השיעור שלי Featured

 9 shiur
"כל דבר שאדם עושה במסירות נפש ובקביעות, זו המתנה הכי גדולה"
לקראת סוף לימודיו של אדם פז בתיכון נפתח שיעור דף יומי בבית הכנסת הצמוד לביתו. מגיד השיעור היה הרב הראשון שעזר לו לצלוח דפי גמרא * הרב יהודה בן עמי הוא רב חרדי, מתגורר בהדר גנים ומסיים בימים אלה את מחזור הלימוד השני שהוא מלמד. תלמידיו הם דווקא בעלי בתים שהשיעור הקבוע בסוף היום הוא לרוב מנת חלקם התורנית * מאחורי הקלעים של שיעור דף יומי עם מגיד שיעור

אדם פז

"האמת היא שאני רואה שליחות חשובה בכל הדבר הזה שנקרא הדף היומי", פותח הרב יהודה בן עמי, "זו אחריות עצומה. אנשים חושבים שזה סוג של 'אתה מגיע לשיעור ומסמן וי על שעת לימוד', אבל זה שונה לגמרי מכל לימוד אחר. את היום שלי אני מחלק לשלושה חלקים: העבודה, הזמן עם המשפחה והשעות שסביב הכנת השיעור היומי והעברתו".

במה זה שונה בעצם מלימוד תורה סטנדרטי שנמשך כל היום, שאברכים לומדים בכולל או מלימוד של יהודי שיושב וקורא כמה הלכות בין מנחה לערבית?

"לפי הגמרא אחת השאלות שהאדם יישאל בעתיד היא אם קבע עיתים לתורה. אפילו אברך שלומד כל היום. זה מראה שיש משהו חשוב דבר ראשון בקביעות עצמה: אין שום דבר בעולם שיזיז אותך מהתורה בשעה הזאת שהקדשת לה בצורה עקבית, לא מתפשרת, גם בבלת"מים של החיים. זה מראה שאתה מחובר למה שחשוב באמת.

"יש אנשים שהיום שלהם מתחלק ללפני השיעור ואחרי השיעור. יש אנשים שזו השעה היחידה שלהם של לימוד ביום, יש מי שזה נוסף על לימוד אחר שלהם, אבל הייחודיות היא ללא ספק קביעות הברזל. תחשוב מה זה, יש קבוצה של עשרים-שלושים איש שבכל יום באופן קבוע מכוונים את השעון, מכוונים את הבית, את כל מה שסובב אותם, ביחס לשיעור הקבוע".

מצד שני, בקביעות יש משהו שגרתי, ומעייף בסופו של דבר להתמיד?

"אני חושב שהציר המרכזי שגורם גם לאנשים שאיתי כבר שני מחזורים להמשיך ולהגיע הוא שקונים איזה הרגל בריא שהוא הרבה מעבר להספק.

"על אברהם אבינו המדרש מביא את הפסוק ממשלי 'מתהלך בתומות צדיק, אשרי בניו אחריו'. הכוונה היא שכשיש איזו פעולה חזרתית היא מעמיקה, האדם חורת אותה בנפשו, והיא עוברת לבניו. אנשים עוזבים את ארצות גלותם, עוקדים את בניהם, הכול מכוחו של אברהם. אני חושב שזה נכון לא רק לאברהם אבינו, כל דבר שאדם עושה במסירות נפש ובקביעות, בלי פניות, זו המתנה הכי גדולה שהוא יכול לתת לבניו".

הוא מנחיל לילדיו הרגלים?

"לא, הוא מעניק לילדיו קניינים בנפש. לא ראיתי את אברהם אבינו, אבל יש דברים שנחרתו בדי-אן-איי הנפשי שלי בזכותו.

"יש אנשים שמגיעים לשיעור פעם-פעמיים בשבוע, ואני אומר לעצמי: יש להם התמודדות קשה יותר. אף על פי שהם נעדרים לעיתים תכופות הם מנסים בכל זאת לחזור לשיעור בכל פעם מחדש. מצד שני, יש מי שמגיעים קבוע מדי יום, ונראה שאין להם סידורים שלא סובלים דיחוי. הם בטח אנשים בעלי שגרת יום פשוטה יותר. איך אין שום ריגוש בחיים שמזיז אותך? תשמע טוב, אני אגלה לך שיש לו ריגושים יותר גדולים מכל אחד אחר. אתה לא רואה שהתינוק בכה כל הלילה בידיים שלו והוא הגיע למחרת בכל זאת שוב. אתה לא רואה שהוא דחה פגישה או חתונה.

"אחד הלומדים הקבועים סיפר לי שהריגוש הכי גדול בשבילו הוא להגיע בכל יום בזמן למרות נסיבות החיים. זו תחושת ההצלחה הכי גדולה. עם כל הניסיונות, להגיד שאני מוביל את החיים שלי ולא אף אחד אחר. יש מי שמתמודדים עם קשיים לא פשוטים, ובכל זאת הם המתמידים הכי גדולים שיכולים להיות".

גם אצלך, מגיד שיעור קבוע, יש התמודדויות כאלה?

"בתחילת המחזור הזה, דף ראשון של מסכת ברכות, יצאנו עם הילדים בצהריים. שלוש שעות לפני השיעור, טרם הכנתי את הדף, הבן שלי נחבל בצורה רצינית והיינו חייבים לנסוע דחוף למיון בלי לדעת בכלל מתי זה ייגמר. חשבתי לעצמי בדרך: והשיעור מה יהיה עליו? אנשים חדשים מצטרפים, אנשים ותיקים מחכים לחידוש. מחזור ראשון! איך אפשר שיתחיל ככה ברגל שמאל?

"רגע לפני העצירה בבית החולים אשתי אומרת לי: תוריד אותנו בחוץ, אתה נוסע לשיעור, ואני איכנס עם הבן למיון. היא לא פתחה את הנושא לדיונים בכלל, שתבין כמה היא עצמה רתומה למיזם הזה. והנה, ברוך ה', כשחזרתי הביתה מהשיעור היא כבר הייתה בבית. אמרה לי שבלי שום הסבר קיבלו אותם ראשונים למרות התור הארוך. הרופא בדק, נתן משהו קטן ושחרר הביתה. יש לי אינספור סיפורים כאלה. אני מרגיש שזה איתי בכל יום".

שלוש שעות לפני השיעור, טרם הכנתי את הדף, הבן שלי נחבל בצורה רצינית והיינו חייבים לנסוע דחוף למיון בלי לדעת בכלל מתי זה ייגמר. רגע לפני העצירה בבית החולים אשתי אומרת לי: תוריד אותנו בחוץ, אתה נוסע לשיעור, ואני איכנס עם הבן למיון. היא לא פתחה את הנושא לדיונים בכלל, שתבין כמה היא עצמה רתומה למיזם הזה
מכתב מאלוקים ישירות למוח

למה דווקא דף יומי?

"אחת השאלות שחוזרת אצל הפוסקים היא מה ללמוד כשיש מעט זמן ללמוד. התשובה בדרך כלל היא הלכה, שאדם יעסוק בדברים שנוגעים לו ביומיום. אבל ממש צריך להילחם על השעה הנוספת הזאת של לימוד גמרא דווקא. מהניסיון שלי, אנשים שהתמידו בחירוף נפש חייהם השתנו. כמה סיפורים יש על משפחות שרחוקות לא רק מלימוד גמרא אלא בכלל מתורניות, והאבא התחבר לשעה הזאת. גם אם לא תמיד הבין וגם אם לא תמיד היה ער, הדבר הזה השפיע על כל הבית שמאחוריו.

"על התורה נאמר 'המאור שבה מחזירו (את האדם) למוטב', והכוונה היא לתורה שבעל פה. זה סוג של דבר שיכול לחלחל לנימי הנפש העדינים ביותר בתת-מודע של האדם. גם אם הוא לומד 'שור שנגח' או 'גט מעושה', ואף על פי שזה לא קשור ישירות לאורחות חייו, זה מחבר אותו לעולם התורה והנפש.

"כמו שאמרנו, היצר הרע לדבר הזה הוא יומיומי. לפעמים עייפים, יש אירוע וכו'. כשאבא שם את כל העיסוקים בצד ומגיע בכל יום, כשילד גדל עם הדבר הזה במשך שנים, כשאישה שרואה שלבעל הלימוד חשוב יותר מחייו הפרטיים, סולם הערכים משנה את כל הבית. הבעל חוזר הרבה יותר רגוע, הוא מחובר גם אם הוא לא יודע בדיוק להסביר מה ואיך".

איך מגידי שיעור מתמודדים עם דפים קשים יותר ועדיין עומדים בלו"ז?

"חוץ מהניסיון לתמרן תוך כדי לימוד צריך בהחלט להקדיש זמן ליישוב הדעת ולפירוק כמה שעות טובות לפני השיעור. הלחץ הזה חד-משמעית משפיע על הזמן הקבוע שלי. מרגע שאני קם אני לחוץ. לא משנה שכבר עברו 21 שנה מאז שהתחלתי להתעסק עם הדף היומי, מבחינתי שלוש שעות לפני השיעור אני מנוטרל ושקוע רק בהבנה ואז בבנייה של המהלך. מה עוד שאנשים מגדילים את הלימוד שלהם: הם מקשיבים לשיעורים מוקלטים מראש, מדברים על הדף עם חברים ופעמים רבות מגיעים לשיעור עם שאלות מוכנות מראש. אלו אותם אנשים שבמחזור הראשון לא ידעו איפה רש"י ואיפה תוספות. עם האנשים האלה אני גדל. זה גורם להעמיק עוד יותר, למצוא דרך לשדרג את השיעורים. יושבים מולי אנשים משכילים, ואני חייב להיות ברמה".

ומה עם ימי חופש?

"בימים של חופש עם הילדים הם יודעים שאבא צריך לחזור בארבע להכין את השיעור של שבע. הילדים שלי מגיל צעיר יודעים שאחרי הצהריים אבא סביב הדבר הזה. בליל שבת יוצא לפעמים שאבא צריך לשבת עם גמרא בסעודה או ללכת עם הגמרא לתפילה. לפעמים לא מוצאים מחליפים וצריכים לחזור מהצפון באמצע החופשה כדי להעביר. הילדים גדלים עם זה. אני מקבל בסוף את המשוב: כשהילדים שלי התחתנו הם השאירו לי מכתבים וסיפרו כמה העיסוק הנוסף הזה נכנס אליהם לדם.

"ההעברה של הלימוד היא מפעל חיים. היא לא יכולה לקרות בדרך אגב. מבחינתי אין כמעט הבדל בין השיעור הראשון לפני חמש עשרה שנה לבין כל שיעור מאז: אני מתחיל את היום במתח שנבנה לאורך היום ומחכה לערב, לאחרי השיעור, לרגע של ההשתחררות".

היה רגע מרגש במארג השיעורים?

"הסיפור שלך היה אחד המרגשים!" מגלה לי הרב יהודה, "שסיפרת לי שהשיעור שהכי שעמם אותך בתיכון היה גמרא, ואחרי ששמעת את הניגון שלה והרעיון שלה התחלת להיכנס לשיעורים הראשונים שלי בדף היומי. זה חיבר אותך. אני עד היום זוכר".

זה מעניין, כי כנער בתיכון שמתחיל ללכת לשיעור קבוע השתנתה גם הלמידה של מקצועות הקודש בבית הספר. פתאום הבנתי על מה הרב בבית הספר מדבר.

"דיברתי עם עוד אחד מהלומדים שהיה בתקופתך והוא אמר את אותו דבר: העניין בגמרא הוא לא ללמוד את הטקסט או להפוך את הגמרא למקצוע. מקצוע הוא דבר בנלי, משעמם ולא מרגש, לכאורה לא מחבר בכלל. אבל כשמחברים את הגמרא לנשמה, לא בקשר 'מעשי הלכתי' אלא ממש כמו מכתב של אלוקים שמחברים למוח, נהיים חלק מזה.

"אני טוען שכל תורה שבעל פה שאני לא מצליח להבין, סימן שעדיין לא הגעתי לעומקה. התושב"ע היא השכל האנושי הישר. היא קרובה מאוד. היא המשקפיים להסתכלות על כל תחומי החיים. כשאני מתחבר לדבר תפסתי את המשקפיים האלה.

"אני מתפלל בכל יום 'והערב נא' על השיעור שאעביר. לפעמים יש לי דפים שאין לי בהם סייעתא דשמיא אף על פי שהם מעניינים בפני עצמם. אני מרגיש שלמרות ההכנה כנראה לא התפללתי מספיק. כשאני מתפלל לפני השיעור אני מזהה חיוכים של הבנה בסוף של סברות. אני אפילו רואה שמספר האנשים גדל. זה האושר הכי גדול".

מה בנוגע לאנשים שעוזבים את השיעור באמצע?

"אני מרגיש כל כך חזק שזה תלוי בי. יכול להיות בדיוק שביום הזה לא הכנתי כמו שצריך או לא התפללתי כראוי. האחריות גדולה מאוד".

מה נשתנה

"היחס ללימוד דף יומי השתנה בשנים האחרונות", מתאר הרב יהודה ממה שמתחולל בישיבות החרדיות. "מה שנראה מזולזל בעיני לומדי התורה והאברכים, מין שטחיות שאיננה מגיעה לעומקן של סוגיות, נתפס כיום הישג שאפילו בני ישיבה מכניסים ללו"ז שלהם. עם הזמן הם ראו שלמרות היקף הלימוד של אברך, במהלך שלושים שנה הוא לא מגיע לסיום הש"ס פעמיים, מה שבעל בית 'פשוט' סיים באותו זמן. אין כמעט אברך שלא מקדיש שעה ביום ללמוד מעט על הסדר.

"אגב, כל הטענות של עצת היצר מגיעות בדרך כלל מצד האנשים המוכשרים יותר. בעיניי, גם אם זה בא על חשבון עומק שכר הקביעות וההיקף גדול יותר".

מהו בעיניך השינוי המרכזי בין הסיום הנוכחי לקודם הקודם?

הרב יהודה מהרהר קלות: "אני חושב שבעיקר סוג האנשים השתנה. במחזור הקודם היה ציבור הרבה יותר צעיר. היום ציבור הלומדים מבוגר הרבה יותר. אולי זה הציבור שהתבגר איתנו? אני מרגיש לצערי שפחות הצלחנו לחבר את הציבור הצעיר של הדור הזה. הייתי שמח לראות כוחות חדשים מצטרפים אלינו לריצה בסיבוב הבא".

למה קיבלת עליך כל כך הרבה בלי תמורה? למה לא לעשות לביתך?

"אני הכי עושה לביתי ברגע שאני מלמד! זה נותן כוח לי ולמשפחתי הקרובה. באופן כללי כוח של חינוך והתמדה לא בא מדיבורים אלא ממה שילדים רואים בהתמדה ומסירות נפש. דוגמה אישית. חוץ מזה אני בהחלט מאמין שהקב"ה גם נותן את התמורה והשפע הגשמי אם אתה שליח טוב שלו".

 

 

אולי יעניין אותך גם

כתבות אחרונות

Prev Next
ימי האור והחושך

   הרב מתניה ידיד |...

אמונה, חסד והבחנה

  מאמר מאת הרב יעקב...

הפרסום בעולם קטן עובד

לפרסום באתר או בשבועון

This email address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

דניאל 055-920-5666

מקום בעולם - מגזין הנוער מבית עולם קטן

לאתר מקום בעולם

שירות לקוחות מגזין - ok@okm.co.il 077-6621680

הירשמו לניוזלייטר

וקבלו את גיליון "עולם קטן" במייל הרבה לפני כולם