היישר מהמזרח Featured

 10 jungel
בין קדושה לטומאה – יומן מסע, טיול למזרח
מפגש עם צייד ראשים אכזרי שמעריץ ישראלים * ביקור ישראלי ראשון בכפר בני מנשה שתושביו משמרים מסורת יהודית * טעימה מכפר אלילי מהסוג הכי ירוד שאפשר לדמיין, וראש שבט פגאני שכמהּ לירושלים ומחפש את דרכו הרוחנית * מתנאל דוד לטנר חזר מטולטל מטיול הכפרים שלו בהודו * שלא עשנו כמשפחות האדמה

מתנאל דוד לטנר

רבים טסים למזרח כדי לעשות מסע פנימה. שם בשביל החומוס, מגואה ועד לאדאק, יושבות ומטיילים חבורות של ישראלים. האווירה הפתוחה והחוויות שעוברים יחד ב'ארץ החופש' מאפשרות לרבים את המרחב שהם זקוקים לו כדי להעמיק פנימה ולדלות תובנות משמעותיות על עצמם.

אני מודה שחיפשתי משהו אחר. יותר מההתמקדות פנימה עניינה אותי ההבטה החוצה. יותר מאלף שפות מדוברות בהודו, וכמעט כל דת אנושית מיוצגת בה. חיות בה תרבויות שבטיות חסרות כתב ושלטון מרכזי לצד תרבויות אורייניות בעלות היסטוריה עשירה של אלפי שנים. חצי שנה הסתובבתי בהודו ובבורמה ובפאתי נפאל, בהוטן, טיבט ובנגלדש כדי להבין קצת ממה שמתרחש שם ומתוך המסע כלפי החוץ לקבל יותר כלים להביט פנימה.

קהילת בני מנשה, כפר טואלמו, סביבות העיר טרים, מדינת צ'ין, מערב מיאנמר, ד'–כ"ה בתשרי

הייתי הישראלי הראשון אי-פעם שביקר בכפר הררי של צאצאי שבט מנשה. יש כמה וכמה כפרים כאלה, אבל לכפר הזה, על פי דיווחי המקומיים, עוד לא הגיע ישראלי.

הכפר, שעלה לכותרות בפעם האחרונה כשהתרחשו בסביבתו קרבות מכריעים במערכה בין היפנים לבריטים במלחמת העולם השנייה, מתרוקן מיושביו. במציאות המודרנית קשה להתפרנס מחקלאות הררית, והמקומיים עוזבים לערים לחפש הזדמנויות חדשות. גם בני מנשה. את רוב שהותי ביליתי בקהילת בני מנשה המבוססת והגדולה יותר בעיר, אך כשהוזמנתי לכפר המקורי של בני מנשה בהרים לא יכולתי לסרב.

אלפי שנים נשמרו בקרב בני השבט מסורות על ייחוסם למנשה. לילדים קטנים שהתקשו לישון הושר שיר ערש שבו סופר להם על ארץ נושנה שממנה הוגלו ובה עיר אהובה שאליה עוד ישובו. "אל תתבולל בעמים", הייתה האם מפצירה בבנה, "שיר את שירנו ואל תשיר שיר נוכרים". מסורות קדומות בדבר ים אדום שנחצה ומים שיצאו מסלע עברו מאב לבן בתרבות שלא היה בה כתב כלל

וכך נסעתי בתחבורה ציבורית לעיר הכי נידחת באזור, העיר שאחריה כבר אין תחבורה. לאחר מכן יצא מסע אופנוענים של בני מנשה בשבילי ההרים כדי להגיע לכפר המרוחק בכבישים צרים מכדי מעבר רכב. איתי נסע אשר, הנדסאי דובר אנגלית, והיה לי מתרגם ומדריך.

במבט ראשון זה עוד כפר חקלאי בהרי צ'ין, שלוחה של הרי ההימלאיה שמשתרעת סמוך לגבול ההודי, אך זה הכפר היחיד שיש בו לא רק כנסייה אלא גם בית כנסת. אומנם בכל הרי צ'ין גרים צאצאי שבט מנשה, אך כאן החליטו כמה משפחות לשוב לשורשים היהודיים שלהן ולקבל עליהן את מנהגי ישראל.

אלפי שנים נשמרו בקרב בני השבט מסורות על ייחוסם למנשה. נאומים התחילו בקריאה "שלום מנשה, שלום אפרים". לילדים קטנים שהתקשו לישון הושר שיר ערש שבו סופר להם על ארץ נושנה שממנה הגלה אותם כובש אכזר ובה עיר אהובה שאליה עוד ישובו. "אל תתבולל בעמים", הייתה האם מפצירה בבנה הקטן, "שיר את שירנו ואל תשיר שיר נוכרים". לאורך השנים הקפידו בני מנשה אפילו למצוא בנות זוג שלהם קרבה משפחתית מצד האם.

מסורות קדומות בדבר ים אדום שנחצה ומים שיצאו מסלע עברו מאב לבן בתרבות שלא היה בה כתב כלל. נהגו דיני טומאה וטהרה כמו טומאת המת, ונחגגו חגים שמקבילים לסוכות ולפסח. היו גם כוהנים וחדר בבית שהיה למעין 'קודש קודשים', חדר שרק לכוהן מותר להיכנס אליו כדי להקריב קורבנות. כאשר היו רוצים לברא שטח חקלאי חדש ביער היו קוראים לכוהן שיתפלל שגם שטח זה ייחשב לנחלת מנשה.

כשהגעתי לכפר ההררי קיבל את פניי דניאל, הגבאי בבית הכנסת. בן מנשה אחר נסע מהכפר שלו שלוש שעות כדי לפגוש אותי, האורח מישראל. יחד היינו די אנשים להתפלל תפילת מנחה במניין. דניאל הראה לי את השופר שהתגלגל מישראל בדרך לא דרך ואת שאר תשמישי הקדושה. המארחים הציעו לי חדר פרטי בבית שלהם, הבנוי עץ ומחופה קש. האוכל בושל על המדורה במרכז הבית, והמים באו ממעיין בהרים. ובכל זאת היה אפשר לראות כאן גם פאנלים סולריים להפקת כמויות חשמל קטנות. זה מקסימום הטכנולוגיה שהצליחה להגיע למקום הזה.

יום לאחר מכן יצאו בני הכפר להרים לחפש את ארבעת המינים בג'ונגל. בעודי בודק את כשרות האתרוגים התחילו להגיע ענפים ענקיים שחתכו בהרים כדי לבנות איתם סוכה, ממש כמו שכתוב בספר נחמיה: "צְאוּ הָהָר וְהָבִיאוּ... וַעֲלֵי תְמָרִים וַעֲלֵי עֵץ עָבֹת לַעֲשֹׂת סֻכֹּת כַּכָּתוּב".

המסורת על הייחוס לבני מנשה עברה בקרב כל תושבי האזור, אך רק כמה מאות מהם החליטו לקום ולחיות חיים יהודיים מלאים למרות התנאים הלא פשוטים. בשבועות ששהיתי שם חשבתי הרבה על מה מניע אותם ללכת נגד הזרם ולעשות בהקרבה לא פשוטה את מה שאינו מובן מאליו כלל. לא היה לי קל לתקשר איתם, שכן רק ארבעה או חמישה מבני הקהילה מדברים אנגלית בסיסית, אך הברק בעיניהם כששרנו 'שבט אחים ואחיות' היה התקשורת הטובה ביותר. ההתרגשות שעברה בהם כשהראיתי להם תמונה של פרה אדומה שמכון המקדש מגדל שבתה את ליבי, ובעיקר הכמיהה הגדולה שהתעוררה כששרו על 'ארץ ציון וירושלים' ואת השיר 'ירושלים של זהב', הכמיהה למקום שאליו חלמו לחזור כל השנים, מסבירה הכול.

הכפר לונגווה, מדינת נגלנד, צפון מזרח הודו. דיוויזיית סגייג, מיאנמר, כ"ב–כ"ו במרחשוון

כמו חושך אחרי אור, כך הייתה תחושת פערי התרבות שחוויתי בין הביקור בכפר בני מנשה לבין הביקור בכפר לונגווה.

ימים ארוכים הכנתי את עצמי למפגש הזה, אבל שום הכנה לא תמעיט מהתדהמה והזעזוע שחשתי כשדיברתי עם צייד ראשים. אומנם ה'מנהג' הזה פסק בשנות השבעים, אבל עדיין יש מי שהיו יוצאים בנעוריהם למשעולי ההרים לצוד אנשים. צייד הראשים שדיברתי עימו היה צייד מוצלח, והצוות בראשותו היה חוזר תמיד לכפר נושא שלל. ראשים כרותים. לא מדובר על אויב מרוחק דובר שפה אחרת אלא על בני אותו השבט, אנשים שהשתייכו, לרוע מזלם, לכפר אחר. סכסוכים על שטח בין כפרים היו פורצים לעיתים קרובות, ובהיעדר מנהיג נפתרו המאבקים בדרכם של חוקי הג'ונגל: החזק שולט.

שאלתי את בן שיחי לפי איזו דת נהגו באותה תקופה, אם הם היו עובדי אלילים. הוא ענה שלא הייתה להם דת, ופולחן המוות מילא את חייהם. הצייד שחזר לכפר וגולגולת באמתחתו היה הופך בן רגע גיבור מקומי. פסטיבל גדול היה נערך לכבודו, שירים הושרו ובהמות נשחטו. הצייד יכול לקעקע את גופו בקעקועי המוות ולענוד על צווארו תליון גולגולות. הראש עצמו היה נשאר למזכרת במוירנג, הגרסה המקומית של המתנ"ס הקהילתי, למען יראו וייראו.

יום אחד החליט הצ'יף של הכפר, ששכן אז בהודו, לכבוש לעצמו כמה כפרים. פחות הפריע לו שהם בשטח מדינה אחרת. כיום ממלכתו משתרעת על יותר משבעים כפרים, חלקם בהודו וחלקם במיאנמר. וכדי שאיש לא יתבלבל הוא הקים את הבית שלו חציו בשטח הודו וחציו במיאנמר.

אבל בשנות השבעים הגיע לסביבה המיסיון הנוצרי, והאמונה בישו פשטה כמו אש בשדה קוצים. אויבים מושבעים זה לזה גילו שבעצם אין להם סיבה להרוג זה בזה. הבת של השכן, שהייתה בעבר מטרה על הכוונת, הפכה בן רגע למועדת פוטנציאלית לשידוך. חקלאים שיצאו לשדה בבוקר יכלו להיות רגועים שיחזרו בחיים הביתה.

אבל בעבור חלק מציידי הראשים היו כל השינויים האלה משונים מאוד. עולמם חרב פתאום, והסדר החברתי השתנה לבלי היכר. צייד הראשים ששוחחתי עימו אמר שהוא מתגעגע למלחמה העיקשת, להרוג או למות. הוא חושש שכשיגיע יומו ימות ממחלה ולא עטור תהילה בעת קרב.

התארחתי בבית של משפחה מקומית, משפחת אומנים. בני המשפחה היו מכונסים ליד המדורה מבוקר עד לילה, מכינים אומנות מקומית בשיפוד מלובן ואש. אבל את מנהגי העבר קשה לברא. לפני כחמש עשרה שנה פרץ מרד של בני השבטים בסביבה. בני הכפר, שהשתלטו על קבוצה של חיילים מצבא מיאנמר, החליטו להענישם בעונש יצירתי: הם הכריחו את החיילים החיים לאכול את המוח של חבריהם המתים.

בשבועות ששהיתי בכפר של בני המנשה חשבתי הרבה על מה מניע אותם ללכת נגד הזרם ולעשות בהקרבה לא פשוטה את מה שאינו מובן מאליו כלל. לא היה לי קל לתקשר איתם, שכן רק ארבעה או חמישה מבני הקהילה מדברים אנגלית בסיסית, אך הברק בעיניהם כששרנו 'שבט אחים ואחיות' היה התקשורת הטובה ביותר

עד היום בני הכפר הולכים לצוד חיות פרא בג'ונגלים. הם אוהבים במיוחד ישראלים ורואים בנו צלפים מלידה. לא סיפרתי לצייד הראשים שלנו שכישראלים יש לנו תרומה אחרת לאורח החיים של המקומיים. שסב סבי היה ירמיהו, שצעק בבית המקדש שלא יפה לרצוח. הוא אומנם ספג מטר בוז בתגובה, אבל יום אחד שמעו את קריאתו גם שבטים בקצה אחר של העולם.

היום החלום הגדול ביותר של הכפריים המקומיים הוא לבקר בירושלים, בארץ הקודש, עירם של נביאי ישראל. עשרות פעמים חזרו כאן המקומיים על המשפט "oh, I wish I could come to visit the holy land!" לא היה אפשר שלא להבחין באור שנדלק בעיניהם כשהם מדברים על ארץ ישראל, שאין לי שום מושג כיצד חדרה לתרבותם. לא אגזים אם אומר שנראה שהנקודה הזאת הייתה אחד הדברים הכי משמעותיים בחיים שלהם.

כפר בדרום מגהליה, בסמוך לבנגלדש, צפון מזרח הודו, י"ב בכסלו

המדריך עצר במפתיע את האופנוע באמצע הכביש הראשי. "בוא, נרד", אמר, "זו הדרך אל הכפר". הבטתי ימינה ושמאלה, מחפש סימן לבית כל שהוא. אבל במקום תרנגולות ותקרות עשויות פח ראיתי רק עצי ג'ונגל. המדריך ראה את פליאתי והצביע לעבר מדרגות שנחצבו על ההר. "שם", אמר, "זה הכיוון". ואכן, אחרי רבע שעת הליכה בעלייה של 500 מטר, מלא מדרגות, התחילו לבצבץ בתים בין העצים. ושבילים. ואנשים. גברים, נשים וטף, כולם נעצו עיניים בתייר הראשון בכפר.

אחרי שהיד כבר כאבה מללחוץ ידיים עשרות פעמים הגענו לבית של הצ'יף. בחדר קבלת הפנים הרשמי בכפר שאפילו אופנועים אינם יכולים להגיע אליו תלוי לוח שנה. את קירות משרדו של הצ'יף מעטרות תמונות ממסעו ל'הולי לנד'. כל אזכור של אתר קדוש בארץ, כמו ירושלים, מדבר יהודה או מעברות הירדן, מדליק אור בעיניו של הצ'יף. בכפר הזה, כמו בכפרים אחרים שלהקאסי, כבר לא מאמינים בהקרבת קורבנות לרוחות הג'ונגל כמו שעשו אבות אבותיהם. כתחליף מתכנסים כל בני הקהילה אחת לשלושה חודשים לקריאה משותפת של עשרת הדיברות.

אצל הקאסי כל ישראלי יכול להרגיש כמו בן של מלך. אגרונום שפגשתי באותו יום תיאר שהוא רוצה להגיע במיוחד לביקור בארץ כדי ללמוד שיטות מתקדמות לגידול ענבים. הוא אומנם יכול לטוס לאיטליה או לצרפת, אבל לביקור בארץ יש ניחוח מיוחד. לענבים המגודלים לפי שיטות ששאובות מפרקטיקות חקלאיות בארץ הקודש תהיה איכות אחרת.

שלא כשבטים אחרים באזור, בני השבט אינם מייחסים עצמם לצאצאי שבט יהודי אבוד. הנצרות לא הייתה ברירת המחדל באזור; המיסיונרים היו הראשונים שהציעו להם חבילה של קדמה, השכלה ושלום, ובני הקאסי אימצו אותה בשתי ידיים. אבל לא כל בני הקאסי התנצרו. כשליש מהם עודם מחפשים דת ודרך חיים, חלקם מגששים גם בכיוון היהודי.

בין ביקורים בבתים של המקומיים אמרתי למדריך שאני רוצה כמה דקות בשביל להתפלל. המדריך, שבעבר ניסה ללמוד עברית כדי להבין את ספרי הקודש בשפת המקור שלהם, שאל אותי אם אני רוצה להתפלל לבדי. ואולי ארצה להוביל תפילה משותפת של המקומיים? נאלמתי בתגובה. יצא לי לפגוש חילונים שרוצים לפתוח שערים לתפילה, אך כדבר הזה לא קרה לי מעולם.

ומאז אני שואל את עצמי: האם יש לנו כיהודים משהו להציע לאותם אנשים? לפי חזון הנביאים ודרך התורה, איך שבט באמצע הג'ונגל אמור לעבוד את ה'?

כפר דונגרייה. כפר שבטי ליד רייגדה, מדינת אוריסה, מרכז הודו, כ"ח בכסלו

הגעתי לכפר של בני שבט הדונגרייה לקראת ערב. כוהנת הכפר, אישה מבוגרת ששערה האפיר זה כבר, נראתה עסוקה מאוד. היום יום חג למקומיים, פסטיבל סנפה. הם מאמינים שאם יתקיים הטקס, יתרצו האלים, וחיות המשק תהיינה מוגנות.

לפי האמונה המקומית, כוהנת הכפר לא בחרה במקצועה, האלים בחרו בה. הרוח החלה לשרות בה, ומאז לא עזבה. הרוח נותנת לה אפשרות לעשות מעשים משונים, בלתי אפשריים לאדם מהשורה: ללכת על גחלים, לשבת על ספסל עשוי מסמרים. מה שמפליא הוא שהיא איננה נפצעת מכל אלה, כאילו קורצה מחומר אחר.

הטקס מתקדם, הכוהנת מפזרת מעט אורז ומלמלת מילים חסרות פשר בעבורי. מוזיקה נשמעת ברקע, תוף וכלים מסורתיים מנגנים בסך. הכול נראה לי מאוד רגוע ומחושב. אך לפתע האישה כבר איננה איתנו. נראה כאילו הרוח השוכנת בה מפעילה אותה, והיא נכנסת לאקסטזה. מחוללת במחול משונה, עולה ויורדת. לפעמים אוחזת בכלים שונים, ופעם אחת גם בחרב.

מתן האורז איננו אלא מנחה לאל הכפר. בחגים גדולים יקריבו חיות, ופעם בארבע שנים ישחטו תאו. אל הכפר איננו אלא אבן צנועה למראה משובצת בנקודות אדומות שנמצאת בקצה הכפר. אבל לא מדובר באמונה באל ששולט בכל העולם, לכל כפר אבן משלו, האל שמגן עליו, ואליו מתפללים בני הכפר.

ואולם תמורות עוברות על בני הכפר. החשמל והכביש, המרפאה ובית הספר הגיעו זה כבר, ואנטנות טלוויזיה מעטרות את הבתים. ילדי הכפר הלומדים בבית הספר כבר לא יעטרו את אפם בנזם, המאפיין את בני השבט. האישה המבוגרת נקראה על ידי הרוח לעמוד ולשרת, אך האם הצעירים המשכילים עוד שומעים את שפת הרוחות?

המדריך טוען שבכפרים הרחוקים עוד לובשים בני השבט את לבושם המסורתי. ללא בגדים. ובעיני רוחי עלו מחשבות על אדם וחוה שלא ידעו כי ערומים הם. סיפורם לא רק קרה אי-אז, זהו סיפור האנושות כולה בעבר, בהווה ובעתיד. תיאור מדויק של תרבויות שמתמכרות לעץ הדעת הקסום, המלא בטוב וברע, בלי לשים לב להשלכות. הם עוברים לחיות חיים מתקדמים ונוטשים מאחור את הדמיון והרגש, את הטקסים ואת שאר הצעצועים ה'לא רציונליים'. אבל כשעוזבים את גן עדן מוותרים לא רק על ה'פרימיטיביות' אלא גם על עץ החיים. ליתר דיוק, על הקסם שבחיים.

השמש כמעט שוקעת, ואני תר לי אחר מקום ראוי לתפילת מנחה. בעוד קולות התוף מהטקס נשמעים באוזניי אני מתפלל את המילים מתפילת עלינו לשבח: "שלא עשנו כגויי הארצות ולא שמנו כמשפחות האדמה... שהם משתחווים להבל וריק", והמילים מקבלות עתה משמעות מוחשית. בתקווה גדולה שנדע לתת מקום לחיים מודעים, לקסם מלא במשמעות שיבוא מתוך דעת עמוקה ובהירה.

לתגובות ולהערות: This email address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

 

אולי יעניין אותך גם

כתבות אחרונות

Prev Next
שבועות – חג השלום

  מאמר מאת הרב אליעזר...

לא מחנה הימין עומד למשפט

  עו"ד נדב העצני על...

הפרסום בעולם קטן עובד

לפרסום באתר או בשבועון

This email address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

דניאל 055-920-5666

מקום בעולם - מגזין הנוער מבית עולם קטן

לאתר מקום בעולם

שירות לקוחות מגזין - ok@okm.co.il 077-6621680

הירשמו לניוזלייטר

וקבלו את גיליון "עולם קטן" במייל הרבה לפני כולם