טבריה חוגגת אלפיים Featured

 m4 tveia
בשנה הבאה תחגוג טבריה אלפיים להיווסדה. בזמן האחרון העיר הזו עולה לכותרות שלא בטובתה עקב ניהול כושל ובחירת ראש עיר אנטי-דתי שכפי הנראה לא ייזכר אפילו כאפיזודה בהיסטוריה העתיקה של העיר הזו • כושלת ככל שתהיה, מספר התושבים בטבריה מעולם לא היה גדול יותר מהיום (45 אלף), שטחה מעולם לא היה גדול יותר מזה של ימינו ומצבה הכלכלי מעולם לא היה טוב יותר • קיצור תולדות עיר הכינרת מהיום שייסד אותה בנו של הורדוס, עבור בימי תפארתה כמרכז היהודי בארץ ישראל, משם אל הימים שבהם כמעט לא נותרו בה יהודים, אל ההתעוררות בימי מונטפיורי ועד השחרור בימי העצמאות

ארנון סגל

את העיר הזו יסד בשנת 20 לספירה בנו של הורדוס, הורדוס אנטיפס, והיא נקראה על שמו של הקיסר הרומי באותה עת, טיבריוס • קודם לכן שכן במקום יישוב ששמו רַקַת, שמוזכר אף בספר יהושע כאחת מהערים בנחלת שבט נפתלי. סמוך לעיר מדרום ניצב יישוב עתיק נוסף ששמו חמת, שמוזכר אף הוא בספר יהושע • רקת, אגב, הוא הסיבה שבטבריה חוגגים פורים יומיים, הן בי"ד והן בט"ו באדר • מייסד העיר אנטיפס נתקל בקשיים ביישובה ביהודים מכיוון שהיא נבנתה על גבי בית קברות קדום, ולכן נחשבה לאתר טמא. יהודים נמנעו ככלל מלהתיישב בה עד שאילץ אותם אנטיפס להתגורר במקום. רק כ-130 שנים אחר כך שקד רבי שמעון בר יוחאי על טיהור טבריה מטומאת מת, וכך נסללה הדרך להתיישבות יהודית חופשית בה, כולל כוהנים. אחת ממשמרות הכהונה – משמרת מעזיה – התגוררה בעיר במאות השנים הבאות. בעיר נרשם אז, כמו ברוב תקופותיה, רוב יהודי • בשנת 67, בזמן המרד הגדול, מרד החורבן, נכנעה טבריה ללא קרב בפני כוחותיו של אספסיאנוס • במהלך 800 שנה, בין המאה השנייה למאה העשירית – ימי המשנה, התלמוד והגאונים – הייתה טבריה מרכז היישוב היהודי בארץ. כאן, ולא בירושלים, נחתם התלמוד הירושלמי בשנת 350 לספירה. כאן היה משכנה האחרון של הסנהדרין מהמאה השלישית עד להתפרקותה עם ביטול מוסד הנשיאות כשמת רבן גמליאל השישי בשנת 425. הקיסר תאודוסיוס השני מנע אז מינוי של יורש, ויהודי הארץ אכן לא מינו נשיא חדש תחת רבן גמליאל. משם, מטבריה, עתידה הסנהדרין גם להתחדש – כך על פי תושב העיר רבי יוחנן, אבי שני התלמודים, שאמר על טבריה "ומשם עתידין ליגאל" (בבלי ר"ה לא ע"ב), וכן על פי הרמב"ם, שאף נקבר בעיר הזו לבקשתו, "וקבלה היא שבטבריא עתידין לחזור תחילה [=חכמי הסנהדרין], ומשם נעתקין למקדש" • בשנת 614 כבשו הפרסים את הארץ בסיועם של היהודים המקומיים, שמצידם פתחו אז במרד בקיסר הביזנטי הרקליוס בהובלתו של יהודי תושב העיר, בנימין מטבריה. המרד הצליח, ירושלים והר הבית שוחררו לשנים אחדות, אולם לאחר מכן כבשו הביזנטים את הארץ מחדש וטבחו ביהודים עד שמכל יהודי טבריה נותר אך בנימין עצמו; הוא ניצל לאחר שהתנצר • טבריה נכבשה בידי הערבים בשנת 635, בתחילת כיבושיהם בארץ הקודש • בין המאה השביעית למאה העשירית פעלו בטבריה בעלי המסורה והנחילו לעברית את הניקוד שלה, הניקוד הטברני, שככלל הוא הניקוד המקובל בעברית עד היום הזה • בערך בשנת 930 כתב בעיר שלמה בן־בויאעא את ספר התנ"ך הנחשב כיום למדויק ביותר: כתר ארם צובא. הכתר נדד בין קהילות ישראל בירושלים, בקהיר ובחלב. בשנת 1947 נעלם הספר, אולם הועבר כעבור כעשור, קרוע וחסר, לידי נשיא מדינת ישראל דאז יצחק בן צבי. כיום שוכן הכתר בהיכל הספר שבמוזאון ישראל.

בין המאה השביעית למאה העשירית פעלו בטבריה בעלי המסורה והנחילו לעברית את הניקוד שלה, הניקוד הטברני, שככלל הוא הניקוד המקובל בעברית עד היום הזה. בערך בשנת 930 כתב בעיר שלמה בן־בויאעא את ספר התנ"ך הנחשב כיום למדויק ביותר: כתר ארם צובא
בין חורבן לגאולה

בשנת 1099 כבש את טבריה הנסיך הצלבני טנקרד במסע הצלב הראשון. בשנת 1171 ביקר בטבריה בנימין מטודלה ודיווח שחמישים משפחות יהודיות מתגוררות בעיר • הקרב הגדול שבו הובסו הצלבנים בידי צבאות צלאח א-דין בקרני חיטין בשנת 1187 נערך ברמה שממערב לעיר והביא לחורבנה. מאות שנים אחר כך נותרה טבריה כפר קטן בלבד • בשנת 1217, במהלך מסע הצלב החמישי, נהרסו שרידי העיר בידי צלבנים הונגרים. בשנת 1240 מסר את טבריה שליט דמשק האיובי, א-סלאח איסמעיל, לשליט הצלבני תיבו משמפן, מנהיג "מסע הצלב של הברונים". תיבו מסר את טבריה לנסיך אודו ממונבליאר, וזה החל לבצר את העיר. בשנת 1244 עברו בארץ שכירי חרב איראנים המכונים חוואריזמים במסע רצח ושוד. הם שבו והחריבו את טבריה, ומאז עמדה העיר חרבה 300 שנים. הנוסע היהודי משה באסולה, שביקר בעיר בשנת 1522, כתב: "טבריה הייתה עיר גדולה ועתה היא חרבה ושוממה... גלי אבנים שחורים כאלו היו לשרפת אש... ואין אדם יכול ללכת שם מסכנת הערביים אלא בזמן השיירה". טבריה הסתכמה בימיו של באסולה בדמות "כפר שם דרים עשרה או שנים-עשר בתי ישמעאלים" • ניסיון לחידוש היישוב היהודי בעיר נעשה באמצע המאה ה-16. דונה גרציה, בת למשפחה מאנוסי פורטוגל שחזרה ליהדות והייתה בעלת השפעה בחצר הסולטאן סולימן המפואר, קיבלה זיכיון מהשליט העות'מאני לחידוש היישוב היהודי בעיר. בשנת 1561 חכר חתנה דון יוסף נשיא את "טבריה ושבע ערי הפרזי אשר סביבתה" מידי הסולטאן. ב-1564 חנכו השניים את חומת העיר החדשה. חידושה של העיר והיישוב היהודי בה נתפס בעולם היהודי כבוא הגאולה. רבים ביקשו לעלות ארצה ולתמוך ביישוב החדש, אולם יוסף נשיא וגרציה נפטרו כעבור שנים אחדות, בטרם הצליחו לממש זאת, והעיר שבה ושקעה. גם ניסיונות אחרים להחיות את היישוב היהודי בעיר בשנים הבאות עלו בתוהו • יהודי פורטוגזי אחר, שלמה בן יעיש, ניסה להציל את היישוב היהודי במקום כשחכר ב-1585 את טבריה מהסולטאן מוראט השלישי ושלח אליה את בנו יעקב, אך גם ניסיון זה לא החזיק מעמד. הקהילה היהודית בעיר הלכה והידלדלה, ובשנת 1662 לא נותר בה אף לא יהודי אחד • הצייר ההולנדי קורנליס דה ברוין ביקר בטבריה ב-1681 ודיווח שזמן-מה לפני כן שהו דייגים יהודים בעיר, אולם בזמן ביקורו לא נותר בה אף יהודי אחד • במהלך המאה ה-18 ביצר שליט הגליל דאהר אל-עומר את חומות טבריה, ובשנת 1740 הזמין את הרב חיים אבולעפיה, רבה של איזמיר, לחדש את היישוב היהודי במקום. הרב אבולעפיה התיישב בעיר והקים בה את בית הכנסת עץ החיים. כן בנה דאהר בעבור יהודי טבריה רובע מוקף חומה ובו בית מרחץ, שוק ובית בד. זה כונה חצר היהודים בטבריה • חידוש היישוב הניע רבים לעלות ארצה. לא מעטים, כולל הרב אבולעפיה עצמו, האמינו שחידוש היישוב בעיר שבה שכנה הסנהדרין הוא סימן לגאולה קרובה • בשיאה התגוררו בחצר היהודים אלף יהודים, וכך שבה והפכה טבריה לבעלת רוב יהודי • בשלהי ימי השלטון העות'מאני בארץ הייתה טבריה לאחד ממוקדי היישוב היהודי בארץ ונמנתה עם ארבע ערי הקודש לצד ירושלים, חברון וצפת. בארבעתן התרכזה מרבית האוכלוסייה היהודית בארץ • ב-1812 תיאר החוקר השווייצי בורקרדט את יהודי טבריה כך: "היהודים אינם עוסקים בדרך כלל בעבודה כלשהי מלבד בענייניהם הדתיים. בקרב יהודי טבריה רק שני סוחרים. מרבית היהודים מבלים את זמנם בבתי הכנסת" • על חצר היהודים כתב: "הרובע מופרד משאר העיר בחומה גבוהה ולה שער אחד הנסגר בשקיעה, ואין לצאת ממנו בלילה".

נקודות תורפה

בשנת 1799 ביקר בעיר רבי נחמן מברסלב, ובמהלך הביקור כמעט נפל מראש החומה אל הכינרת • בשנת 1786 בנו תלמידי המגיד ממזריטש, רבי מנחם מנדל מוויטבסק ורבי אברהם מקליסק, שעמדו בראש עליית החסידים ארצה, את בית הכנסת של ראשוני החסידים בטבריה. כיום משמש בית הכנסת ישיבה של חסידות קרלין-סטולין • כמה וכמה פעמים החריבו רעשי אדמה את העיר הזו, שיושבת על נקודת שבר הגאולוגי במקום רגיש במיוחד. רעידה עזה שהחריבה את העיר הייתה רעש שביעית בשנת 748 (בכ"ג בשבט, שהיה מאז לשנים רבות יום צום) וקטלה רבבות ברחבי הארץ. היסטוריון ששמו מיכאל הסורי כתב שברעש חרבו בטבריה שלושים בתי כנסת • העיר נפגעה גם ברעידת אדמה בשנת 1759, בזושל1837 וכן ב-1927 • מכל אלו היה רעש האדמה של 1837 טראומטי במיוחד: ב-1 בינואר 1837 החריב רעש אדמה עז את העיר, ובין השאר את חצר היהודים, הביא לקריסת חומות העיר שבנה דאהר אל עומר ולמותם של אלפי תושבים • הכומר הגרמני יוהאן נפומוק ויזינו, שהיה עד לרעש, כתב על כך: "רעידת האדמה האיומה הרסה כליל את העיירה וקברה במפולת מחצית מ-4,000 התושבים. יהודייה צעירה ניגשה ודיברה אלי: 'האדמה התנועעה מתחתיי. מההרים נפלו שברי סלעים והעיזים נדחקו אליי מרוב פחד. לא ידעתי את נפשי. עמלתי במשך כל הלילה לגולל את האבנים מעל גופות ילדיי. לא יכולנו לעזוב את העיר הזאת היקרה לנו כל כך גם בחורבנה. בה נחיה ובה נמות'" • מלבד הקרקע הלא יציבה יש באזור טבריה גם זכר לפעילות געשית קדומה שמתבטא בין השאר בסלעי הבזלת השולטים בנוף האזור וכן במעיינות החמים המפורסמים זה אלפי שנים, חמי טבריה • עוד נקודת תורפה של העיר הזו היא סכנת השיטפונות. באביב 1934 גרמו כמה ימי גשם סוחף יוצאי דופן להצפת העיר התחתית בשל תשתית לקויה ובעיות ניקוז, ושיטפון פתאומי גבה את חייהם של 35 תושבים. מאה נפצעו ומאות נותרו ללא קורת גג לאחר שכמאה מבנים חרבו בשיטפון • לאחר האסון נלמד הלקח: הריסותיהם של הבתים על קו החוף פונו, והם ולא נבנו עוד. במקום זאת נבנתה במקום טיילת – זו הקיימת עד היום הזה – שבין השאר נועדה למנוע את הישנות השיטפון ולאפשר זרימה חופשית של מים ממדרון ההר אל הכינרת

כוחות גולני והגדוד השלישי של הפלמ"ח תקפו את העיר העתיקה באמצעות מרגמות, פוצצו בה בתים והטילו מצור על העיר הערבית. ההתקפה הזו חוללה בהלה עצומה בקרב תושבי העיר הערבים, והם התפנו מטבריה לצמיתות במשאיות ואוטובוסים של הבריטים ונסעו לנצרת ולעבר הירדן המזרחי. ב-ט' בניסן הונף דגל ישראל בחצר תחנת המשטרה הבריטית בעיר

 

היציאה מהחומות

על פי המפקד שערך משה מונטפיורי בשנת 1839, ישבו אז בטבריה 712 יהודים. באמצע המאה ה-19 מנתה אוכלוסיית העיר כ-1,000 יהודים וכ-300–400 מוסלמים. ב-1856 נמצאו בה 1,514 יהודים. ב-1887 דווח שבטבריה 2,045 יהודים, וב-1895 דיווח אברהם משה לונץ על 3,200 יהודים: 1,620 ספרדים ו-1,580 אשכנזים • לכאורה פריחה, ועם זאת בתי העיר עדיין היו עשויים בחלקם מבוץ, והתושבים חיו בתנאים רחוקים מאוד מסטנדרטים מערביים והותירו רושם קשה. הסופר מארק טוויין למשל ביקר בה בשנת 1867 וכתב עליה: "עוד עיר מנוולת של בקתות חומר, מלאה בערבים, יהודים וכושים" • הקמת תחנת הרכבת בצמח בשנת 1905 סייעה לקישור העיר אל שאר הארץ ואל ערי החוף • עד ראשית המאה ה-20 אסרו השלטונות העות'מאניים בנייה מחוץ לחומות העיר. את הבית הראשון מחוץ לחומות בנה בשנת 1908 מסדר האחיות האיטלקי-נוצרי. בשנת 1911 בנתה פיק"א – החברה להתיישבות יהודית בארץ ישראל – שלוש חוות חקלאיות מחוץ לחומה, על מדרון ההר, כ-300 מטרים מהחומות. אלו הפכו לימים לשכונת אחווה – שכונה יהודית ראשונה מחוץ לחומות • ב-25 בספטמבר 1918, חול המועד סוכות תרע"ט, נכבשה טבריה בידי הבריטים, וכך תמו באחת מאות שנות שלטון טורקי בה • בתקופה הבריטית התרחבה מאוד הבנייה היהודית וגם הערבית מחוץ לחומות העיר העתיקה • ב-1924 החל לכהן בטבריה ראש עיר יהודי, זאכי אלחדיף, ראש העירייה היהודי הראשון בארץ ישראל • הוא מסר את הזיכיון להפעלת חמי טבריה לחברה יהודית ויזם הקמת בתי מלון וכן הקמת שכונה יהודית נוספת מחוץ לחומות, קריית שמואל, על שם הנציב הבריטי הראשון בארץ, היהודי הרברט סמואל. בתוך שנים אחדות התגוררו בה רוב תושבי העיר היהודים • אלחדיף הצליח להיות מקובל גם על התושבים הערבים, ובעת מאורעות תרפ"ט חתם על הסכם רגיעה עם מנהיגם של ערביי טבריה והסביבה, סעיד א-שייח'. ההסכם סייע ליהודי העיר לצלוח את הימים הקשים ללא מהומות אסלאמיות • ואולם במהלך המרד הערבי הגדול, בעשרת ימי תשובה של שנת תרצ"ט, טבחו ערביי הכפרים שבסביבת טבריה ביהודי שכונת קריית שמואל ואף שרפו כמה מבנים, ובהם בית כנסת. 19 יהודים נרצחו, ובהם 11 ילדים ושלוש נשים. כמה שבועות אחר כך התנקש ערבי טברייני בראש העיר היהודי אלחדיף וירה בו לאור יום מטווח קצר. כעבור יומיים מת אלחדיף מפצעיו • לפי סקר הכפרים שערכו רשויות המנדט בשנת 1945, נאמדה בטבריה בשנה זו אוכלוסייה של 11,300 תושבים, שמתוכם 6,000 יהודים.

ניצחון ופריחה

ב-ט' בניסן תש"ח, במלחמת העצמאות, נכבשה טבריה בידי ההגנה, ואוכלוסייתה הערבית – כ-6,000 מתוך 12,000 התושבים – נמלטה על נפשה בסיוע הבריטים, ומאז לא שבה עוד להתגורר בעיר • קודם לכן ניסו ערביי המקום לפרוץ אל הרובע היהודי בעיר העתיקה ולטבוח בתושביו, אולם נכשלו. הבריטים, שעוד היו אז בעיר וטרם פינוה, דרשו את פינוי לוחמי ההגנה מהעיר העתיקה, אך נענו בשלילה. במהלך הקרב הונחתו בעיר מן הכינרת לוחמי הגנה שבאו בסירות מעין גב • הצעד הזה הביא לתחילת הימלטות הערבים מהעיר בחסות הבריטים • בימים הבאים תקפו כוחות גולני והגדוד השלישי של הפלמ"ח את העיר העתיקה באמצעות מרגמות, פוצצו בה בתים והטילו מצור על העיר הערבית. ההתקפה הזו חוללה בהלה עצומה בקרב תושבי העיר הערבים, והם התפנו מטבריה לצמיתות במשאיות ואוטובוסים של הבריטים ונסעו לנצרת ולעבר הירדן המזרחי. ב-ט' בניסן הונף דגל ישראל בחצר תחנת המשטרה הבריטית בעיר • בחודשים הראשונים שאחרי שחרורה הרסו כוחותינו רוב מוחלט של בתי העיר העתיקה של טבריה, בין השאר מחשש שהערבים יתבעו לשוב לעיר לאחר המלחמה, וכן בשל בנייה רעועה ובעיות תברואה קשות במקום • כיום נותרו בשטח שבו ניצבה העיר העתיקה מבנים מעטים בלבד שנותרו ממנה לזכר, ובין השאר שרידי החומה הישנה שחרבה ברעידת האדמה של 1837 ומאז לא שוקמה • לאחר נטישת הערבים נותרו בעיר שלחוף הכינרת 5,500 תושבים, כמעט כולם יהודים. זה נותר כך עד היום הזה. כעבור שנתיים כבר מנתה האוכלוסייה בעיר 12,000 תושבים בעקבות גלי העלייה הנרחבים ארצה • מאז, למרות קשיים כאלו ואחרים, זניחים לחלוטין לעומת אלו שחוותה העיר הזו בעבר, טבריה פורחת. ימי תפארתה הם ימינו אנו. בכל אלפיים השנים שחלפו לא ידעהימים טובים יותר.

 

 

אולי יעניין אותך גם

כתבות אחרונות

Prev Next
לחזור לחיים

  הטור האישי של אבינועם...

מעגלים שאין לברוח מהם

  מאמר מאת ד"ר בני...

הפרסום בעולם קטן עובד

לפרסום באתר או בשבועון

This email address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

דניאל 055-920-5666

מקום בעולם - מגזין הנוער מבית עולם קטן

לאתר מקום בעולם

שירות לקוחות מגזין - ok@okm.co.il 077-6621680

הירשמו לניוזלייטר

וקבלו את גיליון "עולם קטן" במייל הרבה לפני כולם