעשן, הוא בן 40, יש לו קריירה בתיאטרון 'גשר' ו...ארבעה ילדים בבית. פי נפער בתדהמה. אני פולט שלי יש שניים וחש שנוצחתי. יחסינו מתרככים קצת כשמשום מקום צץ חי דוידוב, שחקן בוכרי ידוע המתפעל תיאטרון בוכרי שהצגותיו מסתובבות ברחבי העולם. חמישה ילדים באמתחתו. שני זוגות תאומים. ברוך הבא לרגע המוכר שבו אתה חש ילד נטול חספוס בעולם.

בכל רגע אנשים עוצרים את דוידוב בשדה התעופה. מזהים אותו משתי העונות של 'איפה אתה חי', סדרת הפריים טיים הבוכרית שיצר על חייו. רוצים סלפי אחרון לפני שהוא עולה למטוס. בידו הטלפון: "אני עוד שנייה לא בארץ", הוא אומר בעודו עולה לכבש המטוס ומסמן לי בתנועה אבהית שאתלווה אליו והוא ימלא את כל מחסורי. תמיד אהבתי את הבוכרים. אף פעם לא הבנתי את ההודעה הלקונית 'אני לא בארץ' בעידן הטכנולוגי של היום. למה זה רלוונטי כשגם ככה אפשר לעשות כמעט הכול מכמעט כל מקום בעולם?

ציפור ממתכת

המטוס של חברה זרה. דיילות אוקראיניות קרות מזג מדברות ביניהן במהירות בשפת אימן, משרות אווירה אוקראינית מיידית טרם נעתק המטוס מארץ הקודש, מנסות להיות נחמדות ללא הצלחה. בשלב מסוים הדיילות מציעות מים ללא תשלום, מתאמצות שנרגיש בבית, אך כל מה שמתחשק לי הוא לצפות מהחלון אל העננים.

למזלי אני יושב לבדי. הנרי ודוידוב שובצו בכיסאות אחרים במטוס. מופלא בעיניי כיצד אנו, בני אדם בעלי מוח כלשהו, דואגים כל כך לביטחוננו אך מניחים את גופנו בין שמיים לארץ ונותנים לטייס לעשות בנו כרצונו אף שאין לנו שמץ של מושג באשר לחתיכת הברזל הזאת, שעם כל הכבוד לקסמה, יצא לה פעם או פעמיים להתרסק באבחת כנף. זיכרונות הטיסה שהתרסקה אך לפני ימים מספר מבצבצים בראשי ומלטפים את מחשבותיי ללא הרף. איכשהו השעמום ללא wifi גובר על הכול ומרדים אותי משל הייתי דב סיבירי בסבך עננים חדגוניים.

ניקולאי המפחיד

אנחנו נוחתים בקייב לקראת טיסת ההמשך שתוביל אותנו לאודסה. אני ניגש לביקורת הדרכונים כבקי ורגיל. מה כבר יכול לקרות? פרט שולי: התמונה בדרכון שלי שונה לחלוטין מהפרצוף שלי. הפקידה מנסה לגשר על הפער. "חייך", היא אומרת לי בשפה לא מובנית, מדגימה באצבעותיה מחווה שאי אפשר לטעות בה. אלא אם כן היא התכוונה שאפסיק לחייך. שם הייתה הטעות הראשונה שלי. "אווט", היא אומרת לי. "מה אווט?" אני תמה. "אווט", היא מנדבת לי הסבר מורחב. "בסדר, אווט", אני אומר ויוצא לשולי התור.

צעיר אוקראיני תופס אותי. מדים לגופו. הוא מבעית אותי. אני מייד נותן לו בראשי שם סימפתי: הצאר ניקולאי. הוא שואל אותי שאלות בשפה זרה, ותשובות אין. פניי השחומות מעכירות את האווירה. הוא חושד שאני מחבל. למה נולדתי תימני, למען השם. ניקולאי בשלו. לא יזיז אותי לקונקשן בלי תשובות יהודיות ברורות. "נאוו נשק! נאוו מטען חבלה!" אני אומר לו ומנפנף בדרכוני. באקט של ייאוש אני שופך לפניו את תכולת תיק הגב הקטן שלי: גמרא אחת, לפטופ ישן, 'פחד ותיעוב' של תומפסון וגרביים להחלפה.

ניקולאי אדיש. הוא מסמן לי בידיו להמשיך להמתין מחוץ לתור. ליבי כמה אל ציפור הברזל, כבר לא אכפת לי איך היא מרחפת בין שמיים לארץ. אני מחפש בעיניי את הנרי וקולט שהוא מעבר לקו הגבול. "אבא שבשמיים", אני פוצח בתפילה חרישית, "סייע לי פה עם הצרים המצרים את צעדיי". רגע לפני שהבטחתי את כל שכרי לקופת הצדקה בפתח תקווה צץ דוידוב בנעימת קולו האבהית-עניינית. "מה הבעיה?" שאל. "זה הוא!" הצבעתי על ניקולאי האדיש. דוידוב פתח את פיו וביצע כמה פעלולים בשפה המקומית. בוכרי אבל דובר אוקראינית. נושעתי. לפחות עד הפעם הבאה.

מעצר בארץ זרה

טיסה קצרה מקייב, ואנחנו נפלטים בשדה התעופה באודסה. הנרי מפתיע ומבקש לגלגל סיגריה בארץ ניכר. הטקס מתחיל ביציאה מאולם הנוסעים. הנרי אינו מספיק לערער את בריאותו, אך אני את שלי הדלקתי. פתאום צצים שוטרים עצומי ממדים באים בימים (ניקולאי לידם עלם חמודות בלתי מזיק החמוש בפלייסטיישן). "פוליס", הם מסבירים לי את פשר המדים הכהים שלגופם. דוידוב נזעק להגנתי, אך הפעם שום דבר לא עוזר לו במלחמתו האבהית למען הילד השישי שלו. "נאוו סמוק", אומר השוטר ומצביע על השלט האוסר עישון. "סורי", אני אומר ומכבה את הסיגריה. השוטרים אינם נרגעים. פה לא ישראל שמתנצלים וגמרנו, מתברר. זה מה שחסר לי עכשיו. כלא בארץ זרה. אמא שלי לא יודעת שאני בחו"ל בכלל. השוטרים יגלו אותי לסיביר או שאימא תכעס שלא גיליתי לה שנסעתי. מסופקני מה גרוע ממה.

הנרי, שמוצאו מרוסיה, דובר אף הוא את השפה המקומית ומחליט להפתיע את מערכת היחסים שלנו. הוא שם את נפשו בכפו ובנונשלנטיות רוסית מבקש מהשוטרים שיעצרו גם אותו אף שלא הספיק להדליק את הסיגריה שלו. הוא משווע להיות משען לשלימזל שכמותי. אני מתרגש מהמחווה שלו, אך השוטרים מתעקשים ומצביעים עליי ועל סיגריית הנרי הכבויה. "רק הוא בא איתנו", הם אומרים להנרי.

שוטר אחד נעלם במהירות, וחברו מלווה אותי בצעידה קלה לעבר מה שנראה כתחנת המשטרה הקרובה. הוא אינו מזדהה בשמו, פניו אינן מסגירות מה הוא רוצה ממני. הנרי צועק לי מרחוק. אני מתאמץ לשמוע. "רק אל תיתן לו כסף", הוא אומר. נצרתי בליבי. השוטר שולף את הטלפון הנייד שלו ומתרגם לי בעזרת גוגל טרנסלייט: "משטרה, פרוטוקול, עונש, 10,000 גריבנה". משום מה הכול ברור פתאום בגוגל טרנסלייט המעפן הזה. ליבי הולם בפראות. מחשבן גריבנות. האם הטיסה שווה בכלל את הסיוט הזה? למה לא ביקשתי ממעיין המפיקה ליווי דיפלומטי צמוד? למה הסתפקתי בהנרי שממתין לי עכשיו עם דוידוב כאילו לא מחכה לי צינוק וג'וקים בסוף הלילה?

אני שולף את הטרנסלייט שלי, אבל אין wifi. איך אומרים באנגלית 'האם אתה מקבל קנס גם בוויזה?' אני מהרהר. ואז כבמטה קסם מהדהדים בראשי דבריו של הנרי באשר לנתינת הכסף ואני מחליט לעשות בדיוק את שאמר. השוטר הזה לא יראה ממני ולו גריבנה אחת שחוקה. הבנתי את התרמית ברגע של הארה. איזה סיביר בראש שלי?! ייתכן שהשוטר הזה רוצה ממני כסף לכיסו הפרטי. זה הכול. שמעתי שיש משטרים מושחתים בעולם. לא ידעתי שאפשר לפגוש אותם פנים אל פנים.

הקלה בעומס הפחד

למזלי נראיתי דל וחסר ברק. ללוק האביוני סייע עורי השחום. ברוך שבראני תימני. עכשיו עליי להסביר לבחורצ'יק שאני אביון. משום מה שכחתי כיצד אומרים באנגלית 'עני'. נלחמתי בשיניי. "איי נוט ריץ'!" פלטתי לבסוף, מנסה לבאר לגברתן שכסף הוא לא יראה ממני הערב, גם אם הדרך לביאור תסתרבל לה על דרך השלילה. הייתי בטוח שהדברים ברורים. "איי האב ויזה, אונלי ויזה, נוט קאש", הצלפתי בו. פניו התכרכמו אט אט, אגלי השחיתות נמחו בעלטת הליל. יגיע היום שישלמו שוחד בוויזה, אני מהרהר, לא רוצה לחיות בעתיד הזה.

עכשיו הגיעה העת לסגור את הפינה בעזרת פסיכולוגיה קלה. "יו גוד פרסון", שבתי ומלמלתי בעוד רגליי נגררות לעבר האור: דוידוב והנרי. התרגשתי לסייע לשוטר מושחת לעזוב את השחיתות ולשוב למוטב בפעם הראשונה בחיי. איש המדים ירד ממני. "איי נוט סמוק אבר", המשכתי לרדות בו בעודי קובע עובדה ברגליי וממשיך לצעוד לעבר חבריי החדשים. "או‑קיי, או‑קיי", התרצה השוטר, מת שאעזוב אותו. רצתי משם לחבריי, והם קיבלוני בזרועות מנחמות. סוף סוף בית קטן בשדה תעופה אפל. עכשיו אין מצב שאני עוזב את השניים האלה.

אביב אלוש מתחזק ומחזק (ללא הצלחה)

הנהג מוביל אותנו לבית המלון. מחלונות המכונית מציצה עלינו אודסה רבתי. בניינים עתיקים ומנוכרים אינם מסייעים לי לשוב לנשום נשימות כהלכתן אחרי פרק השוטר. גם כשהאורות ברחובות הראשיים עולים לנגד עינינו קשה לחמוק מחוסר הטעם המוקפד. מזג האוויר נוח, אך הקור האנושי מקפיא את העצמות. מלון מוצרט, שבו אנו מתאכסנים, מעוצב בכבדות. שטחים מקיר לקיר, אדומים מדי, מסרבלים את הנשמה. הטלוויזיה הרב-ערוצית משדרת תוכניות שנראות כאילו הופקו בשידורי הניסיון של ערוץ 2 בשנות התשעים.

בלובי ממתינה מעיין ומתעניינת באשר לטיסה. שולה מעטפות שבהן מעות, 530 גריבנות כל אחת, ונותנת לנו "לאוכל". הגריבנה האוקראינית בשפל. בעבור שש-שבע גריבנות תקבל שקל אחד. עכשיו יש בידי כשבעים שקלים. "אבל אני אוכל כשר", אני מסבך אותה. הרעב השיל מעליי את הנימוסים הכבדים. "אני מאוד רעב אחרי כל הקונקשן הזה", אני אומר לה.

"אני אבקש מאביב", היא אומרת וסרה אל הטלפון לבקש את כוכב ההפקה אביב אלוש, שכעת מתחזק ביהדות חזק היטב. הוא יורד מחדרו בבית המלון בצ'רמריות ראויה לציון. קסקט בעל שם טוב לראשו, והוא שולח חיבוקים חמים לכל עבר, מניח אצלי חומוס, קרקרים וכוס מלאה בחמוצים. "אני ממהר לערבית", הוא מדווח ונעלם בעלטת הליל מן המלון. כשמתחזק מקפיד על ערבית במניין בארץ זרה זה אומר שהוא לגמרי בפנים. לא מזמן סיפר אלוש שטהרת המשפחה היא בעיניו סטארט-אפ, ולמרות ההפקה הארוכה הוא לא מוותר על השיעור התל אביבי עם מגוון ידוענים. לפעמים גם יוצא לו ללמד תורה בעצמו כשמוסר השיעור, ידידי השחקן דני שטג, נאלץ להיעדר.

מחר בבוקר יש לנו כמה סצנות לצלם יחד. אלוש הרב, ואני התלמיד. גם בחיים עצמם ברור לו מה צריך לעשות יהודי שנקלע לאוקראינה. "תישאר פה עוד יום-יומיים", הוא אומר לי, "תלך לקברות צדיקים, יש פה הרבה צדיקים". לך תסביר לו שהיהודי רוצה בסך הכול להיזרק על מיטת המלון שלו, לצפות בתמונות ילדיו ולהשתוקק לארץ חמדה. "כבר תרמתי", אני אומר לו, "זאת אומרת, כבר הייתי אצל רבי נחמן, ועוד בראש השנה, לא מספיק?" "חבל", הוא מניד בראשו ומעלה בי הרהורים קיומיים על היהודי שבי. לא מדברים מספיק על הפער בין דתיים מלידה לחוזרים בתשובה, אני מהרהר.

אלוש קוטע את הרהוריי. מופתע בקול רם לראות אותי מחזיק סיגריה. נראה לו לא שייך. מזמן הפסיק עם הרעל הזה. אני מצידי נצמד לכללי המדינה. נדבק למאפרה שמחוץ ללובי המלון. כמעט מחבק אותה. רק שלא יבוא אליי שוטר גם הפעם ויסביר לי שפלשתי לאזור 'נוט סמוק'. אני די מוגן כשסביבי אנשי הפקה ישראלים וצ'ק-אין חתום במלון סביר, אך ליבי חש ברע ואיני מבין מדוע. הרי באתי ליהנות כאן, למה לעזאזל זה לא קורה? למה אני חוזר להיסטוריית התמונות של ילדיי שלא צפיתי בהן מאז צילמתי אותן?

עיניי נופלות על תמונתו של בני עדן מיום העצמאות. משום מה הוא התעקש ללבוש שמלה מהודרת של אחותו ולהחזיק בלון 'חג עצמאות שמח'. חרדה גוררת חרדה. כשיגדל הוא בטח יכעס עליי שאפשרתי לו שמלה במקום להילחם איתו למרות הבכי. אני מתחיל לחשוש מגיל ההתבגרות שלו פתאום אף שיש לי די שנים לנסח תשובה שתניח את דעתו בעתיד. אני מנסה להתקשר להילה. חברת הסלולרי מודיעה לי שמכיוון שלא רכשתי חבילה איאלץ לשלם כ-15 שקלים לדקת שיחה (!). להתאפק לשירותים בטיסה קל יותר.

באין מנוחת הדעת אני מתקשה להירדם. מקשיב לרחשים שלא נשמעים מבחוץ. מנסה להתחבר לרשת ולשוחח עם הילה בוואטסאפ, אך איני יודע את סיסמה ה-wifi. נו, זה בטח stalin, אני מנסה להקליד. טעות. זה לא סטלין. צריך לחפש מילה עדכנית שתגדיר את המקום הזה, אני מהרהר בתיעוב בלתי נשלט שקשה לחמוק ממנו. הוא פיזי מדי. אופף את כל החדר.

ז'בוטינסקי היה כאן

בבוקר אנחנו מצלמים במלון אחר. יש בו מסעדה כשרה. עיניי אורו כשנפגשו עם תפריט עברי ועם יהודים מייד אין יזראל הסועדים את נפשם בפת לחם וביצת עין. הם באו הנה לנופש זול בניחוח בתי קברות יהודיים. חלקם אנשי נדל"ן ישראלים הרוכשים בניינים בזיל הזול ומתכננים לעשות קופה יפה מתיירים שישכרו בו דירות במחיר הגון. בין שיח עסקים לקברי צדיקים מצטופפים הישראלים הסקרנים על סט הצילומים המשלב אנשי הפקה מקומיים ואנשי צוות ישראלים. מצטלמים ללא הרף עם אלוש, שמלמד את אנשי הצוות האוקראינים להכין קפה שחור אמיתי. חלק מהישראלים מתעקשים להעלות עם אלוש שיחת וידיאו או לפחות סלפי כדי שגם המשפחה בישראל תראה עם מי יש להם עסק. ייאמר לשבחו שהוא זורם.

כשנגמרים הצילומים דוידוב מנסה לשכנע אותי להפסיק לחגוג עם סיסמת ה-wifi שגילה לי, לנטוש את העבודה על כתבותיי ולטייל עימו בחוצות העיר. ברכב, מעין כרכרת פריצים מודרנית, יושב סאשה, מדריך התיירים, ומסביר במהירות על הנוף האוקראיני הלא מסקרן בעליל.

שנת 1991 הייתה השנה הדרמטית שבה קיבלה אוקראינה עצמאות מברית המועצות. מאז היא מנסה לחקות את המערב, אך נראה שרגשית קשה לעזוב שורשים, לא משנה מאיזה כפר הגעת. האדם דבק בכפור אבותיו. באוקראינה מתגוררים כ-45 מיליון תושבים. ארבעה מיליון מהם בעיר הבירה קייב. אודסה, שבה אנו שוהים, הוקמה במאה ה-18 והייתה מרכז תרבותי-יהודי. גרו בה ביאליק, ז'בוטינסקי, פינסקר, אחד העם, לילינבלום, רבניצקי, שלום עליכם, מנדלי מוכר ספרים ואיזאק באבל, שטען שאודסה היא עיר בפני עצמה והוציא לאור את 'סיפורי אודסה'. יהודים הולכים לראות היכן גר ז'בוטינסקי, מתברר. כך מתחברים לציונות. דוידוב מתענג. הוא מבין את השפה וזורם עם סאשה ועם הנהג. אני לא מבין מילה ולא רוצה שיתרגם לי עוד.

למה לי, למען השם, להשקיע את זמני בלימודי היסטוריה זרה שאבדה מן העולם? געגועיי נתונים לרחוב ז'בוטינסקי הסואן בלב גוש דן. די מהר אני בוחר להימלט על נפשי לבית המלון, מסיים את עבודתי, פותח את הגמרא ומעיין קמעה בדברי האמוראים הדנים בטומאת חוץ לארץ וחוקרים אם כניסה לארץ העמים בשידה, בתיבה או במגדל מטמאה את הנכנס אם לאו. כדי לצאת ידי חובת כל הדעות אני שוקע באמבטיה חמה עם כל הסבונים שהצלחתי למצוא בחדר. מתאמץ לנקות מעצמי את אנרגיית ארץ העמים אף שכולנו היום טמאי מתים. את אוקראינה הזאת צריך להסיר מעליי ככל האפשר.

בדרך הביתה משיגים חברות מפתיעה

בדרך חזרה אני מתיישב ליד הנרי. צופה איתו יחד ב'פאי', סרט מצולם בשחור-לבן ישן העוסק בקבלה ובשאלות קיומיות. העלילה: מתמטיקאי יהודי אבוד כמעט מאבד את שפיותו בגלל חפירת יתר. איני מבין את הרמז. מזמן שכחתי את הבטחתי בדרך הלוך שאשתוק ככל שאוכל, ואני עושה את הדבר שיהפוך אותי ואת הנרי לחברים. אני לוחץ על מקש הרווח במחשב, עוצר את הסרט ודן עם הנרי בעניינים המוצגים בסרט.

מתברר שהנרי לומר קבלה כ-15 שנים ב'קבלה לעם'. הוא מחזיק אופנוע, נולד לאם שאינה יהודייה, בן יחיד לזוג שחקנים ממוצא רוסי, עלה ארצה בהיותו בן 10. הסיפור מורכב ומתובל בכאב, בדמע, בתקווה, באהבת אדם ובציונות מפתיעה. הנרי בחר לשחק בארץ אף שיכול להתברג בקלות בחו"ל. אנו מוצאים יותר מדי מחשבות משותפות, והן מתגלגלות בינינו כל שעות הטיסה, הרבה אחרי שהסרט התפוגג מן המסך.

כשאנחנו יורדים מהמטוס אני מגלגל לו סיגריה אחת אחרונה לפני ששנינו מתנקים לגמרי מהעשן והאפר. "בארץ קל יותר להפסיק לעשן", אני אומר לו, והוא מחייך, מבטיח לי שנפגש שוב בפרימיירה, הפעם בארץ. כן, זאת שאני חש כלפיה רגשות אהבה שמתברר שהם עזים הרבה יותר ממה שאני מרגיש ביומיום.

This email address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it. 'נדב גדליה' בפייסבוק ובאינסטגרם

אולי יעניין אותך גם

כתבות אחרונות

Prev Next
מופת הגורן

  אבי רט כותב על...

התעשייה

  כל מה שרציתם לדעתם...

הפרסום בעולם קטן עובד

לפרסום באתר או בשבועון

This email address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

דניאל 055-920-5666

מקום בעולם - מגזין הנוער מבית עולם קטן

לאתר מקום בעולם

שירות לקוחות מגזין - ok@okm.co.il 077-6621680

הירשמו לניוזלייטר

וקבלו את גיליון "עולם קטן" במייל הרבה לפני כולם