ההוגה Featured

 8 karpel
"אם אתה מחבק את הדתל"שים ואת המסורתיים ואת הכיפות השקופות, כי כולם מוצבים על סולם אחד, אתה הופך להיות המפא"י של הדור הבא.
הם ירצו לבוא איתנו כי אנחנו נוביל את המדינה למקום שהם רוצים שהיא תהיה בו, גם אם באופן אישי הם עדיין לא שם"
אין הרבה ראיונות שיכולים לשייט באופן בטוח כל כך בין ניתוחים פילוסופיים לבין פרקטיקה פוליטית ברזולוציה הגבוהה ביותר, כפי שרק מוטי קרפל יכול לעשות * סיפור חייו של מי שנחשב היום לאחד מהוגי הדעות המרכזיים של הציונות הדתית, החל מימיו כחייל חילוני שואל שאלות, דרך התקופה שבה עיצב את תפיסת עולמו הרוחנית והפוליטית בימי בגין וסאדאת ועד הבחירה הלא מובנת מאליה בכיפה הסרוגה * וגם: מדוע מנהיגות יהודית רחוקה ממה שפייגלין הביא לציבור הישראלי בבחירות הקודמות, ולמה למרות השבר הגדול בפוליטיקה הציונית-דתית מנהיגות אמונית חייבת לקום בדרך להנהגת המדינה

רועי אהרוני

בסוכות הקרוב, כמדי סוכות זה 20 שנה, יתאספו בוגרי מחזור י"ז של הפנימייה הצבאית שליד בית הספר הריאלי בחיפה, ולא תאמינו איפה הם נפגשים. אף שרובם אינם חובשים כיפה לראשם הם הולכים להיפגש בסוכת אחד הבוגרים בבת עין, לא פחות. המארח והמנצח על האירוע הוא לא אחר ממוטי קרפל.

אנחנו מתיישבים במרפסת ביתו בבת עין, מול הנוף המפעים של גבעות גוש עציון, ממש במקום שבו תוקם בעוד זמן קצר סוכה כהלכתה. אילו סיפרתם לאותו שמיניסט בבית הספר הריאלי שהוא עתיד לגור בבת עין ולהקים סוכה – הוא לא היה מאמין. אילו סיפרתם לו שהוא עתיד להיות מהוגי הדעות החשובים והמשפיעים של הציונות הדתית בדורנו – הוא בוודאי היה צוחק. ולא רק מכיוון שהוא הרגיש רחוק מזה, אלא כי הציונות הדתית לא ממש הייתה דומיננטית בדורו, ובטח שלא חשבו שתהיה לה הגות עצמאית.

"גדלתי במשפחה שהיא ממש לא אנטי-יהדות", הוא מספר. "אבא שלי ז"ל גדל בפולין במשפחה דתית, אז הוא ידע ואהב לעשות ליל הסדר, כך שעשינו אותו כהלכתו. גם צמנו ביום הכיפורים. אני חושב שבזה הסתכמה הדתיות שלנו, אבל לא היינו נגד".

אומנם משפחת קרפל לא הייתה אנטי-דתית, אבל אחד מזיכרונותיו של קרפל מהצבא הוא דווקא מאבקו נגד הדת. "ישבנו בבית ספר נטוש של סורים בקוניטרה", הוא נזכר. "קיבלנו פקודה שלא להכניס חמץ לבסיס. התמרדתי נגד זה. לא שחיפשתי לאכול חמץ, אבל עצם זה שניסו לכפות עליי שלא לאכול חמץ הוציא ממני את המרדנות".

באותן שנים, בשירותו הסדיר בסיירת אגוז, החלה תקופת החיפוש. "התחלתי לשאול שאלות, לחפש את עצמי", הוא מתאר, "גם במובן האישי וגם במובן הלאומי. במובן האישי: מה משמעות החיים, בשביל מה אני חי. במובן הלאומי: על מה אנחנו נלחמים, למה שאסכן את חיי בעבור עם ישראל וארץ ישראל.

"היה לי משבר עמוק מאוד. בתמציתו זה המשבר של השמאל הישראלי עד היום הזה. כל השאלות והמסקנות שהם מגיעים אליהן, עברתי אז בתוך עצמי, כי בציבוריות זה עוד לא היה קיים אז.

"הקושיות האלה היו שם בחיתוליהן כבר מרגע הקמת המדינה. הראשון שזיהה אותן היה שבתי בן דב (הוגה דעות שהשפיע עמוקות על קרפל, ר"א). הוא הגדיר את הקמת מדינת ישראל כמשבר בהתפתחותה של הציונות. הקמת המדינה בדמותה ההרצליאנית, כמדינה ככל המדינות, שברה את ההתפתחות. הציונות הייתה תהליך של חזרה בתשובה מההתבוללות של תנועת ההשכלה, והקמת המדינה בדמותה החילונית קטעה את תהליך התשובה הזה ולא אִפשרה לו להגיע להשלמתו.

"עד מלחמת ששת הימים היינו עסוקים במלחמת הישרדות שהדור שגדל לאחריה לא יכול להבינה. זה החזיק את ה'ביחד' ולא אִפשר לשאלות הקיומיות לצוף על פני השטח. הניצחון בששת הימים היה מושלם כל כך שהוא גרם לאשליה כאילו הגענו למטרה ו'איש לאוהליך ישראל'. מלחמת יום הכיפורים הייתה משבר במובן הזה שהיא גילתה לציונות החילונית שהיא הולכת להילחם על הארץ הזו עוד לפחות מאה שנה, ואין לה באמת את ה'בשביל מה'. זה תורף המשבר".

"גם ימינה וגם הליכוד לא הבינו על מה הבחירות. הם הלכו על המדיני-ביטחוני, ואילו הבחירות היו בכלל על הזהות היהודית. דווקא בנושא הזה לא עלינו על המגרש. מילא לליכוד אין מה להגיד על זה, אבל אצלנו זה המגרש הביתי! הם הרימו לנו את הכדור להנחתה, ואנחנו בתגובה ברחנו מהשער. בואו, דברו איתנו על הדתה, על נבואה, אפילו על מדינת הלכה. לזה חיכינו! ואנחנו במקום זה בכלל לא הופענו למשחק. פלא שתקעו לנו שבע אפס בבית?!"
פילוסופיית העמים מול תורת ישראל

במהלך שירותו הצבאי חיפש קרפל את התשובות בספרים. כשהגיע לאוניברסיטה רצה ללמוד פילוסופיה כחוג ראשי והיסטוריה כחוג משני, אולם מאילוצי לו"ז ויתר על החוג להיסטוריה ולקח במקומו את החוג למחשבת ישראל, ושם נחשף ליהדות בכלל ולתורת הרב קוק בפרט.

"מלימוד שני החוגים במקביל הבנתי די מהר שכל הפילוסופיה שהצמיחו העמים היא גן ילדים לעומת תורת ישראל", מצהיר קרפל. "החשיבה הפילוסופית המערבית לא נוגעת בחיים. היא רובד מעניין ומכובד שיש לו מקום, אבל אי אפשר להתחיל אפילו להפיק ממנו הדרכת חיים של פרט או של עם.

"אפילו מבחינה פילוסופית התשובות שיש לתורת ישראל על השאלות שהפילוסופיה עצמה מציגה עמוקות פי עשרה. כל הפילוסופיה של קאנט היא הערת שוליים של פנימיות התורה. ככל שאתה נכנס לתפיסות הפנימיות של היהדות אתה רואה שאין מה להשוות בכלל".

בשלב הזה, בשלושת המישורים שבהם חיפש משמעות – פרטית, לאומית ועתה גם פילוסופית – הוא מצא אותה ביהדות. החיפוש הזה לא נעשה לבד; חמישה מבוגרי הפנימיה הצבאית בני מחזורוהקימו אז חבורה שהתעסקה בניסיון למצוא תשובות לשאלות האלה. מהחבורה הזו רק אחד לא חזר בתשובה בסוף.

אולי קשה להאמין, אבל עד אותה תקופה לא הייתה לקרפל הדעתן מודעות פוליטית. "עד אז הייתי אנרכיסט", טוען קרפל. "אני לא יודע אפילו מה הצבעתי עד לבחירות של המהפך ב-1977'".

השינוי החל במהלך שנות החיפוש, וקרפל יודע להצביע על הנקודה שבה נולדה אצלו המודעות הפוליטית: "ביום שבגין, קרטר וסאדאת חתמו על חוזה השלום בין ישראל למצרים במדשאות הבית הלבן". קרפל, סטודנט לתואר שני בפילוסופיה ומתרגל בחוג, ישב מול מסך הטלוויזיה וצפה בשידור ישיר בטקס. "בסוף השידור אמרתי לעצמי: עם ישראל חולה".

קרפל ועוד חבר עלו לירושלים להפגין נגד ההסכם. "הלכנו למרכז הרב, שבה היה מעוז ההתנגדות בראשות הרב צבי יהודה ותלמידיו", מספר קרפל. "החבר'ה היו מבסוטים שיש שני חילונים שמצטרפים; זו הייתה הוכחה בעבורם ש'עם ישראל איתנו'", הוא צוחק. "עמדנו 300 איש מול הכנסת בליל אישור ההסכם, שמהם אולי 20–30 חילונים. אני זוכר שאמרתי למישהי חילונית שהייתה שם בהפגנה: 'תסתכלי טוב על הרגע הזה, זה הרגע שבו מקל מרוץ השליחים של הציונות עובר מהחילונים לדתיים הלאומיים'".

הוא בא אז לכלל מסקנה שדרוש טיפול שורש. "בשנה האחרונה של התואר השני, כשכבר הייתי מתרגל בעל קריירה אקדמית די סלולה, החלטתי שאני הולך לחזור בתשובה. ביום שנגמרו הלימודים העמסתי את הציוד שלי על האוטו ונסעתי לירושלים לחפש ישיבה".

חשיבה פנימית

בסוף שנות השבעים היו לבחור צעיר שרצה לחזור בתשובה שלוש אפשרויות בירושלים: מכון מאיר, ישיבת אור שמח או ישיבה די חדשה באותם זמנים, "תורה ואמונה" של חסידות בעלז. קרפל מצא את עצמו באחרונה. אחרי חודש בבעלז הוא הלך בעקבות אחיו, שגם הוא חזר בתשובה לחב"ד. קרפל הגיע לכפר חב"ד, ושם לדבריו "חזר בתשובה", באלול תש"ם.

בישיבה בכפר חב"ד הוא למד תורה ממי שהיה אז אברך צעיר ולא מוכר: הרב יצחק גינזבורג. "בכפר חב"ד זו הייתה ישיבה של צעירים, ואני כבר הייתי בסוף התואר השני", מספר קרפל. "הרב גינזבורג נתן לי סדר לימוד שונה מהשאר. הייתי צריך מישהו כזה. באתי בראש של אוניברסיטה, והייתי צריך תשובות רציניות. ברוך ה' שיש כאלה, אבל בשביל זה צריך ללמוד פנימיות. הרב גינזבורג לימד אותי איך לחשוב, לא מה לחשוב. הוא נתן לי כלים לחשיבה פנימית.

"החשיבה הפנימית היא חלופה למחשבה הרציונלית-פילוסופית שעליה בנויה תרבות המערב. זו חשיבה שחודרת את הממד הרציונלי ופותחת אותו לאינסוף. היא כמו אותו ארכאולוג שחופר לשכבות העמוקות יותר של המציאות בהבינה שכל המציאות הנגלית היא רק לבוש של השכבות האלה.

"לחשיבה הפנימית יש היגיון, אבל היגיון משלה. אלה לא דמיונות, חזיונות והזיות; צריך ללמוד את תבניות החשיבה, ואחר כך לוקחים אותן ומשתמשים בהן בכל מקום. הרב גינזבורג מלמד שקבלה היא מלשון הקבלה: אלו תבניות חשיבה שבאמצעותן אתה יכול לראות שכל הפרטים במציאות מקבילים זה לזה, וממילא הכול אחד. לכן אדם שעוסק בפנימיות יכול להבין בכל מיני תחומים מתוך היכולת שלו להקביל ביניהם.

"פנימיות התורה היא המסלול שדרכו נגיע בארץ ישראל למדרגות של רוח הקודש. זה בוא יבוא. אני לא יודע אם יהיו פקולטות לנביאים, כי בסופו של דבר זו מתנה מן השמיים, אבל ודאי שהנביאים יחזרו לחיות בתוכנו".

לדברי קרפל, פנימיות התורה לא רק עתידה להחזיר את הנבואה אלא גם לשנות את עולם המדע. "המדע נשען על אקסיומות שרירותיות", הוא מסביר. "אפשר לבחור אקסיומות עמוקות יותר, שמכילות גם את האקסיומות של המדע הנוכחי. לא שאתה זורק את המדע הזה ובונה מדע אחר, אלא שאתה בונה מעל המדע הזה קומה עמוקה יותר שמעשירה את המדע הנוכחי עצמו.

"בפיזיקה המודרנית, למשל, האקסיומות כבר מופשטות לגמרי. מדברים שם על עולם בעל 26 ממדים וחורים שחורים. אלו מושגים מופשטים שכבר נושקים למושגים של הקבלה. צריך שאנשי המדע יפתחו קצת את הראש כדי להבין שהקבלה מדברת על אותו דבר, רק במושגים פנימיים יותר. שני הממדים עתידים להתחבר, וזה יתחבר כאן בארץ ישראל, אין שום ספק".

כלומר, אנחנו צריכים היום מדענים שמומחים גם בפנימיות התורה?

"זה לא רק חוסר במדען כזה או אחר, זו קודם כול שאלה של מדרגתו של העם. תודעה של אומה שלמה. כדי שיהיה נביא בשפיץ של הפירמידה, כל הפירמידה צריכה להיבנות במדרגה אחרת. כשהמדרגה הזו תבשיל בעם, זה יתגלה ביחידים שיהיו ה'אנטנות' של הכלל ויעשו את החיבור".

המטרייה של הרב קוק

אחרי תקופה בצפת הגיע קרפל למכון מאיר, ושם הוא צלל לעומקה של תורת הרב קוק. הוא זגזג בין המכון לבין הישיבה שפתח אז הרב גינזבורג בירושלים. "לאחר שנה באתי לרב גינזבורג ואמרתי לו: 'אני רוצה ללכת לחיפה להחזיר את עם ישראל בתשובה'", הוא צוחק. "הקמתי עם עוד חבר מעין בית יהודי בשכונה שבה גדלתי בכרמל. בארבע השנים האלה לימדתי תורה, וזו הייתה גם התקופה שבה למדתי הכי הרבה תורה".

לאחר התקופה בחיפה, באמצע שנות השמונים, עבר קרפל ללמוד במרכז הרב בשיעורו של הרב יהושע צוקרמן. באותה תקופה הוא גם החליף את הכיפה השחורה, שעיטרה את ראשו עד אז, בכיפה סרוגה. גם כאן הוא זוכר את הרגע שבו בחר לעשות זאת, וגם הוא קשור באירוע פוליטי. "הייתי בהפגנה נגד אחת מתוכניות הנסיגה בכיכר מלכי ישראל דאז", הוא נזכר. "היו שם 30–40 אלף מתנחלים בכיפות סרוגות. באותו רגע הרגשתי שזה הציבור שאני שייך אליו והחלטתי לחבוש כיפה סרוגה.

"בתחילת הדרך שאלתי את עצמי רבות – אני חרדי או דתי-לאומי? הרב קוק או חב"ד? לחגוג את יום העצמאות או לא? ההתלבטות בין שני הזרמים הייתה איתי כל הזמן, והייתי צריך לגלות את הדרך למצוא סינתזה בין שתיהן.

"בתקופה במרכז הרב התבררה לי הדרך לגמרי: הרב קוק הוא העיקר עבורי, וחב"ד היא התוספת. למרות זאת רוב היום שלי אני עדיין לומד יותר את תורת חב"ד, בעיקר של הדורות הראשונים. התורה הפנימית של חב"ד היא הדבר הכי רציני שיש ביהדות, אבל אני מכיל אותה מתחת למטרייה של הרב קוק".

מדוע החלטת לתת לתורת הרב קוק את הבכורה?

"כי זו תורת ארץ ישראל, זה דבר שמעלה את הציונות ולא שולל אותה. חיפשתי את העומק והמשמעות של הערכים שגדלתי לאורם אבל כבר נראו לי ישנים. הבנתי שהרב קוק הוא הדבר הבא".

"התשובות שיש לתורת ישראל על השאלות שהפילוסופיה מציגה עמוקות פי עשרה. כל הפילוסופיה של קאנט היא הערת שוליים של פנימיות התורה. ככל שאתה נכנס לתפיסות הפנימיות של היהדות אתה רואה שאין מה להשוות בכלל"

 

מגדלור או ירידה לעם

מוטי קרפל (67) נשוי לאביבה, שהכיר בהקשר פוליטי, איך לא, והשניים הורים לשמונה וסבים לנכדים רבים. "הכרתי את אשתי בעצמונה בנסיגה מסיני", הוא מספר. זיכרונות הנסיגה מסיני עולים בשיחה, וקרפל נזכר בלילה של הגירוש. "עשו אספה של מגורשי עצמונה, וכל אחד התבקש לומר מה לדעתו עושים עכשיו. אני אומנם לא הייתי תושב עצמונה, אפילו עדיין בלי כיפה סרוגה, אבל לקחתי את רשות הדיבור ואמרתי: 'אתם צריכים להקים יישוב בגליל, להחזיר את עם ישראל בתשובה. עם ישראל מחכה לכם. לכו להפיץ את האור של הרב קוק'.

"לא הבנתי אז כמה אני מדבר עם הקיר. הם בכלל לא חשבו אז בכיוון הזה. כל מה שהם חשבו, וזה מה שהם עשו אז, היה להקים יישוב חקלאי בגוש קטיף".

הם טעו בהחלטה הזו?

קרפל שותק, מהורהר. "הם הקימו את עצמונה בגוש קטיף בשיטת המגדלור: להקים חברה שחיה לכתחילה את האידיאל, וזה יקרין מעצמו על הסביבה. אני חשבתי אחרת: צריך לרדת אל העם ולא לחכות שהעם יעלה למדרגתם. כנראה אלה ואלה דברי א-לוהים חיים.

"בפוליטיקה שלנו פועלות עכשיו בדיוק שתי הזרועות האלה: סמוטריץ' והרב פרץ מייצגים את המגדלור, ובנט מייצג את הירידה לעם. זה לא יכול לעבוד בלי זה. אם בנט יחשוב שהוא יכול להינתק מהם, כמו שהוא כנראה חושב, הוא ישר יתאדה. גם מבחינה פוליטית, כי אין שם מקוםלעוד מפלגה בין הבית היהודי והליכוד, אבל גם מבחינה אידאולוגית. אם בנט יטעה כך, הוא ילך בדרכו של פייגלין, שלגמרי זנח את התורה מבחינה פוליטית. כשאין לך בסיס אתה מאבד את הדרך. אך גם להפך: אם נהיה רק במגדלור, האור בעיקר יחמם אותנו עצמנו".

בבחירות האחרונות המגדלור והיורדים לעם הלכו יחד, וראינו את התוצאות.

"זה מסיבות אחרות", הוא אומר בעצב, וזה האות שהשיחה צריכה לעבור לנושא הבא: המשבר שבו נמצא הייצוג הפוליטי של הציונות הדתית.

שש רשימות, שבעה מנדטים

קרפל אומר שתחילתו של המשבר באותה פרישה של בנט ושקד, שלדבריו "ריסקה את הציבור שלנו מבחינה פוליטית". למרות הביקורת שלו קרפל מבין מה הניע את בנט להחליט לעזוב. "איך שבנט הופיע היו חוגים מסוימים שהחלו לזרוע נגדו רעל בכל מקום", אומר קרפל. "אחד הרבנים ששאלתי אותו פעם מדוע הוא מתנגד כל כך לבנט שלח לי חוברת מפורטת שקשה להעלות על הדעת שרב כתב. איך תלמיד חכם מדבר ככה על יהודים? הרעל הזה חלחל כל כך שגם במעגלים רחבים יותר יצאו נגד בנט. בסוף בנט לא יכול לעמוד ברדיפה הזו ועזב, ואפשר להבין אותו. היה לזה גם היגיון פוליטי. אבל זה ריסק את הציבור.

"הריסוק עמוק עד כדי כך שמצאנו את עצמנו במצב שבו יש שש רשימות שונות של הכיפות הסרוגות. הציבור הדתי-לאומי הוא 24 מנדטים בפוטנציה, ועדיין אם נספור את הקולות של שש הרשימות האלה יחד נגיע לשבעה מנדטים. חלק גדול מאוד בליכוד, חלק בכחול-לבן ואפילו בעבודה. הפיצול הזה לשש רשימות מעיד שאנחנו במשבר קשה.

"גם החיבור שהיה בבחירות האחרונות של רשימת ימינה נעשה שלא לשמה. זה התגלה כמה דקות אחרי סגירת הקלפיות כשהתבשרנו על הפיצול. בשבילי זה היה הרבה יותר כואב ממספר המנדטים המצומצם שקיבלנו. הפיצול הראה שהם לא מסוגלים להיות יחד יותר מכמה דקות. זה הזכיר לי את שני הכלבים שלי, שכשאני שם להם צלחת עצמות כל אחד תופס את מה שהוא יכול לתפוס והולך לפינה אחרת כדי לכרסם אותן לבד".

קרפל מסביר שהבעיה עם הפיצול לרשימות שונות אינה רק כי קולות הולכים לפח. "התשלום המשמעותי יותר הוא הרעל שאנחנו מרעילים זה את זה במלחמות אחים נוראיות, שגם מבריחות את הציבור. כשנעם מחכים עד הרגע האחרון כדי לפרוש הם גורמים לכך שבינתיים ימינה מבזבזת אנרגיות עליהם במקום להיאבק בשמאל. כשעוצמה יהודית לא פורשת, אפילו כשהיה ברור שהם לא יעברו, הם לא רק בזבזו עשרות אלפי קולות לימין, הם הרעילו לחינם את האווירה".

שיטת ארבע הקומות

לפי קרפל, הפיצול הוא רק השלכה של בעיה עמוקה יותר: חוסר באידאולוגיה סדורה ומגובשת. "זה בא קודם כול לידי ביטוי בשם ימינה. בזה מסתכמת הבשורה של הציבור הדתי-לאומי?! שהוא יותר ימין מהליכוד, ימין פלוס מע"מ?! ברגע שאתה הולך על הקו הזה נתניהו ישתה אותך, ובצדק, כי אתה לא מציע שום דבר רציני ולא מבדיל את עצמך מהליכוד. אם אתה ניגש באסטרטגיה כזו זה אומר שאין לנו אידאולוגיה".

כדי להבין למה קרפל מתכוון כשהוא אומר שהוא סבור שאין לציונות הדתית אידאולוגיה צריך להקדים ולהסביר את ארבע הקומות שלפיהן הוא מנסח את שיטתו: תורה, אידאולוגיה, מדיניות ופוליטיקה.

"התורה היא הערכים הנצחיים שעומדים ממעל לזמן ולמקום;

אידאולוגיה היא תרגום התורה למושגים פוליטיים והיסטוריים;

מדיניות זה איך פועלים בשטח לפי האידאולוגיה;

פוליטיקה היא ההתנהלות עצמה בעולם המעשה לפי היכולות הפוליטיות".

"ארבע הקומות האלה בנויות על פי ארבעת העולמות בקבלה: התורה היא עולם האצילות, האידאולוגיה היא עולם הבריאה, המדיניות היא עולם היצירה והפוליטיקה היא עולם העשייה.

"תורת ישראל עוסקת באידאלים, בלכתחילה; היא משרטטת איך אמורה להיראות המדינה האידיאלית על פי התורה, אולם יש ויכוח ברמה האידאולוגית איך מורידים את זה לשטח בימינו. למשל, אם אנחנו יורדים אל העם ומוכנים להתפשר בשביל זה, או שאנחנו בונים מגדלור ומחכים שהעם יגיע אלינו. זו שאלה שקשורה לתחום האידאולוגי. אם בוחרים באידאולוגיה היורדת אל העם, אפשר כמדיניות לגבש הצעות מהסוג של אמנת גביזון–מדן, ואחר כך לנסות לקדם אותן במהלכים פוליטיים.

"ימינה ברחה מכל הסוגיות של דת ומדינה, מכל אמירה זהותית. זו בעצם הסוגיה המרכזית שהייתה צריכה להיות לה, זה הדבר שמייחד אותה. לא ניסחנו משנה אידאולוגית בנושא. אנחנו יודעים איך התורה רוצה שייראה היהודי האידיאלי והציבור הישראלי האידיאלי, אבל מה האידאולוגיה של דורנו? כיצד מגיעים מההווה למקום הזה? האם האידאולוגיה שלנו היא שכל עם ישראל ישמור קלה כחמורה, או שאנחנו מבינים שהציבור בדור הזה לא יחיה באורח חיים דתי, אבל יכול להיות יהודי?"

קרפל חושב שהתשובה על השאלה הזו די ברורה. "לפחות בדור הזה לא כל עם ישראל יעבור במכון מאיר, לכן חייבים להתמודד עם השאלה מה בדיוק אני מצפה מעם ישראל. אם אני מצפה ממנו שכולם יהיו דתיים כמו סמוטריץ' או נעם, או שאני מחליט שהתפקיד שלי הוא לא להחזיר את כולם בתשובה אלא להיות המוקד שכולם יכולים להצטופף סביבו, כדוגמת מה שהרב עובדיה יוסף היה ביחס למסורתיים. הרב עובדיה היה דתי שלם, אבל הוא לא העמיד תנאים כמו 'אם אתם לא שומרים שבת כמוני, אתם לא שייכים אליי'.

"השאלה הבסיסית היא אם לציבור הדתי-לאומי יש תפקיד היסטורי במהלך התחייה הלאומית או לא. תורת הרב קוק מסבירה ללא הרף שלאחר שלב הבנייה החומרית יתחיל שלב של תחייה רוחנית וחזרה לתורה, והשלב הזה לא יבוא מדחייה של השלב הראשון אלא מהעלאתו. מי שמבין את זה יודע שהציבור היחיד שיכול לשאת עליו את התפקיד הזה הוא הציבור הדתי-לאומי: שמכיר את התורה וחפץ בהעלאת הציונות ולא בדחייתה.

"מי שמבין שיש לנו תפקיד ייחודי לא צריך לשאול מה מבדיל בינינו לבין הליכוד ולא מעלה על דעתו להגיד שההבדל היחיד הוא שהם רוצים לספח רק את היישובים, ואנחנו גם את השטחים שביניהם. אתה מבין את גודל האבסורד?"

אתה אומר שלמפלגת הציונות הדתית אין אידאולוגיה סדורה; למפלגות אחרות יש?

"זו הנקודה המעניינת: המפלגות האחרות לא צריכות את זה", עונה קרפל. "הליכוד וכחול לבן לא צריכות אידאולוגיה. אידאולוגיה עוסקת בעתיד הרצוי ובדרך אליו, והן מפלגות של הווה. הן לא מובילות לשום מקום, הן רק רוצות לנהל את המצב בהווה. כל הוויכוח ביניהן הוא מי יושב על השיבר. לשמאל האידאולוגי, לעומתן, יש אידאולוגיה, מדיניות ופוליטיקה, ולנו אין".

למי נותנים את המושכות

ספרו ההגותי החשוב של קרפל, 'המהפכה האמונית', יצא לאור בשנת תשס"ג (2003). קביעתו המרכזית של הספר היא שאנו נמצאים בתקופת מעבר משלב א' של הציונות החילונית לשלב ב' של הציונות האמונית וכי כל המשברים שלנו הם תוצאה של המעבר הזה. אפשר לומר שהרעיון הזה נולד כבר עשרים שנה לפני כן, בערב שבו הבין שהמקל של מרוץ השליחים עובר לציונות הדתית.

בספרו הוא משווה בין המהפכה שהולידה את המדינה לבין המהפכה שעתידה להעלות אותה לקומתה הרוחנית. "ההתיישבות העובדת היא שהובילה את המהפכה הראשונה", מסביר קרפל. "המגזר הזה התרכז בשתי מפלגות אידאולוגיות: מפ"ם ואחדות העבודה. מפלגת השלטון, מפא"י, לקחה את הערכים של המגזר הזה ודיללה אותם כדי להנגיש אותם לציבור הרחב וליישם אותם במציאות.

"מפא"י בשיאה קיבלה 52 מנדטים. האם חצי מהציבור היו קיבוצניקים סוציאליסטיים? ממש לא. רוב הציבור לא יכול להיות קיבוצניק, אבל הוא הרגיש שיש הנהגה אידיאליסטית שיודעת לאן הולכים. מכיוון שהוא הזדהה עם ערכיה, אף על פי שבביתו הוא לא חי חיים סוציאליסטיים, הוא נתן לה את המושכות כדי להוביל את הציבור.

"באותו אופן אתה לא צריך שכולם יהיו דתיים כדי להוביל. מספיק שהם יהיו בעלי תודעה יהודית. אנחנו לא רוצים להתערב לאדם איך יחיה בביתו, אבל רוצים שהוא יזדהה עם הערכים של התורה הגואלת, וממילא ייתן להם את המנדט להוביל את המדינה לקומה הבאה. אנחנו רוצים שהציבור יהיה איתנו. לא כדי שזה ייתן לנו כוח פוליטי אלא כי זה התפקיד שלנו".

כולנו דתל"שים

גם כדי להסביר את הנקודה הזו קרפל משתמש במושגים פנימיים, מוחין ומידות, או אם תרצו: ראש וגוף. "אתה לא יכול לצפות מכל הגוף להיות ראש. הקיבוצניקים היו שניים-שלושה אחוזים מהאוכלוסייה, אבל הם היו בכל מקום – בצבא, בכנסת, באקדמיה, בשירות החוץ. הם היו האליטה במובן הטוב של המילה. הגוף צריך מוחין. הגוף אומר: 'אני רוצה שיהיה לי ראש, רק אל תדרוש ממני גם להיות ראש; אני יד'".

אבל באמת יש מחלוקות גדולות גם בתוך בתי המדרש הדתיים-לאומיים בסוגיות של דת ומדינה. אפשר להבין מדוע הפוליטיקאים ברחו מזה.

"נכון, זו לא אשמתם של הפוליטיקאים. אנחנו צריכים שתהיה לנו אידאולוגיה מסודרת בתחום הזה, ואז הפוליטיקאים יוכלו לתרגם אותה למדיניות ולפוליטיקה. אני חושב שברגע שנתחיל לנתח את הסוגיות ברצינות יהיו לנו התשובות.

"אנחנו רוצים לשים כמה שיותר יהודים על סולם יעקב, המונח ארצה וראשו מגיע השמימה. כולנו עולים ויורדים בסולם הזה, מתקרבים ומתרחקים. לפי זה דתל"שים הם לא 'חילונים', הם לא אסון, גם הם יהודים שמתקרבים ומתרחקים. כולנו כאלה, גם אם בעצימות נמוכה.

"הבן שלי היה דתל"ש עשר שנים. רצה לבוא אלינו בשבת ברכב, ואני אמרתי בוודאי, העיקר שיבוא. אמרתי לו: 'אין אצלי דתיים וחילונים, אצלי כולם יהודים, אחד שומר יותר ואחד פחות'. בזכות זה הוא לא התנתק מאיתנו, וכשהוא הבשיל עם התהליכים שלו הוא חזר בתשובה, והיום הוא עוקף אותי.

"במחזור אחד בבת עין היו הרבה דתל"שים, אבל הם רצו להישאר ביישוב למרות שהוא דתי. למה? כי הם מבינים שככה זה צריך להיות. הם מעריכים את הדרך שבה ההורים שלהם חיים, רק שכרגע הם מרגישים שזה זיוף מבחינתם לחיות כך. הם מרגישים שייכות לחברה הזו גם אם הם לא שומרים קלה כחמורה. הם הציעו שיקימו שכונה במורדות בת עין וישמרו על הכללים במרחב הציבורי.

"ניצת ויכוח ביישוב. הצדיקים שלנו אמרו: 'מה פתאום; אנחנו יישוב דתי ואתם לא דתיים'. אמרתי להם: 'אתם שומעים מה שאתם אומרים? אתם נוסעים לתל אביב בשביל להחזיר אנשים בתשובה, ואת הילדים שלכם אתם לא מוכנים לקרב? הם הילדים שלכם לא רוצים לשנות אתכם, הם רק רוצים להסתופף בצלכם'.

"זו העמדה הטבעית והפשוטה. בעולם הספרדי ברור שזה ככה. לא ייאמן, אנשים שרוצים לקרב את עם ישראל ליהדות עסוקים כל הזמן בלהרחיק את מי שלא בדיוק כמוהם. תלמידי חכמים רציניים מתעלמים מדבריו הנכוחים של הרב קוק ב'מסע המחנות'.

"הרב קוק כותב שם שבהיסטוריה של עם ישראל לא הכרנו את המחנות 'דתיים' ו'חילונים'. תמיד הייתה בעם ישראל השכבה שהקפידה יותר, ועם ישראל היה בכל מיני מדרגות. הרב קוק קורא להפסיק להשתמש בכלל בשמות דתיים וחילונים, אז איך תלמידי הרב קוק יכולים להגיד שמועמד למפלגה מסוימת הוא חילוני?

"אם אתה מחבק את הדתל"שים ואת המסורתיים ואת האנשים בעלי הכיפות השקופות, כי כולם מוצבים על הסולם הזה, אתה הופך למפא"י של הדור הבא. הם ירצו לבוא איתנו כי אנחנו נוביל את המדינה למקום שהם רוצים שהיא תהיה בו גם אם באופן אישי הם עדיין לא שם.

"זאת הייתה הבשורה שהייתה צריכה לצאת מימינה. אני חשבתי שצריך לקרוא לרשימה המאוחדת הזו 'ישראל יהודית', מטבע לשון שפייגלין טבע. אם היו קוראים לה כך המסר היה מובן ממילא. אתה רוצה ישראל יהודית, לא ישראל ימנית ולא ישראל דתית".

לא קצת מסוכן לקרוא לרשימה 'ישראל יהודית' בתקופה של הדתה?

"אדרבה!" עונה קרפל. "הם הרימו לנו להנחתה! גם ימינה וגם הליכוד לא הבינו על מה הבחירות. הם הלכו על המדיני-ביטחוני, ואילו הבחירות היו בכלל על הזהות היהודית. לא ייאמן, אבל דווקא בנושא הזה לא עלינו על המגרש. מילא לליכוד אין מה להגיד על זה, אבל אצלנו זה המגרש הביתי! הם הרימו לנו את הכדור להנחתה, ואנחנו בתגובה ברחנו מהשער. בואו, דברו איתנו על הדתה, על נבואה, אפילו על מדינת הלכה. לזה חיכינו! ואנחנו במקום זה בכלל לא הופענו למשחק. פלא שתקעו לנו שבע אפס בבית?!"

דוגמית למדינה פלשתינית

הניסיון הפוליטי המזוהה ביותר עם קרפל הוא הקמת תנועת מנהיגות יהודית. "התחלנו את הרעיון של מנהיגות יהודית בעקבות אוסלו", מספר קרפל. "ידענו שלא יעזור פה ימינה; פה צריך תגובה שורשית". אפשר לומר שהרעיונות שניסח קרפל ב'המהפכה האמונית' מתורגמים למשנה פוליטית במנהיגות יהודית. כעבור כמה שנים הפכה התנועה לחטיבה בליכוד, ומובילה היה משה פייגלין. קרפל עזב את התנועה בתשס"ו (2006), והיא הוסיפה להתקיים עד תשע"ה (2015).

אתה רואה במנהיגות יהודית הצלחה או כישלון?

"מנהיגות יהודית היא לא המצאה פרטית של אדם כזה או אחר; היא ניסיון לנסח אידאולוגית את תורת הרב קוק, בדיוק כפי שהסברתי קודם שלדעתי צריך לעשות גם היום. זה לא שמה שעשינו הוא הדרך הבלעדית, זו הצעה אידאולוגית אחת לציונות הדתית. תיתכנה גם אחרות, אבל חובה שתהיה אידאולוגיה מגובשת.

"אני חושב שהתודעה בכיוון של מנהיגות יהודית התקדמה. בוודאי לא רק בגלל מנהיגות יהודית או בגלל 'המהפכה האמונית', אלא בעיקר כי זה הכיוון שהתודעה הישראלית, וממילא המציאות, מתפתחת אליו. אנחנו רק עזרנו לתהליכים להתקדם מעט".

מתי הבנת שזה לא יכול להיות דרך הליכוד?

"מעולם לא חשבתי שזה יכול להיות דרך הליכוד", הוא עונה. "בשבילי ההתמודדות דרך הליכוד הייתה טקטיקה ולא אידאולוגיה. פייגלין עם השנים הפך את זה לאידאולוגיה של 'רק במגרש ההנהגה הלאומי', ואחרי זה החליף אידאולוגיה ואמר בדיוק ההפך. אצלי זו הייתה טקטיקה: רצינו להציג לציבור מסר שצריך לחתור להנהגה אמונית. הצבת מועמד אמוני לראשות הליכוד הייתה הניסיון לתרגם את הרעיון של המהפכה האמונית לסיסמה פוליטית".

תוצאות מערכות הבחירות האחרונות הן לא משבר לרעיונות האלה?

"כן, בהחלט. גם ההתנתקות הייתה משבר. יש עליות וירידות. אבל משבר בעברית פירושו לידה. בהתנתקות תלשנו שערות, והיום אנחנו מבינים שבזכות ההתנתקות לא תקום מדינה פלשתינית. הציבור קיבל דוגמית קטנה למשמעות של מדינה פלשתינית בעזה. מה שהציבור לא הבין דרך הראש הוא מבין לצערנו דרך הרגליים.

"נחכה ונראה מה יוצא מהמשבר הנוכחי. קשה לראות עכשיו. יכול להיות שהוא יביא משהו חיובי. יכול להיות שיסיקו את המסקנות".

פרחים נפלאים וגידולי פרא

בסוף שנות השמונים הקימו קרפל ואנשים נוספים את היישוב בת עין בגוש עציון, מדרום לכפר עציון. "את היישוב הקימו בעלי תשובה שבאו משני כיוונים: חלק רצו להקים יישוב חקלאי שבו יוכלו לגדל פירות וירקות אורגניים, וחלק היו מתלמידי הרב גינזבורג וחיפשו להקים יישוב של בעלי תשובה, בלי אופי דתי-לאומי, חילוני או חרדי מובהק. התגבשנו גם סביב רעיונות אידאולוגיים כמו עבודת האדמה, וגם היום יש כאלה שמגדלים, אבל בסוף הרוב גידלו פה צימרים להשכרה".

היום היישוב נראה אחרת משחשבת בזמן ההקמה?

"היישוב התפתח לכל מיני כיוונים. נוצרו פה הרבה דברים יפים וגם דברים מקולקלים, ושניהם מאותה סיבה: הפיתוח היה חופשי מהדרכה תורנית. זה מאפשר שיצמחו פרחים שלא תוכל לראות במקומות אחרים, אבל גם גידולי פרא".

קרפל מציין כמה חידושים שיצאו מבת עין. הראשון שבהם היה המאחזים. "כל הרעיון של המאחזים, ללכת למקום מסוים ולהקים יישוב גם בלי אישור ממשלה או ביוזמת מועצת יש"ע, הומצא כאן", אומר קרפל. "אנחנו המאחז הראשון, וכיום יש ביו"ש מספר זהה של מאחזים ושל יישובים".

תאמינו או לא, גם אופנה יצאה מבת עין. "פה התחילה האופנה של שמלה ומכנסיים", טוען קרפל. "זה התחיל כי החורפים הראשונים פה היו מאוד קשים ולא היינו מאורגנים אליהם, והנשים היו חייבות ללבוש מכנסיים מתחת לשמלה. אחרי זה הקים פה מישהו את אופנת בת עין, וגם המטפחות שלנו אומצו בכל הציבור הדתי".

אחרי שהוא מציין עוד כמה דברים טובים הוא מזכיר גם את גידולי הפרא. בראש ובראשונה מחתרת בת עין המפורסמת. קרפל מודה שיש לה שורשים באופיו המקורי של היישוב. "כשהקמנו את היישוב החלטנו שלא תהיה לו גדר, וגם זה רעיון שהיה אז חדשני. כשהגענו הסברנו לערבים בערבית למה לא כדאי להתקרב לפה. כששניים-שלושה ניסו אותנו הסברנו להם בשפתם, ומאז היו שקט ושלווה והכול היה מסודר ללא מריבות.

"לאחר מכן 'פרץ' השלום של אוסלו. הערבים הרימו ראש, והשב"כ החל להתעסק איתנו ולא איתם. התנאים השתנו, אבל המסורת של איך מטפלים בערבים נשארה למרות שזה כבר לא היה שייך. אנשי המחתרת חשבו שהם יטפלו בערבים כמו אז. אבל אנחנו לא חשבנו בזמנו שנצטרך נשק נגד הערבים, חשבנו שמספיק שנבהיר להם בתקיפות את מקומם. בתנאים ההם זה באמת הספיק, אבל אנשי המחתרת נשארו עם אותה תורה ולא עדכנו אותה".

עוד דוגמה שהוא מציין היא חבורת ילדים מבת עין שהשתתפה בפעילויות תג מחיר. "ניהלתי מלחמת חורמה נגדם", מעיד קרפל. "חשבתי שצריך להעיף על תנאי את שתי המשפחות שמהן באו הילדים, לאמור: אם לא תרגיעו את ילדיכם, אתם עפים מהיישוב. הבעיה היא שלא לכולם ביישוב הייתה משנה ממלכתית סדורה, ולכן הם התבלבלו לגמרי למראה התופעות האלה. הדמויות המובילות ביישוב שהיו אמורות להגיב ולטפל בתופעה לא הצליחו להגיב. לא הצלחנו לפתור את זה בתוך עצמנו, ובסוף השב"כ טיפל בילדים והרגיע אותם".

טוב שהשב"כ מתעסק עם הנוער היהודי?

"ודאי שטוב", עונה קרפל. "אני לא דן בשאלה אם הוא מגזים או לא. אני מדבר על כך שהתופעה של תג מחיר היא שלילית מאוד. באנו להקים פה מדינה, וזה שהיא לא מטפלת כמו שצריך בבעיות הטרור הערבי לא אומר שכל אחד צריך לטפל בהן בעצמו.

"צריך לעשות הכול כדי שהמדינה תטפל בבעיות האלה, ואם היא לא מטפלת צריך סבלנות. אי אפשר שכל אחד יפרק את המדינה כי היא לא מטפלת כמו שצריך בנושא הקרוב לליבו. אלו יפרקו אותה בגלל שהיא לא מספיק מטפלת בערבים, ואלו בגלל מוסד הרבנות, ואנה אנו באים?

"יש מי שמנסים לפרק את המדינה בשיטות נאורות יותר, למשל לפרק את החינוך הממלכתי כך שכל החינוך יהיה פרטי ולא יהיו ויכוחים על מהם לימודי הליבה, יהדות או מתמטיקה או שניהם. נכון שיש אתגר בניהול המדינה היהודית, אבל זה בדיוק האתגר שבשבילו חזרנו מהגלות. אולי גם נפרק את צה"ל וכל יישוב יקים לו חברת שמירה? אתה מבין איך הגלותיות מופיעה פה בצורה פסידו-נאורה?

"זה המובן העמוק של הממלכתיות: אנחנו מקימים פה מחדש את הציבוריות הישראלית. המושג של בניית כלל-ישראל הוא החידוש האמיתי של שיבת ציון. זה מורכב, זה מסובך, יש לזה מחיר. מבחינת מי שרוצה שתהיה פה מדינת היהודים, שהעיקר שיהודים יוכלו לחיות בה כאינדיבידואלים, אפשר לפרק לקהילות. אבל אם אנחנו רוצים מדינה יהודית שהציבוריות שלה יהודית, צריך להיות מוכנים להתפשר כשהדברים עדיין לא מושלמים ולשלם את המחיר.

"גם הרעיון של צבא מקצועי במקום גיוס לכולם מופרך. צה"ל הוא כמעט המקום היחיד שבו עוד נותר הרושם של האידיאליזם הישראלי של קום המדינה. זה האידיאליזם שהתאדה מפה אבל מחכה בשמיים לחזור לכל שדרות החיים, רק כאידיאליזם אמוני".

זו גם הסיבה שאתה לא מתחבר לטרנד החדש של ייבוא השמרנות לשיח הימני בישראל?

"לא, לזה אני לא מתחבר מסיבה אחרת. המחלה הכי עמוקה שלנו בתחייה היא שאנחנו מייבאים איתנו תפיסות של גויים בשביל להתמודד איתן במציאות שלנו, ששונה לגמרי. נוח מאוד להתמודד עם השמאל על בסיס של שמרנות. אתה לא בא בשם התורה אלא בשם השמרנות האמריקאית. יותר נוח להגיד 'אתה ליברל ואני שמרן' מלהגיד 'אתה ליברל ואני משיחיסט'.

"אבל אלו פתרונות של גויים. אנחנו לא צריכים שמרנות; אנחנו צריכים מהפכה. אנחנו צריכים לרומם את כל המציאות לגבהים. אל תבסס את ערכי המשפחה על השמרנות; בסס אותה על האמונה, על התורה".

גם אם השיטה השמרנית עוזרת לנו לקצור פירות במאבק זה או אחר?

"אני לא נגד, לא נלחם בגישה הזו, אבל זו בריחה מהאתגר האמיתי. ברור שזה כלי נשק טקטי מצוין נגד השמאל. אבל השמרנות האמריקאית היא לא הבסיס של החברה שאנחנו עתידים לבנות פה. אברהם אבינו ומשה רבנו לא היו שמרנים, הם היו מהפכנים. יהודי הוא בהגדרה מהפכן. המהפכה של שיבת ציון היא לא רק מהפכה לאומית אלא גם אוניברסלית. אני מבין למה אנשים נוטים לברוח מהשיח הזה, כי ישר מאשימים אותך במשיחיות ובהדתה. אבל לא נורא, שיתמודדו".

הסימון של היריב

היום קרפל משתף את תובנותיו בשני ערוצים עיקריים: בטור השבועי שלו בעיתון 'מקור ראשון' ובפוסטים המושחזים שלו בפייסבוק. כשאני שואל אותו מתי התחיל לכתוב ומצפה לתשובה בסגנון 'מגיל 15 אני משרבט בחרוזים במחברת', אני מקבל את התשובה המפתיעה הבאה: "בגיל 45". להבעת פניי המופתעת הוא מוסיף: "התחלתי לכתוב רק כשהקמנו את מנהיגות יהודית והרגשתי שיש לי מה להגיד. התחלנו את 'מנהיגות יהודית' בהפצת עלון 'לכתחילה' בבתי הכנסת בתקופה שבה לא היו כמעט עלוני שבת. זה תפס חזק מאוד, חשתי שיש לי מה לומר, ולכן התחלתי לכתוב את זה".

מהי העבודה של פובליציסט?

"יש לי רעיונות שאני רוצה להביע. כולם תולדה של הרעיון המקורי שהוא בעצם מנהיגות יהודית. ביומיום המציאות מעוררת משהו, עולות ממנה סוגיות, ואני צריך להגיב עליהן לפי הרעיון המרכזי הזה. הרעיון של מנהיגות יהודית הולך ומתפתח עם השנים, אבל מה שמעורר אותו לצאת הוא המציאות. כך זה עובד בכל העולם.

"כך גם צריך להסתכל על קמפיין ההדתה של השמאל. כל עוד אף אחד לא דיבר על הנושאים האלה לא יכולנו לדבר עליהם, זה לא היה הנושא. מאיפה פתאום תדבר עם הציבור על שבת או על משפחה? פתאום המציאות מתעוררת כדי שתוכל להגיב עליה.

"כך גם באשר לשלום עכשיו, שהיום לא נשאר מהם כלום; הם היו הקטליזטור הכי גדול לתודעה האמונית, דווקא מתוך ההתנגדות אליהם. המתנחלים הראשונים היו בטוחים שהם בסך הכול ממשיכים את מורשת ההתיישבות של הציונות. הם לא היו ערים לכך שהם מונעים מכוח אחר לגמרי. מי שגילה להם את זה הוא השמאל בהתנגדות שלו. השמאל הבין שהם באים עם מטען דתי שהציונות החילונית חשבה שהיא השאירה מאחור. השמאל אילץ את הציבור הדתי-לאומי לפתח תודעה ולהסביר לעצמו, ומתוך כך לאחרים, למה אנחנו מתיישבים בארץ ישראל. כך עובדת הדיאלקטיקה ההיסטורית: מי שמפתח אותך הכי הרבה הוא מי שמתנגד לך.

"ברגע שנגמרו הבחירות התחילו חלק מהפוליטיקאים, כמו סתיו שפיר, להגיד שאפשר ללכת עם החרדים, רק לא עם הסמוטריצ'ים. הם מזהים במדויק מי מאיים עליהם. הם יודעים שלחרדים אין יומרות לשנות את הציבוריות הישראלית. אף אחד לא מתקיף את המשיחיות של החב"דניקים, כי היא לא רלוונטית לציבוריות. מתקיפים את המכינות ואת המשיחיות של בתי המדרש הדתיים-לאומיים. בהתנגדות שלהם הם מסמנים אותנו בתור הדבר הבא. הם מבשרים אותנו".

רגע לפני קפיצה קוונטית

היום קרפל מקפיד שלא לצאת מהיישוב ככל האפשר. החריגה היחידה שלו היא פעם אחת בשבוע שבה הוא נוסע להעביר שיעור בספר 'אורות' לקבוצה בהרצלייה (גילוי נאות: גם החתום מעלה משתתף בשיעורים הנפלאים). לשאר המקומות שמזמינים אותו אליהם הוא בדרך כלל מסרב לבוא. "אני לא רואה ערך בהרצאות חד-פעמיות", הוא מסביר. "בניין של תודעה נמשך שנים. אני מאמין בלימוד מסודר ושיטתי שהולכים ובונים בשיעור קבוע".

בשאר הזמן הוא מנסה לדבריו לחיות כמו מל"ך: מתפלל, לומד, כותב. "התפילה אצלי היא חלק מאוד חשוב מהיום", הוא אומר. "אני מתפלל בטכניקה של חב"ד, תפילה מתוך התבוננות. זו המדיטציה המקורית. בחב"ד בדורות הראשונים היו מתפללים במשך שעות. הרבה אנשים מתמודדים עם קשיים בתפילה, ולא יודעים שיש שיטות, טכניקות שפיתחו צדיקים כדי שהתפילה תהיה משמעותית יותר".

איך אתה רואה את מדינת ישראל בעוד חמישים שנה?

"אני לא יודע מה בדיוק יהיה, בטח שלא מתי, אבל אין לי ספק שאנחנו בדרך ליצירה של תרבות הבית השלישי; תרבות שמבוססת על תורת ישראל ומכילה את כל מה שטוב בתרבות האנושית. זה הולך בדורות הקרובים להקפיץ את האנושות לעידן הבא שלה".

בשנים האלה תהיה קפיצת מדרגה כמו במלחמת ששת הימים?

"ודאי, תהיינה כמה כאלה. לפעמים חייבת לבוא קפיצת מדרגה, כשהמציאות תקועה במבוי סתום. זה חלק מההתקדמות. הרב קוק כותב שהמציאות לא מתפתחת רק התפתחות אבולוציונית; א-לוהים לפעמים עובד גם בדילוגים. ככל שהמציאות תקועה בתוך עצמה כך היא משוועת לדילוגים האלה.

"מאז אוסלו אנחנו די במבוי סתום מבחינה פוליטית ומבחינה מדינית. ייתכן שאנחנו ממש לפני קפיצה קוונטית כזו, שלא ברור מה גרם לחלקיק בתוך האטום לקפוץ, אבל הוא קפץ. מי יודע, אולי כבר בסוכות הבא נהיה אחרי הקפיצה הבאה ונצטרך לענות תשובות אחרות לגמרי על כל השאלות".

 צילום: מרים צחי

אולי יעניין אותך גם

כתבות אחרונות

Prev Next
מופת הגורן

  אבי רט כותב על...

התעשייה

  כל מה שרציתם לדעתם...

הפרסום בעולם קטן עובד

לפרסום באתר או בשבועון

This email address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

דניאל 055-920-5666

מקום בעולם - מגזין הנוער מבית עולם קטן

לאתר מקום בעולם

שירות לקוחות מגזין - ok@okm.co.il 077-6621680

הירשמו לניוזלייטר

וקבלו את גיליון "עולם קטן" במייל הרבה לפני כולם