הפרופסור נגד העולם Featured

 8 elitzu
"נמאס לי לראות צעירים מבולבלים וקרועים ש'מומחה' חסר-אחריות מנסה להפוך את חייהם לכביש חד-סטרי. הגיע הזמן להביא את העובדות הקליניות הפשוטות לכל מחפשי-הדרך הללו בלי שמישהו ינסה להלך עליהם אימים"
הבעיה הכי גדולה שיש לאקדמיה עם אנשים כמן פרופ' אבשלום אליצור היא שהתאוריות הפילוסופיות שלו, המחקרים שפרסם וההקפדה שלו על ביקורת עמיתים אקדמית, לא מאפשרים להתעלם ממנו. אפשר בהחלט לנסות להשתיק אותו, אבל כפי שתראו –שתיקה היא לא הצד החזק של פרופ' אליצור * האיש שהגיע לדוקטורט ולפרופסורה ללא תואר ראשון משוכנע שהפוסט-מודרניזם בדעיכה ושההתחממות הגלובלית היא סכנה מוחשית * באווירת השיח האקטואלי הוא מסביר מדוע נטייה מינית היא בת-שינוי, מגלה ששום חוקר שעסק בתחום לא מצא גן הומוסקסואלי, ותוהה איך התחום היחיד שבו הקהילייה המדעית מונעת מצעירים לטפל בעצמם הוא כשהם מעוניינים לברר את נטייתם המינית * לצעירים הוא אומר בפה מלא: אל תפחדו לבדוק את האפשרות לשינוי

רועי אהרוני

יום רביעי, 19:00 בערב. עשרות צעירים שיצאו לבילוי תל-אביבי מתקבצים באולם קטן במרכז העיר, מתיישבים ליד שולחנות עגולים, בקבוקי בירה בידיהם. אנשי המקום מכינים את הבמה לאומן שעומד להופיע מול הצעירים. למרבה ההפתעה, זה לא הולך להיות זמר מצליח או סטנדאפיסט קורע: מי שעומד להופיע על הבמה הוא פרופסור לפיזיקה, שהולך להרצות במשך כמעט שעתיים על תורת הקוונטים.

אחרי שתכירו את פרופ' אבשלום אליצור, תבינו שהתופעה האמיתית היא לא אוסף התל-אביבים שבחרו לבלות את הערב שלהם בניסיון להבין מהי סופר-פוזיציה קוונטית. התופעה האמיתית היא אדם שעשה דוקטורט בלי שישב קודם יום אחד בקורס אוניברסיטאי, שההתמחות שלו חורגת הרבה מגבולות הפיזיקה אל מחוזות הפילוסופיה והפסיכולוגיה, ובעיקר שהוא לא מפחד להגיד דברים שהם לא ממש פוליטיקלי-קורקט בעולם האקדמי.

אבשלום אליצור (62) הוא היום פרופ' לפיזיקה באוניברסיטת צ'אפמן (Chapman) שבארצות הברית. בשאר הזמן הוא עובד מביתו בארץ – פריבילגיות של תיאורטיקן. פה ושם הוא נותן קורסים באוניברסיטאות ישראליות, ולפעמים גם הרצאות פופולריות כמו זו שנתן באותו יום רביעי.

אליצור עלה מאיראן בגיל שנתיים. רוב ילדותו ובחרותו עברו עליו ברחובות. "ילד שולי, בבית הספר הדתי 'תחכמוני', בקושי עולה מכיתה לכיתה", הוא מספר לי בזמן שבאולם מתקבצים הצעירים שמחכים לשמוע את מוצא פיו. "היום בטח היו מגדירים את זה כ-ADD. אבל מגיל צעיר קראתי הרבה. תמיד אהבתי את הטבע, את המגע עם החיות והצמחים, את הניסוי".

בכיתה י' אליצור עוזב את הלימודים ומתחיל להסתובב בין עבודות, תוך שהוא ממשיך בקריאת ספרי עיון ומדע. מכל התחומים שבהם נגע, הפסיכואנליזה תפסה אותו והובילה אותו בגיל 20 לכתוב ספר שעוסק בניתוח פסיכואנליטי של התנ"ך.

במהלך מחקרו לספר הזה, גילה שפרופ' שלמה גיורא שוהם, לימים חתן פרס ישראל לקרימינולוגיה, כתב אף הוא בנושא, והחליט לצלצל אליו. שוהם הפך אותו לבן טיפוחיו, נתן לו גישה חופשית לספרייה, וצירף אותו לחבורה חתרנית של אקדמאים מכל התחומים. החבורה הייתה נפגשת במשך שבע שנים אחת לשבועיים בדירה בתל-אביב, והייתה מאזינה להרצאות של חברי החבורה ושל מרצים אורחים כגון ישעיהו ליבוביץ', יקיר אהרונוב, אסא כשר ועוד.

במהלך הזמן הזה אליצור עובד כשוטף מבחנות במכון ויצמן ומפתח תאוריות ראשוניות בפילוסופיה, בפסיכולוגיה ובפיזיקה. לאחר שיוצא לאור הספר הפסיכואנליטי בשם "לפני ולפנים – עיונים פסיכואנליטיים במקרא וביהדות", הוא מתחיל לעבוד על הדוקטורט שלו בפיזיקה –בלי שלמד אפילו קורס מבוא לפיזיקה.

איך בכלל מאפשרים למישהו ללא תעודת בגרות או תואר לעשות דוקטורט?

"הכל הודות לאיש אחד שנתן לי אשראי ענק, פרופ' יקיר אהרונוב. הוא שמע הרצאה שלי בחוג של שוהם, שבה אמרתי לא מעט שטויות. התפתח ויכוח ומשם התחזק הקשר, עד שיום אחד הודיע לי שהצליח לכופף את הנהלים באוניברסיטת תל-אביב. האוניברסיטה מצאה את עצמה מקבלת לדוקטורט סטודנט שלא עשה תואר שני או ראשון ואפילו לא סיים תיכון. אני זוכר את פרופ' שוהם שואג עליי: 'זו הזדמנות של פעם בחיים, יא פסקודניאק – תוכיח שאתה ראוי לה'".

הפצצה שהייתה יכולה להתפוצץ

ואליצור הוכיח שהוא ראוי לה. "אחרי הרבה ניסיונות כושלים, העליתי ניבוי מפתיע", הוא מספר איך נולדה בעבודת הדוקטורט שלו התוצאה שתיקרא לימים "ניסוי אליצור-ויידמן", על שמו ועל שם פרופ' לב ויידמן, שותפו לניסוי. "לפי הניבוי, אם חלקיק עובר בשני מסלולים אפשריים, ואתה שם מכשיר מדידה רק על אחד מהם – אזי גם אם החלקיק עובר במסלול השני הוא ידע על קיומו של המכשיר במסלול הראשון".

כדי להעצים את הדרמטיות, אליצור הציג את הניסוי כך: אם החלקיק יעבור במסלול הראשון, הוא יפגע בפצצה שתפוצץ את המעבדה. אם יעבור בסדק השני לא יקרה דבר. עקרונית, החלקיק שעובר במסלול ללא הפצצה, אמור לצאת מהמערכת לכיוון מוגדר, נאמר שמאלה. אולם ויידמן ואליצור הראו שגם חלקיק כזה יצא ימינה – כאילו הוא יודע על קיומה של הפצצה במסלול השני, אף שכלל לא עבר שם. במילים אחרות: אפילו אם הפצצה כלל לא תתפוצץ, די בעובדה שהיא הייתה יכולה להתפוצץ, כדי שתנועת החלקיק המרוחק תושפע ממנה.

ויידמן ואליצור מפרסמים את ההצעה לניסוי בלי לעשותו בפועל, כמקובל בפיזיקה העיונית. כמה כתבי עת שאליהם נשלח המאמר זרקו אותו אפילו בלי לתת אותו לשיפוט המערכת. אבל בינתיים החליט פיזיקאי מפורסם לעשות את הניסוי והתוצאות לא איחרו לבוא. "זה כאילו ביקשו מהטבע לחוות דעה והוא אישר את דעתנו", אומר אליצור.

אליצור מקבל את הדוקטורט והופך די מהר למרצה בכיר באוניברסיטת בר-אילן. אחרי שלל סכסוכי מרצים ואינטריגות בבר-אילן, שאותם תיעד בפירוט במאמר פומבי חריף שלא זכה לתגובה, עוזב אליצור את האקדמיה הישראלית ומשתקע, לפחות מבחינה אקדמית, באוניברסיטת צ'אפמן. אבל ראשו ורוב עיסוקיו ממשיכים להיות בישראל. לצד מחקריו בפיזיקה, הוא מפרסם מאמרים גם בנושאים אחרים במדעי החיים וההתנהגות. "בכל התחומים האלה", הוא מדגיש, "אני מקפיד לפרסם את עבודותיי בכתבי-העת שבהם נהוגה ביקורת העמיתים הקפדנית ביותר, בלי הנחות, ככל חוקר באותו תחום".

"מעולם לא אירע כזאת בתולדות הרפואה והפסיכולוגיה. בקשה של אדם בוגר לשנות צדדים באופיו ובתחושותיו הגורמים לו סבל, נתקלת באיום מבחוץ על איש המקצוע שלא לעזור לו. להפוך אותו לאישה – בוודאי. לגמול מהתמכרויות, להפיג דיכאון ודחפים אלימים – לכך נוצרה הפסיכותרפיה. לגלות את ההומוסקסואליות המודחקת שלו – אחלה! אבל לחקור (יחד איתו!) את עולמו הפנימי כדי להבין מי הוא באמת ומה הוא באמת רוצה – ממה הפחד? על מה ה'עליהום'?"
האדם שעל הגג

אחד המאמרים המכוננים של אליצור, שאותו תוכלו למצוא ברשת, נקרא "על שמונה הבלים פוסט-מודרניסטיים", שם הוא שוחט את העמדות הפופולריות של הפוסט-מודרניזם, כדוגמת "כל אחד והאמת שלו", "המדע תלוי בתרבות שבה צמח" ועוד. בין ההשלכות הבעייתיות של הפוסט-מודרניזם מציין אליצור את הסלידה הגורפת מפטרונות.

הדוגמה הכי חריפה שאליצור נותן היא היחס למתאבדים והזכות המוסרית למנוע מהם לבצע את בחירתם. גם על הנושא הזה כתב מאמר, יחד עם פרופ' חיים עומר, בשם "מה תאמר לאדם שעל הגג". אליצור מגדיר בשיחתנו את המאמר כ"מאמר הכי חשוב בחיי", הוא פורסם ברשת בכמה שפות, כולל ערבית, וזכה למאמרי תגובה נלהבים מחוקרים מובילים בתחום.

"התגובות הפוסט-מודרניסטיות שקיבלנו הן 'מי שֹמך להגיד לו מה לעשות? מי אתה שתכפה עליו את מערכת הערכים שלך? אל תהיה פטרוני כלפיו'. איזה טמטום. אם אני רואה שיכור הולך באמצע הכביש – אני לא אמשוך אותו בכוח רק כדי לא להיות 'שיפוטי' ו'פטרוני'?

"בארצות השפלה נהוגה כיום המתת חסד, והיד הולכת ונעשית קלה על האישורים, כך שהיום מאפשרים זאת גם לאנשים בדיכאון. זה מדרון חלקלק. האם באמת עושים הכול כדי לשכנע אדם צעיר שכדאי לו לבחור בחיים? פעם היינו קוברים מתאבדים מחוץ לגדר, והיום עברנו לקיצוניות שנייה ואנחנו מפחדים לגנות אותם.

"תבין, לא שאדם כזה יהיה אומלל כי תשאיר אותו בחיים רק לטובת הוריו והסובבים אותו – ממש לא! רוב הסיכויים שאחרי כמה זמן הוא ישנה את דעתו ויבחר בחיים. רוב ההתאבדויות נובעות מכך שאדם מרגיש שעולמו חרב עליו בראייתו הצרה במצב המשבר, אבל בחלוף הזמן הוא יֵצא מזה ואפילו יצחק על זה. מכיוון שמדובר במצב זמני, אז בשם אותו אדם של העתיד יש לי זכות עכשיו גם לאשפז אותו בכפייה עד שתעבור הרגשתו בהווה.

אליצור מספר שבשם אותה אי-שיפוטיות, הפדרציה העולמית של החירשים והאגודה הלאומית האמריקנית של החירשים, אימצו את מחאתו של פסיכולינגוויסט אמריקני והחלו להתנגד להשתלת התקני שמיעה באוזניהם של ילדים חירשים, בגלל המסר היוצא מכך כאילו ילדים חירשים זקוקים לתיקון. "לדברי ד"ר ליין, חירשות אינה נכות אלא תרבות", מספר אליצור. "לטענתו, החירשים הם מיעוט בעל היסטוריה, מבנה חברתי וערכים משלהם, ואין לרוב השליט, כלומר, אנחנו השומעים, זכות לכפות את ערכיו על המיעוט הזה".

הוא נזכר בדוגמה נוספת שאליה נחשף אליה במהלך שהותו בארצות הברית. "אני חושב שאד קוץ' היה אז ראש עיריית ניו-יורק. הוא הורה לשוטרים להכניס את ההומלסים הקופאים ברחובות למחסה אפילו בכוח. פרופסור אחד למשפטים לקח את עיריית ניו-יורק לבית המשפט על כך שמכריחים את ההומלסים ללכת למחסה. זו דוגמה לכך שאפילו ליברליזם יכול להרוג. תודות לעורך הדין ההוא, ההומלס שומר על זכותו לקפוא למוות, ובבוקר העירייה תפנה אותו יחד עם ה'זכות' הזאת לחדר המתים".

"מכחישי בעיות האקלים הם קשקשנים"

חרף זאת, אליצור דווקא חושב שהפוסט-מודרניזם במגמת ירידה. "בשנים האחרונות הפוסט-מודרניזם הולך ודועך. המדע מנצח כי הוא קבע קריטריונים ברורים".

אבל יש נושאים רבים שבהם פרופ' אליצור דווקא עומד לימין המיינסטרים של הקהילייה המדעית. אחד הנושאים הבולטים הוא היחס לאיכות הסביבה. בניגוד לטענות שלפיהן גם בנושא הזה קיימת תבהלת-שווא באקדמיה וניסיונות השתקה של תאוריות שכופרות בהתחממות כדור הארץ, אליצור משוכנע שכאן המציאות דווקא לגמרי בצד של האקדמיה.

"יש מעטים מאוד באקדמיה שטוענים שכדור הארץ לא מתחמם או שההתחממות אינה מעשה ידי אדם", הוא אומר. "הם מציירים את עצמם כקדושים מעונים. באחריות – הם קשקשנים. רובם נציגים נאמנים של הקפיטליזם הדורסני המתייחס לכדור הארץ כמאגר נדל"ן אינסופי. בשמחה היינו מחבקים כל מי שיראה שהקטסטרופה המאיימת עלינו היא לא אמיתית, אבל בינתיים הנתונים ברורים מאוד.

"אני חושב שהבעיה הסביבתית היא הבעיה הכי מפחידה שאורבת לפתחה של האנושות. אנחנו הולכים לקראת שואה. כבר בשנים הקרובות ירגישו את זה", הוא מתריע. "בישראל, ערים שקרובות לים יוצפו. מזג האוויר יתחיל להתל בנו – חמסינים קיצוניים, שינויים באמצע עונה. רואים כבר את ההתחלה של זה באירופה ובדרום מזרח אסיה. מזעזע אותי שלא כל האקדמיה זועקת על זה".

אליצור גם מצדיק את היחס של האקדמיה לכל התחום של הפרא-פסיכולוגיה, שהיה מאוד קרוב לליבו, אולם עם השנים ראה בבירור את ההפרכה שהמדע עושה לכל תעשיית המְתקשרים, המיסטיקנים וכדומה. "עשרה קבין של רמאים ונוכלים ירדו לעולם, והתחום הזה לקח תשעה מהם", טוען אליצור. "אני חושב שמדובר בדוגמה לסובלנות של הקהילה המדעית.

"במשך 150 שנה מעבדות אוניברסיטאיות עסקו בפרא-פסיכולוגיה. טובי המדענים – גם תאורטיקנים וגם ניסיונאים, השקיעו בזה רבות – אך תמיד בסוף זה הכזיב".

"רוב ההתאבדויות נובעות מכך שאדם מרגיש שעולמו חרב עליו בראייתו הצרה במצב המשבר, אבל בחלוף הזמן הוא יֵצא מזה ואפילו יצחק על זה. מכיוון שמדובר במצב זמני, אז בשם אותו אדם של העתיד יש לי זכות עכשיו גם לאשפז אותו בכפייה עד שתעבור הרגשתו בהווה"
לאדם חייב להיות חלק רוחני

פעם נקלע אליצור לקונפליקט מושגי עם עצמו, כשכתב מאמר בתחום הפילוסופיה של הנפש ומצא טיעון לוגי התומך בדואליזם – כלומר שהאדם אינו רק גוף חומרי, כמו שהמטריאליזם רוצה לטעון, אלא שיש לו גם נפש.

"לפני הרבה שנים מצאתי הוכחה שהתודעה, בתור משהו שאינו חומרי, כן משפיעה על תהליכי המוח", הוא מספר. "ההבנה הזו היא מכה קשה לפיזיקאי. היסוד של חוקי הפיזיקה הוא חוקי השימור. תחשוב על כדורי ביליארד שפועלים עליהם חוקי המכניקה: אם תכניס למערכת הזו גורמים כמו הפחד שלהם או כאב ההתנגשות – התוצאות תהיינה שגויות. זה מערך סגור לגמרי לחוקי הפיזיקה; אי אפשר להכניס עוד גורמים למערך".

המדען תופס את האדם כאוסף כדורי ביליארד?

"חד-משמעית. הגישה הדטרמיניסטית אומרת שאנחנו סך כל הפעולות הפיזיקליות שקורות בנוירונים (תאי עצב במוח, ר"א) שלנו. אם יש רגש כמו אהבה או שנאה, או אם יש תחושה של מתוק או מר – זה היבט של תהליכי המוח, אבל לא דבר נבדל מהם. כולם סידורים שונים של פעולות נוירונים; אפשר להמיר כל תחושה לשפת הנוירונים ואז כל עולם הנפש הוא רק היבט של המוח.

"האדם ברחוב, לעומת זאת, מערבב בין גוף ונפש כל הזמן. האם חיבקה את בנה כי היא אוהבת אותו; הארנבת ברחה מהשועל כי היא פוחדת; הלכתי לאכול כי הייתי רעב. מבחינת המדע, הזיגזג הזה בין גוף ונפש מותר רק כלשון קיצור. הפחד והאהבה הם רק היבטים של פעולות נוירונים אלה.

"המדען לא יכול להתייחס אל התודעה כאל מרכיב נפרד המשפיע על המוח, אחרת הוא יסתבך עם חוקי השימור כמו חוק שימור האנרגיה או חוק שימור התֶנע. לכן היום כ-90 אחוז מהפילוסופים בוודאי יסכימו לדואליזם מתון, כלומר שיש גוף ויש תודעה הנבדלת ממנו, אבל תמיד ידגישו שאין אינטראקציה בין השניים.

"לעומת זאת, תיאוריית יחסי הגומלין בין הנפש לחומר (דואליזם אינטראקציוניסטי), המחייבת פעולת-גומלין בין התודעה למוח, היא תועבה בעיני הפיזיקאי; הוא חייב לדחות אותה, כדי שהנפש לא תשפיע על העולם הפיזיקלי הסגור".

"אני טוען שאם לא הייתה לנו תודעה – היינו אולי בורחים, מחבקים ואוכלים באותו אופן, אבל לא היינו מתעסקים בשאלת התודעה", הוא אומר. "לא היינו מוטרדים מהבעיה הזו במשך אלפי שנים. בעולם חומרי לגמרי, הבעיה הזו הייתה צריכה להיעלם מזמן. אבל אנחנו עדיין נבוכים מהבעיה הזו.

"אחד מהדברים שהאנושות נבוכה לגביו הוא בשאלה מדוע לפעולות שלנו נלוות חוויות. היום יש מכונות שיכולות לזהות אדום וכחול, ואנחנו לא נייחס להן 'חוויה'. למה בני האדם מייחסים חוויה לראייתם את האדום והכחול? ולמה בכלל צריך שתהיה חוויה – הרי העולם היה נראה בדיוק אותו דבר בלעדיה? אפשר היה להתעלם מזה, לולא העובדה שהאנושות מתעסקת בזה במשך כל שנות קיומה – דבר המעיד שאכן יש אינטראקציה בין הגוף ובין הנפש".

את הטענה הזו פרסם אליצור בשנת תשמ"ט (1989). "כתבתי באותו מאמר, שהלוואי שמישהו יפריך אותו", אומר אליצור, "כי זה מעלה סימן שאלה על כל תמונת העולם שלי. אני לא יודע להסביר איך הפיזיקה עובדת היום למרות שאיננו מתייחסים לגורם הנפשי. רבים כתבו שאני טועה, אבל למאמר פורסמו כבר כמה המשכים, אחד מהם השנה, ועד היום אף אחד לא מצא הפרכה להוכחה זו לטובת הדואליזם".

בעיות אינהרנטיות ללהט"בים

כל עוד פרופ' אליצור אִתגר את האקדמיה בתחומי הפיזיקה והפילוסופיה, הוא נחשב אמנם כתיאורטיקן סורר אבל גם כבר פלוגתא חשוב ומפרה. כל הקלפים נטרפו ביחס לדבריו כשהתחיל לומר את מסקנותיו סביב הקהילה הלהט"בית. מאז שאליצור, שהיה בין השאר מרצה לפסיכולוגיה, הביע את דעתו על כך שנטייה מינית יכולה בחלק מהמקרים להשתנות, הוא הותקף כפי שלא הותקף מעולם. זאת, אף על פי שהצהיר: "באתי מאהבה. אני מוכן לצעוד בכל שנה במצעד הגאווה כדי שאיש לא ישתמש בדבריי כדי לכפות על מישהו דרך חיים שאינו רוצה בה".

לדבריו, דווקא בעקבות התבטאויותיו גילה שיש לא מעט אנשים שרוצים לעצב מחדש את נטייתם המינית. הוא מספר שרוב הפונים אליו הם "חילונים בסביבות גיל 30". מה מביא אותם לחשב מסלול מחדש? "הם באים מרצונם החופשי ואומרים – הייתי בעולם ההומוסקסואלי, ולא טוב לי שם".

"יש דברים אינהרנטיים להוויה ההומוסקסואלית שלחלק מהאנשים עושים רע, וזה לחלוטין לא קשור לשאלה אם סטרייטים מקבלים אותם או אם הם חיים בחברה הומופובית או סובלנית. קורה שנער בן ה-15 נמשך לבנים וחייו אומללים גם אם הוא חי בחברה הכי פתוחה שיש, אימו מחבקת אותו ואביו מעודד אותו לצאת מהארון.

"צריך להפסיק להתייחס להוויה ההומוסקסואלית כתמונת ראי של ההטרוסקסואליות. נכון שגם בהטרוסקסואליות יש המון בעיות, הרבה יותר בגידות ממה שהיינו רוצים, אבל בהומוסקסואליות יש קשיים אינהרנטיים נוספים.

"לא פעם יושב מולי בחור חמד, חכם, רגיש ומטופח, אבל לא שיא היופי: שמנמן, ממושקף ומקריח, שאומר לי – אף אחד לא כבר מסתכל עליי, אצלנו מחפשים צעירים. ואני לא יכול שלא לחשוב כמה בחורה הייתה יכולה להתאהב בו בקלות בזכות האופי והסגולות שלו, אבל גברים – גם הומואים – הם הרבה יותר אסתטיציסטיים. הם רוצים מישהו יותר צעיר ויותר חתיך.

"לכן, הפסיכולוג שמקבל את ההומוסקסואליות כמצב נתון (ומכונה "גיי פרינדלי") רואה כתפקידו להגיד לבחור להקשיב לדברי בן הזוג: אם תמשיך להיות רכושני, הוא יעזוב אותך לגמרי; אתה צריך לקבל את זה שהוא יהיה עם אחרים. עמית קמה, פעיל מוכר בקהילה הלהט"בית, אמר פעם בוויכוח פומבי איתי משהו בסגנון 'זכותם של הומוסקסואלים להכניס פרטנרים נוספים למערכות היחסים שלהם; זה לא אומר שהם אינם אוהבים זה את זה, זה פשוט אחרת'".

אליצור מזכיר את הכתבה שהתפרסמה לפני כמה שבועות ב"הארץ" שחושפת איך נראים הבילויים של הקהילה הלהט"בית. "זו כתבה קורעת לב. תקרא מה מספרים הצעירים בתל-אביב, העיר הכי פתוחה להוויה ההומוסקסואלית. איך הם מתארים הוויה של שימוש בסמים בכמויות, אונס והטרדות מיניות בכסות של חוויות וריגושים, כשבבוקר הם מתמלאים תחושת ריקנות נוראה של חיים אומללים. אחד הנערים שמצא את עצמו מנוצל על ידי זוג אומר 'הלוואי שהיה שם מישהו להגן עליי'. הגיע הזמן גם אצל הליברלים להטות אוזן מכבדת לקול הפחות מוכר הזה של הומוסקסואלים שרוצים משהו אחר בחייהם".

הנטייה המינית היא נזילה

אליצור הוזמן לתת בכל שנה הרצאה בנושא בחוג ללימודי המשך בפקולטה לרפואה באוניברסיטת תל-אביב. הוא צלל אל הספרות המחקרית והכין עבודת מחקר מקיפה, שהמצגת שלה זמינה ברשת לכל דורש בחיפוש המילים 'הומוסקסואליות – בריאות נפש ותקינות פוליטית'.

בנוסף, הוא כתב מאמרי תגובה בעקבות ההתקפות שספג בנושא. באחד מהם כתב כך: "כל החוקרים המחפשים אחר הגֶן להומוסקסואליות – האמר, ביילי, פילארד, לה-ואי – מצהירים בכנות: לא מצאנו גן כזה וכנראה גם לא נמצא; כמו שאין גן לפדופיליה, לפטישיזם או לאהבת גויאבות. מדובר באינטראקציה מורכבת של תורשה וסביבה. אווזים, שמוחם פחות מורכב משלנו, בוקעים מהביצה בלי ששום גן יאמר להם למי להשתוקק, והם לומדים את זהותם המינית על פי מראהו של מי שגידל אותם. רק התינוקות שלנו, לדבריכם, ננעלו על מיניותם כבר ברחם. כמה עצוב, כמה חסר-תקווה, ולמרבה המזל – כמה חסר-שחר.

"כל אדם מתנסה במהלך חייו בתנודות בטעמו המיני, בתשוקותיו ואפילו בנטיותיו. מניין לקחתם את האחריות להודיע לצעיר הרוצה להשתנות ש'אין שום סיכוי' לשינוי כזה? ומהיכן עזות-הפנים לרמוז שכל המטפלים הישראלים המדווחים בפורומים מקצועיים על שינויים בהעדפות המיניות של מטופליהם (יש לי רשימה!) משקרים?"

אליצור מציג שורה של מחקרים מתחום הגנטיקה, חקר המוח והסקסולוגיה המאשרים שהגמישות המופלאה של המוח האנושי חלה גם על ההעדפה המינית, בכל תרבות ובכל גיל. "אם ככה היו מחנכים את הנוער, ואז חלק היו בוחרים בחיים חד-מיניים, זה היה בסדר, אבל למה אתם מסבירים לו בגיל 16 שמכיוון שהוא חשב על גבר אחר אז הוא הומו שכבר לא ישתנה והוא חייב להיות 'מחובר לעצמו' ואין לו שום סיכוי עם נשים? כמה מהאנשים ההולכים לטיפול נזכרים במהלכו בחוויות שהדחיקו? כמה הומואים בטיפול נזכרים שבילדותם הם כן נמשכו לאיזו ילדה?

"היום פסיכולוגים מפחדים אפילו להגיד שהבקשה הזו היא לגיטימית. זו בושה וחרפה. בספרות הפסיכואנליטית יש תיעוד בשפע של מקרים שבהם נכנס אדם לטיפול כשהוא נמשך לגברים ויצא כשהוא נמשך לנשים. אנחנו לא מתפלאים כשבחבורת גברים מבודדת ללא נשים מופיעה משיכה לגברים. אז למה שנתפלא כשמתברר שזה קורה בסיטואציות אחרות בחיים, שבהן המעצור מִמשיכה הטרוסקסואלית הוא פנימי?

"זה שוב חוסר האיזון הזה: אם אטען שבנות פחות טובות בחשבון מבנים, יקפצו עליי פמיניסטיות עם סכין שלופה ויגידו – זו הבניה חברתית. אבל אם אגיד שהומו יכול להיות סטרייט, אותן פמיניסטיות יקפצו עליי ויגידו שזה לא יכול להשתנות".

מה שקורה בחדר הפסיכולוג – לא עניינכם

"מעולם לא אירע כזאת בתולדות הרפואה והפסיכולוגיה", כותב פרופ' אליצור. "בקשה של אדם בוגר לשנות צדדים באופיו ובתחושותיו הגורמים לו סבל, נתקלת באיום מבחוץ על איש המקצוע שלא לעזור לו. להפוך אותו לאישה – בוודאי. לגמול מהתמכרויות, להפיג דיכאון ודחפים אלימים – לכך נוצרה הפסיכותרפיה. לגלות את ההומוסקסואליות המודחקת שלו – אחלה! אבל לחקור (יחד איתו!) את עולמו הפנימי כדי להבין מי הוא באמת ומה הוא באמת רוצה – ממה הפחד? על מה ה'עליהום'?"

בשיחתנו פרופ' אליצור מחריף את הטון עוד יותר. "אם בן אדם אומר: עזרו לי, אני אישה בגוף של גבר – אנחנו מעודדים את זה שמערכת הבריאות תממן את הפרוצדורה המורכבת שתהפוך אותו לאישה. בפרוצדורה הזו יכרתו לו איברים פנימיים וחיצוניים, יתקינו לו איברים חדשים, יזריקו לו כמויות אדירות של הורמונים ואנטיביוטיקה והוא יעבור המון ניתוחים פלסטיים עד כדי סיכון חיים. כל זה בסדר לדעתם. אבל שהוא ילך לפסיכולוג ויברר מה כל כך רע בלהיות גבר – אוי ואבוי. איך הוא מעז להתכחש למיניות האמיתית שלו.

"קורה פה משהו מאוד לא טוב. בא אדם ואומר מרצונו החופשי – זו המצוקה שלי, ואלו רצונותיי בחיים. ובא המטפל ואומר לו – לאור מה שלמדתי אני רוצה להתייחס לרצונות שלך בכבוד ובאהדה, בוא נראה אם אפשר. מי אתםשתעזו להתערב להם?"

אנחנו מנצלים את השיחה הזו כדי לעמוד עם פרופ' אליצור על ההבדלים בין טיפולי המרה לבין טיפולים פסיכולוגיים. "אני לא בעד טיפול המרה, אני בעד טיפול פסיכודינמי", מדגיש אליצור. "המרה היא טיפול עם אג'נדה, שבו הפסיכולוג אומר – אני רוצה שתפסיק להיות הומו ותהיה סטרייט. יש לו מטרה בטיפול וזה כבר גורם זר. לעומת זאת, טיפול פסיכודינמי אומר ברוחו של פרויד: הכול פתוח, בוא נראה קודם מה אתה באמת רוצה. אני בעד שהמסע הפסיכולוגי יהיה חופשי ופתוח, מוכן להפתעות, ולא רק בכיוון אחד".

אליצור אסף רשימה של פסיכולוגים ומטפלים. הוא לא שאל אותם אם הם מוכנים לעזור להומו להיות סטרייט, אלא אם יתייחסו לרצון הזה כאל רצון לגיטימי. "אספתי 40 שמות של מטפלים כאלה. כעשרה מהם התקשרו אליי במהלך השנים ואמרו לי – 'תמחק אותי משם, לא הבנת אותי'. איזו חרפה ואיזה ביזיון. מפגן הפחדנות הזה עורר בי בחילה שלא תיאמן". הרשימה, מדגיש אליצור, היא לפרסום ומופיעה במצגת המוזכרת לעיל.

אנחנו במערכת מנסים לראיין פסיכולוגים כאלה והם בדרך כלל מפחדים להיחשף.

"שיתביישו! הם לא צריכים לפחד. פסיכולוג שמתקיפים אותו על זה צריך להגיד – 'אני לא נותן טיפולי המרה; כשנכנס אליי בן אדם לחדר, אני בודק איתו את רצונו ונותן לנפש שלו להתפתח לכל כיוון שתרצה, בלי שיפוטיות. לא עניינכם מה אני עושה שם'. מהרגע שהמטפל והמטופל נכנסו לזה מרצונם החופשי, אל תתערבו במסע הנפשי-פנימי שמתרחש בחדר הטיפולים.

"מה שאני רוצה לומר הוא שאנשי מקצוע שנעלו בחורים 'לקבל את עצמם' וסגרו את הדלת בפני הפלואידיות (הנזילות) של המיניות שלהם – עשו להם נזק לא פחות נורא מכל טיפולי ההמרה".

אין כבישים חד-סטריים

כאמור, התגובות לעמדתו של אליצור לא איחרו לבוא. "עד היום אני מושמץ ומותקף בכל מיני רמות", הוא טוען. "מכיוון שבחיי הפרטיים אני לא מופת של חיי משפחה, וכשסוף סוף זכיתי להיות אבא, הזוגיות שלי התפרקה – טענו כלפיי שאני הומו שמכחיש את המיניות שלו. להגיד לך שלא עלה בדעתי שאולי הם צודקים ואני צריך ללכת לנסות את זה?

"אני זוכר את אימי ז"ל מצלצלת אליי מבוהלת מהמכולת כי היו עליי השמצות ב'ידיעות אחרונות'. אדם מאחת האגודות טען שהתקשרו אליהם נערים שמדווחים שבעקבות המאמר של אליצור הוריהם מכריחים אותם להיות סטרייטים. תשובתי הייתה פשוטה – בואו לא נערב מדע בערכים. אמרו להוריכם – מבחינה מדעית נטייה מינית יכולה להשתנות, מבחינה ערכית אני לא רוצה לשנות את זה, נקודה".

אליצור מזכיר את תגובתו של הפסיכולוג ד"ר עופר מאורר, שאמר: "לשאלה 'האם אפשר לשנות את הנטיות המיניות' יש תשובה חד-משמעית: אי אפשר לשנות נטיות הומוסקסואליות". אליצור מבקש להגיב לדבריו, שדוגמתם נשמעת פעמים רבות: "אני לא מכיר פיזיקאי שאומר 'חד-משמעית אי אפשר לסתור את חוקי השימור', אלא – אי-אפשר על-פי הנתונים שיש בידינו היום. אז בפסיכולוגיה להגיד 'חד משמעית'? הרי נטייה מינית יכולה להשתנות כמה פעמים בחיים".

אבל לא רק התקפות היו; אליצור מספר על אנשים רבים שפנו אליו בעקבות הפרסומים כדי שיסייע להם בעניין. "עד היום, אחת לכמה זמן מתקשרים אליי אנשים, רובם חילונים, או מגיעים אליי הביתה", מספר אליצור. "אחרי שעברו כל מיני חוויות, הם מואסים בסגנון החיים הזה.

"אני מבהיר מראש שאינני מטפל ואיני גובה שכר עבור הפגישה, ואז אני מפנה אותם לאחד המטפלים ברשימה שלי. המטפלים עצמם לעולם לא ידווחו לי, אבל יש לי יסוד לחשוב שלפחות חלק מהמטופלים מאוד מרוצה. אחדים חזרו והודו לי מאוד".

בסוף דבריו כתב אליצור כי "ממש נמאס לי לראות צעירים מבולבלים וקרועים ש'מומחה' חסר-אחריות מנסה להפוך חייהם לכביש חד-סטרי. הגיע הזמן להביא את העובדות הקליניות הפשוטות לכל מחפשי-הדרך הללו בלי שמישהו ינסה להלך עליהם אימים. המדע ממשיך להזכיר לנו שמיניות האדם היא דבר מורכב, נפלא, רב-פנים – ותמיד מסוגל להפתיע."

מאין תבוא המהפכה האינטלקטואלית

"בסך הכול יש לי בחיים מזל גדול מאוד", מסכם אליצור. "השיא של העוסקים בפיזיקה מגיע בדרך כלל בשנות השלושים לחייהם. אני כבר בן 62 והדברים הכי טובים שאני עושה הם עכשיו. המנחה שלי, יקיר אהרונוב, חוגג בקרוב 87, ומעולם לא ראיתי אותו כל כך יצירתי ושופע חידושים. יש לו ממני פיזיקאים 'נכדים' ואני כבר מקווה לעוד דור. מעבדות ברחבי העולם חוזרות ובודקות ניבויים שלנו. זה לא טריוויאלי בכלל, בטח לא במקצוע הזה".

אליצור טוען שגם היעדר הקביעות באקדמיה היה לטובה לבסוף. "לא נראה לי שהייתי יכול לתת ריאיון כזה אילו הייתי יודע שלמחרת אצטרך להיפגש עם עמיתים מכובדים במסדרון או בקפיטריה".

מה אתה חושב על מצבה של האקדמיה היום?

"הבעיה העיקרית שלה היא קונפורמיות ואפס מעורבות בנושאים הבוערים, לא במדעי הטבע ולא במדעי הרוח. האקדמיה הייתה צריכה לא לפחד להתריס כנגד בעלי ההון וכנגד כל ההדוניזם של התרבות התעשייתית שלנו.

"קורה משהו מאוד לא טוב לאנושות בעשרות השנים האחרונות. חלף עידן הגאונים. הבינוניות שולטת בכל מקום. תסתכל סביב ותראה שכמעט אין כיום אדם אחד משיעור-הקומה של הגאונים במדע או בספרות כמו אלה שראינו עד המחצית הראשונה של המאה העשרים. יש לי על זה מאמר נוקב ברשת בשם 'אם ראשונים כבני-אדם אנחנו כחמורים'.

"כיום אנחנו שבעה מיליארד בני אדם, עם ספרים למכביר, אינטרנט וגוגל, ותראה לי אינטלקטואל אחד שמגרד את תחתית החבית של מה שהיה לנו במאה הקודמת. אנחנו חיים באחת התקופות הכי משמימות, דלות ועלובות בהיסטוריה האנושית.

"יש לי תחושה שלמשל בתחום הפיזיקה, המהפכה תהיה של רעיון מאוד פשוט, כזה שנכעס על עצמנו איך לא חשבנו על זה קודם. אנחנו צריכים מישהו שישבור לנו כמה כלי חשיבה, רעיון שבהתחלה יקומם אותנו, אבל לאחר מכן נראה איך נוצרת ממנו תמונת עולם חזקה יותר ויפה יותר. נראה שהיום אין מישהו כזה. אז כמו שאומרים: אל תגידו יום יבוא – הביאו את היום".

 

אולי יעניין אותך גם

כתבות אחרונות

Prev Next
מופת הגורן

  אבי רט כותב על...

התעשייה

  כל מה שרציתם לדעתם...

הפרסום בעולם קטן עובד

לפרסום באתר או בשבועון

This email address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

דניאל 055-920-5666

מקום בעולם - מגזין הנוער מבית עולם קטן

לאתר מקום בעולם

שירות לקוחות מגזין - ok@okm.co.il 077-6621680

הירשמו לניוזלייטר

וקבלו את גיליון "עולם קטן" במייל הרבה לפני כולם