גאולה, אוהו! Featured

 6 geula
"אנשים רצו להיות קרובים לגאולה כי הייתה לה הילה של לוחמת, של עיתונאית ושל מי שרצה על הגבעות"
בשבוע שעבר הלכה לעולמה האישה החילונית הכי ציונית-דתית שנראתה כאן * גאולה כהן לא התביישה בנטייה האופוזיציונית שהייתה לה, ואף הצליחה להוכיח שמהעמדה הזו אפשר לפעול רבות באופן חיובי – כך הצליחה הכניסה את פולארד למודעות עולמית, נלחמה על זכויות העדה האתיופית בחירוף נפש, ובעיקר הביאה את נושא שלמות הארץ לשיח הישראלי * אנחנו מביאים כאן קטעים מתוך ראיון שערכנו עימה לפני עשר שנים, ולצידם שיחה שערכנו השבוע עם ישראל מידד ששימש בעבר עוזרה הפרלמנטרי * עוד דמות מדור הנפילים עזבה אותנו

ארנון סגל

"גאולה, עדיין לא שלמה", זו הייתה כותרת הריאיון שקיימנו עם גאולה כהן ז"ל כאן בעולם קטן באביב תשס"ט. בשבוע שעבר הלכה לעולמה, כמעט בת 94. "נולדתי בעשרה בטבת", סיפרה לעולם קטן בריאיון ההוא, "ואבא שלי, שהיה שומר מסורת, נהג להעניק לילדיו שמות בעלי משמעות היסטורית". כהן הייתה עיתונאית בשירות המחתרת, קריינית תחנת השידור של הלח"י. בשנת 1946 נתפסה בידי הבריטים באמצע שידור. עונשה של תשע שנות מאסר נגזר עליה והיא נכלאה בבית הסוהר בבית לחם. אחרי זמן קצר ניסתה לברוח מהכלא, אך זו הייתה בריחה ללא סיכוי. כל בית לחם דלקה אחריה. כעבור שנה ניסתה שוב לברוח כשהיא מחופשת לערבייה, והפעם זה הצליח.

עד קום המדינה שימשה עורכת עיתון בלח"י, ורק אחרי קום המדינה קיבלה הקריירה העיתונאית שלה פנים אזרחיות: בשנת 1961 מונתה לחברת מערכת העיתון 'מעריב'. 18 שנה הייתה חברת כנסת, שאליה הגיעה כחברת תנועת הליכוד בבחירות שנערכו זמן קצר אחרי שוך הקרבות במלחמת יום הכיפורים. מהליכוד פרשה כעבור שש שנים במחאה על הסכם השלום עם מצרים, ואז יסדה את תנועת "התחיה". זו התקיימה כמפלגה לא גדולה במיוחד במשך 12 שנים וחצי, עד שבאורח שמוכר כיום היטב בימין קרסה בבחירות 92' מתחת לאחוז החסימה.

אחרי שסיימה את ימיה בכנסת העתיקה את מקום מגוריה לקרוון בקריית ארבע, "קרוון מילואים" כהגדרתה. "הרגשתי שאני צריכה לעשות מה שכל הזמן רציתי, לגור בהתיישבות", הסבירה בריאיון. בסופו של דבר הרפתקת ההתנחלות שלה נקטעה בשל בעיות גב, ולאחר שבע שנים בקרוון ארזה את מיטלטליה ושבה לירושלים, לגבעה הצרפתית.

מבחינתה של גאולה כהן, לא היה מדובר בחזרה לעורף הבטוח. באופן כללי היא לא ראתה בשום מקום בארץ ישראל מעוז בטוח של העם היהודי. "סיפורה של לוחמת" הוא שם ספרה הראשון שיצא בשנת 1962, אבל גאולה הוסיפה להיות לוחמת גם שבעים שנים אחרי שהלח"י התפרקה.

"העם שלנו הרי נולד תוך כדי מאבק, שינו את שמו מיעקב לישראל, 'כי שרית עם א-לוהים ועם אנשים ותוכל'. אני תמיד אומרת: 'אני נאבקת, משמע אני קיימת', וכך גם לגבי העם שלי. הבעיה הקשה היא שלעם שלנו אין כרגע הרבה כוח להיאבק. אני מקווה שיימצאו בתוכו כאלה שימשיכו את המאבק. אם לא ניאבק לא נהיה"
"מקווה שיהיה מי שימשיך את המאבק"

בספר נוסף שהוציאה ב-2008, "אין לי כוח להיות עייפה", חשפה כהן בפעם הראשונה ריאיון שערכה עם הרבי מלובביץ' כמה חודשים אחרי מלחמת ששת הימים, ושאותו גנזה בגלל תחזית קודרת שנכללה בו. היא לא רצתה להעיב על תחושת פעמי הגאולה הכללית שרווחה אז. הרבי מנחם מנדל אמר באותו ריאיון: "ממשלת ישראל לא נתכוונה מלכתחילה להילחם על ירושלים, ולמרות אי רצונה זה, נאלצה לבסוף להילחם על ירושלים ולכבוש אותה. אבל הכיבוש הזה נעשה לא מתוך הזדהות עם המשימה ולא במסירות נפש... ולכן בפועל מדינת ישראל אינה היום בעלת הבית במזרח ירושלים וגם לא בהר הבית".

"כך, מילה במילה", סיכמה גאולה כהן בספרה את הריאיון ההוא, "וכל מילה כמדקרת חרב. לא רציתי לקבע את התחזית הזאת בכתב, ומתוך שחששתי מתשובותיו לא המשכתי להקשות. לא שאלתי, למשל, מה שרציתי לשאול, אם מדבריו עולה שישראל תצטרך חלילה לשוב ולהילחם על ירושלים ולכבוש אותה מחדש". 13 שנים מאוחר יותר פנתה כהן פעם נוספת במכתב לרבי מנחם מנדל שניאורסון, בשאלה מדוע איננו מורה לחסידיו להתיישב ביהודה ובשומרון. ושוב בגילוי לב, הרבי מגלה לה את רחשי ליבו שאותם טרם חשף מעולם: "פניותיי אפשריות כשהן יכולות להיות מיוסדות על תקווה חזקה שההתיישבות היא בת קיימא ולא כתכלית פוליטית... אחרי זמן לא ארוך יסולקו המתיישבים... במשך כל השלושים ושתיים שנה (של קיום המדינה עד אז, א"ס) נוכחתי לדעת שהם (מנהיגי המדינה) בכיוון אחד: עניין של ויתור ונסיגה. ולגבי זה במה נחשב בעיניהם סילוק מתיישבים?"

והרבי הוסיף: "זוהי הפעם הראשונה שאני מגלה טעם הנהגתי בעניין האמור, והסיבה מובנת: בכדי שלא להחליש את אלה שיש להם אמונה שיהיה שינוי". ומאותה סיבה הוא מוסיף: "עליה (על גאולה כהן) להחליט האם כדאי לפרסם אפילו בין החברים לסיעה שלה עמדתי וטעמי ונימוקי". ואכן, כהן גנזה את הדברים עשרות שנים ורק בספרה האחרון, המסכם, חשפה אותם. "הרבה שנים החזקתי בהחלטתי שלא לפרסם את חזותו הקשה על פינוי יישובים", היא מסבירה, "אבל אחרי שחששותיו של הרבי נתאמתו בעוונותינו, אני מרגישה חובה לפרסמם".

"חוסר יכולת להתעייף הוא שם קוד לעם שלנו בכלל", הסבירה בריאיון את הבחירה בשם ספרה, "כי העם שלנו הרי נולד תוך כדי מאבק, שינו את שמו מיעקב לישראל, 'כי שרית עם א-לוהים ועם אנשים ותוכל'. כפרפרזה למימרתו של דקארט, 'אני חושב משמע אני קיים', אני תמיד אומרת: 'אני נאבקת, משמע אני קיימת', וכך גם לגבי העם שלי. הבעיה הקשה היא שלעם שלנו אין כרגע הרבה כוח להיאבק. אני מקווה שיימצאו בתוכו כאלה שימשיכו את המאבק. אם לא ניאבק לא נהיה".

"אפשר להגדיר אותך כזן נכחד", שאלתי אותה אז, "חילונית-לאומית. היום, כך נראה, הממשיכים שלך באים כמעט רק מקרב הציבור הדתי-לאומי, רק הם שומעי לקחך".

היא ממש לא חשה כך: "זה בהחלט לא סוף פסוק. יבואו עוד כאלו. במשך כל הדורות, אחרי מְקדשי השם שנפלו, כל אלה שקידשו את הארץ הזו בדמם, תמיד באו אחרים שהמשיכו את דרכם. זה נמצא בגנים של העם שלנו. ממש כשם שנמצאים בנו גנים מהערב-רב של מצרים, כל אלה שעשו את העגל ודומיו לאורך השנים, יש בנו גם גן אחר. נכון שלא רבים נושאים אותו, אבל הם שמצילים את המצב בסופו של דבר, הם המכריעים.

"עד מלחמת לבנון השנייה", הוסיפה אחר כך, "באמת חשבתי שאך ורק הנוער הדתי-לאומי נושא את דגל אהבת הארץ ומסירות הנפש עליה, והחילונים לא. באופן פשוט, סברתי, או שנוטעים בך את המקורות האלה או שלא, ובחילונים חשבתי שלא נטעו זאת. אפילו ניתקו אותם במכוון. אבל במלחמת לבנון השנייה ראיתי שבכל זאת היה שם נוער חילוני נפלא, עם המון גילויי אהבת הארץ, ערבות הדדית, אהבת ישראל, שהיה מוכן ללכת למלחמה הזו למרות כל המחדלים והעוולות שהיו בה, ממש כמו בששת הימים. זה נוער זהב, ולא רק במובן הנוצץ החיצוני, כך שאסור לנו להתייאש גם מהנוער החילוני".

"במשך כל הדורות, אחרי מְקדשי השם שנפלו, כל אלה שקידשו את הארץ הזו בדמם, תמיד באו אחרים שהמשיכו את דרכם. זה נמצא בגנים של העם שלנו. ממש כשם שנמצאים בנו גנים מהערב-רב של מצרים, כל אלה שעשו את העגל ודומיו לאורך השנים, יש בנו גם גן אחר. נכון שלא רבים נושאים אותו, אבל הם שמצילים את המצב בסופו של דבר"

אופוזיציה נצחית

"אם מותר להזכיר", העזתי לתהות באוזניה, "אפילו בנך, צחי הנגבי, לא הלך בדרכך".

כהן לא התלהבה מהשאלה, וזה ממש בלשון המעטה: "על הבן שלי – דברו איתו. ברוך ה', הוא בחור חכם. אינני מכירה רבים כמותו. בעבר הוא היה גם אידיאליסט מאוד. אני מקווה שזה יכריע בסופו של דבר".

ובכל זאת, מדבריה על עצמה אפשר היה לשמוע גם כמה רמיזות בעניין דעתה על דרכו של בנה: "אני, למשל, לעולם לא אוכל להגיע לשלטון. בשלטון מתעוררות תמיד בעיות, ולכן כל חיי ישבתי באופוזיציה. למשך פחות משנה כיהנתי כסגנית שר, וכבר קפצה עלינו ועידת מדריד, ומכיוון שהתנגדתי לה עזבתי מיד את הממשלה. אני לא בנויה לממשלה. מי שרוצה להיאבק – מקומו באופוזיציה. תראה מה קרה לבגין, מה קרה לכל ראשי הממשלות. אני באמת מקווה שיהיו לנו מספיק דורות של לוחמים שלא ישבו על כיסאות בממשלה".

"נגזר עלינו להישאר לנצח באופוזיציה? לעולם לא להגיע לשלטון?" תהיתי.

"כן", כהן לא נבהלה. "מי שלא רוצה באופוזיציה, מי שאין לו כוח לזה, מוותר בהכרח על כל מיני דברים חשובים. זה לא הכרחי, אמנם, אבל עד היום כל הדוגמאות שהיו לנו היו קשות מאוד. שמיר, למשל, ראש לח"י לשעבר, היה ראש הממשלה הכי טוב שקם לנו, הכי אידיאליסט שלא רצה לוותר בשום פנים, ובכל זאת נכנע בסוף לארצות הברית והסכים ללכת לוועידת מדריד. הנפילה במדריד הייתה תחילת התהליך שהביא להסכמי אוסלו. הוא הלך לשם, ובאמת נפל אחר כך בבחירות. אם הוא לא היה נופל בבחירות הוא היה נשבר אחר כך ונגרר לתהליך הזה. זה הביא את אוסלו, אין ספק".

אחרי אוסלו הגיע אסון ההתנתקות, אבל כהן שאמנם כעסה מאוד על מחוללה אריאל שרון המשיכה לשמור עם משפחתו על יחסים קרובים מאוד. "גם עכשיו אני עדיין מתקשרת לבנים שלו לפני חג הפסח", גילתה בריאיון ההוא ב-2009. "את ליל הסדר הייתי עושה פעמים רבות מאוד בביתם. הייתי קרובה מאוד ללילי ולאריק, עד שנכנס בו הדיבוק הנורא הזה. לשרון עצמו כתבתי כמה פעמים בפקס את דעתי על מעשיו, עד שנפסק הקשר. ובכלל, אני לוחמת ביריבים שלי, אבל אף פעם לא מענישה. מאוד אהבתי את אריק שרון", היא נאנחה. "בשבילי זה היה חורבן פרטי כשאריק שרון עשה מה שעשה. אבל הבנים, מה הם אשמים?"

"כי לפי התיאורים על פורום החווה", הקשיתי, "גם לבנים היה קשר לא מבוטל לתוכניות המדיניות של אביהם".

כעת היא כבר התרגזה. גאולה לא אהבה שמערבים בין עסקי ההורים לבין ילדיהם: "נו בחייך, תעזוב אותי מהרכילויות האלה. אתה בחור צעיר – אל תאמין לזה. עומרי קיבל את ההחלטות? הוא עשה מה שאביו רצה. עומרי גדל כילד קטן תחת המרות של אבא שלו, ואני לא מכירה הרבה אנשים, לא רק הבנים, שיצאו אז נגד שרון. עומרי איננו אידאולוג ולא פוליטיקאי, ואבא שלו שכנע אותו שזה לטובת עם ישראל, ולכן הוא עזר לו בזה. כך גם לגבי גלעד.

"אבא שלהם טעה, וטעה בגדול, והיום אנחנו רואים עד כמה זו לא הייתה סתם טעות אלא ממש חטא גדול, פשע. אבל גם שרון היה בטוח שהוא עושה מעשה טוב. לכן אמרתי שנכנס בו דיבוק. הוא חשב שזה טוב, וזה היה השטן בעצמו. הנושא הזה אצלי הוא פצע שמדמם כל הזמן. כמו שההתנתקות היא פצע מדמם, גם אריק שרון הוא פצע מדמם".

"אין עוד כאלה"

ישראל מידד, תושב שילה, שימש במשך 11 שנים עוזר פרלמנטרי של גאולה כהן, מ-81' עד מחיקתה של התחיה בבחירות 92'. גם אחר כך שמר על קשר קרוב עמה, אחוות המשפחה הלוחמת. מידד משוכנע שגאולה הייתה תופעה ייחודית: "ההתנהלות שלה בחיים הפרלמנטריים והפוליטיים הייתה תמיד שילוב של ראיית החזון מצד אחד ומנגד תכנון מפורט כיצד להגיע אליו. היא תמיד עבדה בשתי הרמות. בכך היא הייתה שונה מרבים אחרים. רק מעטים הם בעלי חזון, ורבים גם נתקעים בשלב הפרטים.

"למשל, בנושא הר הבית. היא הייתה מוכנה להתמסר למאבק על ההר בשל העניין העקרוני – הריבונות, החזון, בית המקדש. מצד שני היא ידעה לומר לי כעוזר שלה: תביא לי מפות, תצלומי אוויר, את נוסח החוקים הרלוונטיים, כל הפרטים הקטנים שנדרשו לה כדי שתהיה מוכנה לנהל ויכוח בעניין. באותו אופן פעלה גם לגבי פולארד, מה שקצת נשכח אחרי מותה. היא הרי הקימה את השדולה בכנסת שנאבקה למען שחרורו והשיגה לשם כך את שיתוף הפעולה של ח"כ עדנה סולודר מהעבודה. היא גם נסעה לבקר את פולארד בכלאו ודפקה על שולחנם של שני ראשי ממשלה בנושא.

"באותו אופן היא אמרה לעצמה: אם אנחנו רוצים לקבל את חברון, זה לא יצליח אם לא אתגורר בפועל בקסבה. היא הבינה שאי אפשר לנהל זאת בשלט רחוק, ובכל תחום התנדבה להציב את עצמה בקו האש".

אבל תמיד מנקודת מבט אופוזיציונית. לא כך?

"בשנה וחצי האחרונות שלה בכנסת, כשהיא הייתה סגנית שר המדע, היא הפכה עולמות במיוחד בנושא עולי אתיופיה. היא רצתה לא רק להביא ארצה את עולי אתיופיה אלא גם לדאוג לרווחתם כאן. לשם כך היא הפעילה את המשרד שבתחום אחריותה בצורה שהיא אפילו קצת עקומה, והשיגה באופן הזה מלגות לסטודנטים יוצאי אתיופיה. בסוף נכנעו לה וזה עבר.

"הרבה פוליטיקאים מצטיינים בעיקר בהופעה בטלוויזיה. היא ידעה לעשות גם זאת היטב, והייתה פוליטיקאית חדה ולפעמים אפילו אכזרית, אבל לצד זה היא גם ישבה וחשבה לא מעט. היא תמיד הייתה תלמידה. בסוף שנות השבעים הייתה מתייצבת בקביעות להרצאות של הרב עדין שטיינזלץ ושל הרב ישראל מאיר לאו ויושבת שם ורושמת את דבריהם, היא רצתה לצטט אותם במדויק במאמריה במעריב. היא הייתה מתקשרת לאנשים, למשל לישראל אלדד, ורק שומעת את בני שיחה בלי להוציא כמעט הגה משלה. היא ניהלה המון שיחות עם דמויות רבות, גם מהצד הפוליטי הנגדי. היא הלכה לדבר עם סופרים, עם אנשי צבא ועם פוליטיקאים. היא הייתה נתונה תמיד בוויכוח עם עצמה ותמיד ניסתה לחדד בקרבה את השאלה אם היא נוהגת נכון ומבינה נכון. היא הייתה מודעת לעוצמתה ולכריזמה שלה, אבל לא טרחה להבליט זאת".

אתה מוצא לה מקבילות כיום בין הפוליטיקאים או בכלל?

"לא, אין עוד כאלה היום. אנשים רצו להיות קרובים לגאולה כי הייתה לה הילה של לוחמת, של עיתונאית ושל מי שרצה על הגבעות. זה דור הנפילים. זה שייך כבר לפרק הקודם בהיסטוריה של עם ישראל בארצו".

נדמה שזוכרים אותה יותר בציונות הדתית מאשר בקהל שבאה ממנו.

"זה קרה בין השאר מכיוון שהקימה את 'המדרשה הלאומית' שלראשונה פתחה שערים גם לקהל הזה. בהרצאות במסגרת המדרשה שהתקיימו במצודת זאב ראיתי המון חובשי כיפות ובנות סורגות כיפות. זה היה המקום היחיד שנפתח אז, בשנות השבעים והשמונים, לבני הציבור הזה מחוץ למסגרת הישיבתית. לא היו לדתיים הלאומיים מקומות אחרים מהסוג הזה. במדרשה הלאומית היה מסלול יהדות של רבנים גדולים מאוד. היא יצרה בכך שטח שהיה פתוח לקהל הציוני-דתי, ובשטח הזה קם גם גוש אמונים. רוב ההפגנות החלו משם.

"אני יודע שבשנים האחרונות היא השקיעה המון כוחות בבית אורי צבי גרינברג שאותו יסדה, והיא עשתה זאת לא רק בגלל הדמות האישית שלו אלא בגלל מה שהוא מייצג. בדומה לה, גם אורי צבי היה בן לאדמו"רים ואף שברוב חייו לא היה דמות דתית במיוחד, השירה שלו מלאה במטען תרבותי, לאומי ודתי יחדיו. גאולה אמרה לעצמה: אם לא זכיתי להיות שרת חינוך כפי שחלמתי, אשקיע בחינוך. היא עשתה זאת באמצעות העמקת התודעה הכלל-ישראלית. זה כלל הכול: רבי נחמן מברסלב והרב קוק והמחתרות וארץ ישראל, כל הדברים שהיא למדה בעצמה".

איך היא הסבירה את הסחף העצום שמאלה, שלקח איתו בין השאר גם את ראש האצ"ל מנחם בגין ולטעמה גם את מפקדה ראש הלח"י יצחק שמיר? כל טובי המחתרת חצו את הקווים.

"היא תמיד הייתה אומרת: יש כאן בִּיצה גדולה לייבש, אבל יש כאלה שהתעייפו".

 

אולי יעניין אותך גם

כתבות אחרונות

Prev Next
ימי האור והחושך

   הרב מתניה ידיד |...

אמונה, חסד והבחנה

  מאמר מאת הרב יעקב...

הפרסום בעולם קטן עובד

לפרסום באתר או בשבועון

This email address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

דניאל 055-920-5666

מקום בעולם - מגזין הנוער מבית עולם קטן

לאתר מקום בעולם

שירות לקוחות מגזין - ok@okm.co.il 077-6621680

הירשמו לניוזלייטר

וקבלו את גיליון "עולם קטן" במייל הרבה לפני כולם