Print this page

להגדיל את התלמידים Featured

 m 6 wais
"הגדלת האישיות של התלמיד היא עיקר מעשה החינוך"
אחרי 40 שנות חינוך, אלפי תלמידים ופיגוע רצחני שהביא את משנתו לכלל בתי ישראל, הרב ירחמיאל ויס, לשעבר ראש הישיבה לצעירים בירושלים, פורס את משנתו החינוכית באופן בטוח, מתון וגם חד כשצריך * כיצד מחנכים נוער לתפילה, עד כמה צריך להשקיע בידע והישגים, כיצד מטמיעים אחריות לאומית בכלל מערכת החינוך * וגם על הזיכרונות מימי התופת שעדיין איתו וכיצד הגיעה לעיר העתיקה ממש עם הצנחנים פלוגת הדתיים שלחם בה בששת הימים

אביגיל זית

הרב ירחמיאל ויס, מוותיקי אנשי החינוך בציונות הדתית ומי שהנהיג את הישיבה לצעירים בירושלים כ-40 שנה, פרש לפני שלוש שנים מתפקידיו הרשמיים אבל לא נעלם מהמרחב החינוכי. "בכל בוקר אני לומד בבית המדרש של הישיבה לצעירים. אני לומד לעצמי, אבל שם אני מרגיש בבית". בערבים הוא מלמד בוגרי ישיבה ורבנים, ובין לבין גם מלווה ומלמד את השמיניסטים בישיבה לצעירים ובבית ספר מורשה.

הרב, האם אתה מתגעגע לעמוד מול כיתה, ללוות תלמידים ביומיום?

"לא חושב. אחרי 40 שנה בחינוך טוב קצת להירגע מזה. היום אני מלמד אנשים שמחפשים את הלימוד ואת העניין. מבחינת נתינת שיעורים יש לי סוג של גן עדן למעבירי שיעור, אין בעיות משמעת והכול חד וחלק, מדברים על ה' ומשיחו".

בעוד שבוע מסיימים את הש"ס בדף היומי. איך מחברים את הנוער ללימוד גמרא? איך לא מגיעים למצב שבו רק כשתלמיד מגיע לישיבה גבוהה הוא מגלה את הלימוד?

"ברוב הישיבות התיכוניות היום קצת ויתרו על הלימוד העצמי בגלל הקשיים הכרוכים בו. הלימוד העצמי פחת לטובת לימוד פרונטלי, ומאוד מכביד ללמוד ככה. מאחר שלתלמידים קשה ללמוד נוצר הבדל גדול בין הלימוד בישיבה התיכונית ללימוד בישיבה הגבוהה, שבה הלימוד העצמי חזק הרבה יותר, ופתאום התלמיד מגלה שהוא יכול לאתגר.

"מהניסיון שלי, ככל שהלימוד מאתגר יותר כך הוא נעשה איכותי יותר והרבה יותר מושך את הבחורים, והם הרבה יותר מעריכים ומשתדלים. זו שאלה גדולה ואומנות לא פשוטה להצליח לחבר את הלב, אבל לפי דעתי כדאי לתת הרבה זמן של לימוד עצמי והרבה אתגרים, לא לוותר ולהקליל אלא לתת כלים להעמיק. זה משתלם".

האם ההימנעות מהאתגר בלימוד והניסיון למצוא דרכים פשוטות יותר קשורים לקושי שיש היום בעולם החינוך להציב גבולות?

"מה שקורה היום במתיחת הגבולות קשור לעולם המדיה ולזמינות של הידע דרך האינטרנט. התלמידים לא צריכים מתווכי ידע כמו מורים כדי ללמוד, הם יכולים להיכנס לאינטרנט בכל נושא שהם רוצים וללמוד אותו כמעט בכל רמה. זה מייתר את המורה, לכן המורים צריכים להיות נותני איכות ולא מעבירי ידע. מערכת החינוך עוד לא ממש למדה את המעבר הזה, ולכן המורים כל הזמן במאבק על תשומת הלב, כי התלמיד יכול ללמוד את אותם דברים מסרט יפה ביוטיוב ולא בשיעור".

איך מתמודדים עם המציאות החדשה? זהו אולי השינוי הגדול ביותר שעברה האנושות כולה, ובפרט עולם החינוך, כמו שאתה מתאר.

"המורים צריכים ללמד ולתת לתלמידים כלים להפוך את הלימוד למעמיק יותר. התלמידים עדיין זקוקים למורים, כיוון שהעניין החשוב יותר בחינוך הוא להגדיל ולעצב את האישיות המוסרית של התלמידים. יפה לצבור ידע, השאלה היא מי הצובר של הידע, מי הדמות שאליה יוצקים את הידע. אם זה אדם טוב ומוסרי, כל הידיעות המוקנות לו ישרתו משהו טוב ואידיאלי, אבל אם האדם שבמרכז לא מחונך טוב, והוא אדם רע בצד המוסרי שלו, כל הידע ישרת רוע.

"מהניסיון שלי, ככל שהלימוד מאתגר יותר כך הוא נעשה איכותי יותר והרבה יותר מושך את הבחורים, והם הרבה יותר מעריכים ומשתדלים. זו שאלה גדולה ואומנות לא פשוטה להצליח לחבר את הלב, אבל לפי דעתי כדאי לתת הרבה זמן של לימוד עצמי והרבה אתגרים, לא לוותר ולהקליל אלא לתת כלים להעמיק. זה משתלם"

 

"החינוך צריך לראות את האדם שבמרכז, לעשות אותו אידיאליסט, שואף מוסר, הומניסט. עצם קניית הידע לא בהכרח מחנכת. עם כל החשיבות של ידיעת ביולוגיה, כימיה ומתמטיקה, אנחנו צריכים אדם שישתנה במהותו ויהיה מחונך, וזה הדבר העיקרי שמערכת החינוך צריכה לשאוף אליו".

מה צריך להיות האיזון בין החול לקודש? השיח בלימודי החול במערכת החינוך הוא סביב מצוינות. יש לזה השפעה על לימודי הקודש?

"לדעתי היחס בין לימודי קודש וחול הוא לא מערכתי אלא על פי האישיות של האדם. אם יש מי שיש לו כישרון מוזיקלי והולך ללמוד באקדמיה למוזיקה, את עיקר זמנו אני מצפה שישקיע שם, ובשאר זמנו יעסוק בנושאים שישלימו אותו כדי שלא להיות מוזיקאי רדוד. ישיבה צריכה להיות אקדמיה לתורה. זה הדבר העיקרי שאנחנו רוצים להקנות, והלימודים האחרים הם כדי להרחיב את הידע, שאדם לא יהיה זר לכל מה שקורה היום בעולם המדיה והטכנולוגיה. שהוא יוכל לקרוא איזה ערך ולהבין דברים מצד עצמם, נושאים מרתקים.

"כיוון שאני לא יודע מה כל בחור יבחר לעשות כשיגדל, אנחנו מוכרחים להכין את הנוער גם במקצועות נוספים ושתעודת הבגרות שלהם תספק להם נקודות פתיחה לחיים. יש גם בחורים שרוצים לשקוע רק בלימוד תורה, וזה נהדר. הרמב"ם הוא דמות מופת: חוץ מזה שהיה איש מדע ורופא הוא הכיר את כל השיטות הפילוסופיות שהיו מקובלות בזמנו, היו לו חברותות עם פילוסופים ערבים.

"לימודי החול הם לכתחילה, כל אחד לפי עניינו. קשה לי להגיד שיש נוסחה שמקיפה הכול, צריך לגוון ולאזן ולהתאים את עצמנו לתת מענה לכל אחד. הגאון מווילנה אומר: 'ככל שתחסר לאדם ידיעה בחכמת העולם יחסר לו עשר מונים בתורה'. הלימוד החיצוני עוזר גם לקודש, ואנחנו מקיימים אותו לכתחילה".

בקרב בוגרי החינוך הציוני-דתי יש רופאים בכירים, מדענים, פוליטיקאים, מרצים ושופטים. איך מגדלים גם גדולי דור?

"גדולי הדור לא למדו במוסדות מסוימים, הם לא תוצר של המערכת, הם אנשים ייחודיים מאוד. ובכל זאת יש לנו אחריות, ואנחנו מנסים לייצר אצל אנשים הבנה בצורך ללמוד ולהעמיק ולא להסתפק במעט. משתדלים לתת את הצימאון הזה. בגילים צעירים זו רק ההתחלה, ובהמשך חייו האדם צריך להשקיע הרבה. יש לנו הרבה בוגרים שהם רבנים, דיינים וראשי ישיבות, אבל גדולי דור ממש הם אנשים מאוד מיוחדים שלא המסגרות עשו אותם, הם גדולים מהמסגרת".

איך מחנכים לתפילה?

"אם התפילה היא מערכת מוכרחת ומעיקה שגורמת לי לישון שעה פחות בבוקר, זה באמת לא משמח, אבל כשמציעים לי להגיד בוקר טוב לקב"ה זה אחרת. צריך לגשת בצורה נעימה, התפילה היא גילוי נשמתי.

"צריך להסביר לתלמיד שהתפילה היא המקום האוסף את כל רצונות החיים לצורה העליונה והטהורה שלהם ומפנה אותם למקום העליון שיכול לעזור. התפילה היא בקשה, מה שאנחנו לא יכולים להשיג לבד אנחנו מנסים על ידי עזרה ממקומות אינסופיים. התפילה היא משהו פנימי עמוק, היא שאיפות של הרצון לגבוה. כדי להתחבר ולאהוב את התפילה צריך להבין שהיא משהו פנימי שלא מוכתב מבחוץ. התפילה היא הדרך להוציא את הפנימיות שלנו ולאסוף את כל הרצונות לרצון אחד גדול. אפשר גם ללמוד את המשמעות של פסקאות התפילה ולראות כמה הן מתלבשות על האישיות שלנו. צריך לתת הרבה הסברי רקע שיעזרו להתחבר, ואחרי כל זה צריך שהתפילה תהיה נעימה. בתפילות שיש בהן הרבה שירה ונעימות אנשים מרגישים שהיא לא מפריעה להם אלא טובה ומשמחת".

פנים אל פנים

הילדים שלנו מתחנכים בממ"דים ואז בישיבות ובאולפנות, אבל זהו פלח קטן מילדי ישראל. יש לנו כציבור אחריות ערכית ותורנית למערכת הכללית, להוראת תנ"ך ומורשת ישראל?

"אם לא יחנכו ויחברו את הילדים הניכור יגדל. יש משבר גדול בקרב בני הדור השני והשלישי של האידאולוגים הגדולים שבאו לארץ, יש שם חיפוש גדול בלי נקודות אחיזה יהודיות, עבריות, ישראליות. אלו דברים שמוכרחים לבנות. לאחרונה ראיתי כתבה מבהילה: על פי הנתונים שהובאו בה ההתבוללות בקרב יורדים מהארץ גדולה יותר מבכל שאר הקהילות. אם כך, ודאי שיש צורך, אבל אנחנו לא במציאות שאפשר לכפות ערכים, לכן אני חושב שכשאנחנו לומדים צריך להבין שאנחנו משמרים את היהדות בשביל כל עם ישראל. צריך להגיש את התכנים בצורה מרתקת כדי שכולם יראו בבהירות שכאן, בתורה, נמצא הדבר הנעים והטוב ביותר, 'והלכתי בכוח' לא שייך.

"התלמידים עדיין זקוקים למורים, כיוון שהעניין החשוב יותר בחינוך הוא להגדיל ולעצב את האישיות המוסרית של התלמידים. יפה לצבור ידע, השאלה היא מי הצובר של הידע, מי הדמות שאליה יוצקים את הידע. זה הדבר העיקרי שמערכת החינוך צריכה לשאוף אליו"

 

"בינתיים, עד שהדברים יתקבלו, הלוואי שנצליח לחנך במוסדות שלנו את הנוער כך שירצה לגדל ולטפח את הערכים. אם זה יהיה חזק וטוב, זה ישפיע הלאה. בדרך כלל היינו לוקחים את הקבוצות הטובות ומשם משפיעים. בעם ישראל יש לויים וכוהנים שהשפיעו על ישראל. בן אדם לא אוהב שאומרים לו מה לעשות, אבל הוא אוהב להימשך לדברים טובים".

יכול להיות שיש השפעה הפוכה? שמערכת החינוך הכללית משפיעה על החינוך הדתי?

"אני לא חושב שהמערכת משפיעה, אבל התקשורת הכללית כן. כל ילד מחזיק מכשיר אנדרואיד או אייפון בכיס וחשוף לתכנים, חלקם אידאולוגיים זרים, חלקם סתם פיתויים, וקשה מאוד לבנות את עצמך בגיל צעיר כל כך אם יש לך ביד בית חרושת לתוכן בעייתי. משם נכנסת עיקר ההשפעה הבעייתית, ולא מעצם הקיום של החינוך הממלכתי אלא בתכנים שמטפטפים לשיח דרך המדיה".

אילו כלים יש למורים ואנשי חינוך להתמודד עם התופעות האלה?

"בישיבה אנחנו מדריכים את הבחורים להשתמש במכשירים כשרים כדי שלא יהיה להם כל היצר הרע של העולם בכף היד. כאשר אדם גדל הוא מסוגל לעשות את הבחירות שלו, מה הוא צריך ומה מיותר לו. בה בעת אנחנו מנסים להעשיר בתכנים ערכיים דתיים וגם לימודיים ברמה כזאת שתמשוך את בני הנוער לתוכן החיובי".

בשיח התקשורתי והכללי יש כל הזמן התייחסות גם לנושא של הקהילה הלהט"בית ולשאלה איך ראוי שתיראה משפחה, וזה בוודאי משפיע גם על החבר'ה. מה הגישה שלך לנושא?

"מורכב שיש בעיות כאלה לאדם, ויש צורך להתמודד עם מה שה' מביא. אבל עם כל השיח הציבורי בנושא אפשר לחשוב שכל הגלות חיכינו להגיע לכאן רק כדי להקים את המדינה הלהט"בית. הדברים ישנם וכואבים, וצריך לעזור למי שמתמודדים איתם, אבל שהנושא יהפוך לשיח העיקרי וייתן לגיטימציה לפרוץ את המסגרות? חס וחלילה. אנחנו מונעים מערכים של נצח. משפחה אי אפשר להקים אלא עם אבא ואימא, וכל השאר שטויות מבחינה ביולוגית ומכל בחינה עמוקה של השורשים האנושיים. שוב, מובן שמי שסובל מזה צריך ללוות אותו בהרבה אהבה ולנתב אותו לחיים".

החיים מנצחים

עשר שנים עברו מהפיגוע הקשה בישיבה. איך אתה רואה את ההשפעה של האירוע זה?

"זה היה מורכב מאוד. יש צד של געגוע אישי ופרטי וצד של היחס אל המשפחות בהתמודדות הכללית. בסך הכול אני חושב שזה מאוד העמיק אצל הרבה אנשים את הצורך לברר את הדברים ברצינות רבה, ובסופו של דבר הבחורים גדלו. המחזורים של התקופה ההיא נשארו קשורים במיוחד על הרקע הרגשי הזה. הקשר עם ההורים והמשפחות נמשך עד היום, הבחורים כבר בעלי משפחות ועדיין קשורים ומחוברים. מבחינת הישיבה זו טראומה, כאב של עבר, כיוון שהתלמידים מתחלפים, אבל אנשים כמוני שהיו שם סוחבים איתם פינה של בכי בחיים. זה נשאר. אני חי את החיים וזה הולך איתי. אנחנו מדברים, ואני כבר בוכה. אני לא רב עם זה, זה חלק ממני, הכאב של הגעגוע וכאב המשפחות. משפחה שעוברת דבר כזה, גם אם היא ממשיכה לחיות, זה שם".

ההתמודדות של הישיבה עם השכול והגישה האמונית של הרב הגיעו באותם ימים למרכז השיח, ורבים התפעלו מההתמודדות. אתה יודע להסביר היום מה נגע כל כך בציבור הישראלי באותם ימים?

"היינו ברגע עצמו, לא התכוונו להעביר איזה מסר. בדיעבד נאמרו דברים שהביאו לקידוש השם, אבל לא ניסינו למנף או משהו כזה. העניין המרכזי היה להתמודד עם האירוע הקשה הזה, אולי הקשה ביותר בחיים, לאבד חברים. פתאום הם אינם. מכיסא של תלמיד לכיסא של זיכרון. אבל התסיסה של הנעורים, של החיים, מנצחת את הכול. החיים מנצחים".

על הניסים

לפני שהנהיג את הישיבה לצעירים היה הרב ויס ממשחררי ירושלים, ובמהלך מלחמת ששת הימים היה מהכוחות הפורצים לעיר העתיקה. "לפני המלחמה היינו צריכים להתגייס, ואז עוד לא היה מסלול של הסדר", הוא נזכר. "הצבא לא ידע בדיוק איך לגייס את בני הישיבות, וכל העסק היה מאוד ראשוני. בדיוק שנה לפני כן סידרו מסגרת, והיא התפתחה לבסוף למה שקוראים היום הסדר מרכז. אז זה היה בחיתולים.

"בחורף של שנת תשכ"ז התגייסנו חבורה של בחורים מהישיבה, ואחרי הטירונות הייתה שאלה אם יהיו לנו אמוני המשך. בינתיים שיבצו אותנו ביחידות של מילואים עד לקבלת החלטה. בזמן הזה התחילו ימי הכוננות לפני מלחמת ששת הימים, והיינו חבורה שלמה של בחורים ממרכז הרב שהיו מסונפים למה שנקרא בזמנו החטיבה הירושלמית. מטבע הדברים השתלבנו במשימות ואחר כך בקרבות של החטיבה באזור.

"לגדוד שלי היה קרב גדול מאוד: במהלך כיבוש אבו תור נפצעו רבים ואיבדנו חברים מהגדוד עד שהגענו להכרעה בקרב. היו לנו עוד משימות במעלה החמישה ובמקומות אחרים, וביום רביעי כ"ח באייר היינו צריכים לכבוש את החלק הירדני של הר ציון. לפי ההערכות היינו אמורים להיתקל בהתנגדות קשה. נערכנו לקרב לא פשוט, אבל לאושרנו ובחסדי ה' הירדנים פשוט ברחו באותו יום מכל הגזרה. לתדהמתנו הגענו ופשוט ראינו מוצב ריק. התחלנו להתקדם לעבר החומה ורצנו לשער האשפות. זה צד שלא יכולנו לראות מישראל, אולי מאיזו נקודה רחוקה באבו תור. זה היה בבוקר, קרני זהב האירו את האבנים, משהו מדהים. רצנו לעבר שער האשפות, קפצנו על הטרסות. אחרי זה לא הבנתי בכלל איך דילגנו עליהן.

"נעצרנו כדי לתאם את המשך הקרב עם כוחות הצנחנים שהגיעו ממול. אחד ממפקדי הפלוגות, התברר, היה בן העיר העתיקה וביקש ללכת לרובע היהודי, והפלוגה שלי הלכה לעבר הכותל. שם נפגשנו עם הצנחנים, שבאו מהצד השני.

"עצרנו ליד הר הבית. בכלל לא ידענו שזה הר הבית, באותה תקופה כל האזור היה מכוסה בבתים של הרובע המוגרבי. התקדמנו ופתאום ראינו התרחשות והבנו שאנחנו ליד הכותל. למחרת כבר באו להתפלל שם, ואנשים עוד לא ידעו את כל המורכבות עם הר הבית, אז גם עלו להר.

"המלחמה לא נגמרה שם. המשכנו דרומה, עברנו את בית לחם וחברון כדי לשחרר את הר חברון, היינו חיל המצב של הר חברון".

במבט לעתיד, מה הצעד הבא של עם ישראל?

"להתאחד, ללמוד לרצות להיות ביחד ולהקשיב זה לזה. יש מקום להגביה ולהעמיק את התכנים התורניים, וב"ה יש היום כל מיני דרכים לעשות את זה. יש הרבה לימוד של תורת החסידות ותורת הנסתר, לאט לאט הרחוב נעשה יותר רחב דעת ורחב אופקים בכל מיני תכנים רעיוניים ויהודיים.

"צריך ללמוד להביא את הדברים לא בצורה מנגחת, לעומתית, של מלחמות. זה מלאכתו בעיר וזה מלאכתו בשדה, כולם יחד עובדים על דבר אחד גדול. אין אף אחד בעולם, לא פרטים וגם לא קבוצה של אנשים שיכולה להחזיק את כל האמת אצלה, אבל אין אדם שאין לו אמת, וצריך שכל אחד עם האמת הפנימית שלו יתחבר לעוד הרבה אמיתות וידע שבאמת הוא מחוסר מה שאצל חברו. כל אחד צריך ללמוד למצוא את האות שלו בתורה, את הניגון הפנימי שלו, ואיתו לשמוע לקול המקהלה כולה ממגמה של סובלנות".

 

אולי יעניין אותך גם