מוצאים חיים Featured

 8 prandparents
חיים ויהודית שכטר התכוננו בסך הכול למציאות של התרוקנות הבית יום אחד. הם למדו ליהנות מאוד מהשבתות של שניהם יחד אבל מרגישים שהבית מתמלא רק כשבאים לבקר, וגם אם לא תמיד אפשר לבקר, אין כמו טלפון מהנכדים לקראת שבת

נדב גדליה

לצערנו תופעת הקן המתרוקן אינה מדוברת דייה: הילדים שכבר מזמן אינם ילדים עוזבים את הבית ומותירים מאחור הורים עם יותר מדי זמן פנוי וכמיהה למשפחתיות בזמן שילדיהם עסוקים בחייהם ומדי פעם זורקים עצם וקופצים לבקר. כל זה קורה מכורח נסיבות החיים, כמובן. ועדיין, מה קורה שם בין הקלעים של חיי ההורים שפנויים לעשות לביתם ללא טרדות כלל לכאורה?

חיים (79) ויהודית (73) שכטר נשואים זה 53 שנים. היא מאמנת אישית בכירה, הוא עורך דין וטוען רבני. השניים הורים לארבעה: שלוש בנות נשואות ואימהות ילדים, ובן שנפטר לפני 13 שנים ממחלת ניוון שרירים כשהיה בן 26. הזוג מתגורר בקריית מוצקין 45 שנים. חיים במקור מתל אביב, יהודית מעכו.

תחילת סאגת הקן המתרוקן החלה בבנות הגדולות במשפחה, שנישאו ועזבו את הבית. זה לא קרה בבת אחת. "הבת הצעירה שלנו נשארה אצלנו עוד חצי שנה אחרי החתונה כי בעלה היה איש צבא", מספרת יהודית. "כאשר היא עזבה נותרנו בעצם עם בננו הצעיר, כך שהבית לא התרוקן בבת אחת. אני לא תופסת בקן המתרוקן טרגדיה", היא אומרת, "זה לא שקמים בוקר אחד והבית ריק. זה תהליך שמתכוננים אליו. תמיד עבדתי, והבנות עזבו את הבית בהדרגה וכשהייתי עסוקה עם העסק שלי".

חיים: "אני תמיד הייתי עסוק בעבודה ובעשייה, כך שמבחינתי לא הייתה בעיה כשהבנות עזבו. המשכתי ללכת למשרדי, להופיע בבתי דין ובתי משפט ולהעסיק את עצמי".

מה בכל זאת היה קשה?אני מכירה חברות שמתמוטטות ונכנסות לדיכאון כשהילדים עוזבים את הבית, אבל הגישה שלי היא להודות לקדוש ברוך הוא שהן מצאו בני זוג נפלאים ועזבו את הבית לקראת חיים חדשים. זו דרך הטבע

"אני זוכרת שלקום בבוקר ולהבין שזהו, הן ברשות עצמן, היה לא קל", מספרת יהודית. "למזלי יש ביני לבין בנותיי קשר עמוק שכולל הרבה פגישות, יציאות משותפות, שיחות. הן לא ניתקו אותי מהחיים שלהן, וזה עזר לי להרגיש רלוונטית". אחרי שנישאו הבנות ספג הבית מכה מצערת כשנפטר הבן שמעון ממחלת ניוון שרירים. "אז אפשר לומר שהקן התרוקן בבת אחת. זה קרה לפני 13 שנים. כששמעון נפטר נותרנו רק שנינו", אומרת יהודית בצער.

"החיים השתנו. כמובן, היה אבל עמוק, אך גם תחושה שהזקנה מתקרבת, שאנו צריכים ללמוד לחיות בבית גדול וריק".

בית ריק וצער גדול. איך התמודדתם עם האתגר הזה?

"שנינו שינינו מסלול חיים", אומרת יהודית. "אני, שהייתי במקור מורה ואחר כך בעלת עסק עצמאי, למדתי והתחלתי לעבוד גם כמאמנת. וחיים, שהיה עד אז טוען רבני, סיים לימודי משפטים וקיבל הסמכה לעריכת דין. אז כמו שאומרים, דלת אחת נסגרה והשנייה נפתחה".

איפה נמצאים הרגעים היפים?

חיים: "מאוד נעים לנו להיות בשבת רק שנינו".

יהודית: "השולחן ערוך כרגיל, הרבה אוכל, זמירות, דברי תורה וזמן לשוחח, לקרוא ולהחליף חוויות".

ואיך הקשר עם המשפחה, הילדים והנכדים?

חיים: "הנכדים כל הזמן מצלצלים וגם מבקרים. הבנות מגיעות. אנו נוסעים הרבה ומבלים בארץ. הקורונה כמובן עצרה הרבה מכל זה, אך אנו משתדלים".

יהודית: "אני חושבת שבשנים האלה שלנו מאוד מתאים לנו אורח החיים הזה. בגילנו אנו זוכים לבחור מתי ואיך לשמור על קשר עם החוץ ומטפחים את הפְּנים. נוצרת שגרה חדשה ושונה ויש רגעים נפלאים של יחד כמו שהיינו לפני שהגיעו ילדינו, שיהיו בריאים. אני מאוד אוהבת את ילדיי, בכל ליבי ונפשי. גם חיים. אבל יש לי גם חיים משלי", יהודית מחייכת בנועם, וחיים מגלה את הסוד שלה: "אשתי כותבת ספר", הוא אומר ומביט בה באהבה. "היא קוראת המון, מאמנת, נפגשת עם חברות, קבוצות קריאה ושירה ומה לא. לפעמים פשוט אין לה זמן בשבילי".

יהודית לא נשארת חייבת: "ואתה סוגר את המשרד ונוסע ללמוד גמרא בכולל, כל הזמן קורא פסקי דין או לומד תורה", היא צוחקת. "אנחנו ממלאים את החיים, וכשמגיעים אלינו הילדים והנכדים הקן מתרחב שוב, וזה כיף".

הקשר עם הילדים והנכדים, במה הוא מתבטא?

"אנחנו לא מרגישים חוסר בקשר עם המשפחה בכלל, ולגבי הנכדים, זה עניין של חינוך שהם קיבלו מהבנות שלנו, לדעתי", אומרת יהודית. "הקשר עם הילדים והנכדים הדוק מאוד. למשל, כל אחד מהנכדים כמעט מתקשר אלינו לומר שבת שלום בכל יום שישי. יש כמה מהם שעושים את זה שבוע כן ושבוע לא, אבל רובם ב"ה מקפידים. עם הנכדים הגדולים זה עוד יותר טוב, יש לי מפגשים אישיים איתם. לפני הקורונה הייתי מזמינה אותם אליי, והיינו יושבים ומשוחחים. אנחנו די מעורים במה שקורה לילדים ולנכדים בחיים. הם פונים אלינו גם בעזרה בשיעורי בית. ב"ה, קשר טוב".

ממש לא מובן מאליו החיים הטובים האלה.

"נכון, אני מכירה חברות שמתמוטטות ונכנסות לדיכאון כשהילדים עוזבים את הבית, אבל הגישה שלי היא להודות לקדוש ברוך הוא שהן מצאו בני זוג נפלאים ועזבו את הבית לקראת חיים חדשים. זו דרך הטבע".

"זה גם תענוג להגיע לבית שקט ונקי", מציין חיים. "לאכול ולישון על פי צרכיי, להרגיש קליל ונינוח".

מה העצה המרכזית שלכם לזוגות בשלב הקן המתרוקן?

יהודית: "תזכרו, אם נתרכז בכמה שעצוב לנו, נהפוך את עצמנו לקורבנות של הנסיבות. אבל אם נמצא לנו עיסוקים שממלאים חיינו במשמעות, נבין שכל דבר מגיע בזמנו.

"הסוד לכל זה הוא להיות פעיל ולהרבות בעשייה ובלימוד וכמובן להבין כי זוהי דרכו של עולם, ולדעתי צריך להתכונן לזה. לצערי המבט של האנשים הוא שחור ולבן, כאילו בוקר אחד בא והקן מתרוקן. אני חושבת שצריך להתכונן לתהליך הזה ולמצוא חיים עוד קודם שהקן מתרוקן. במיוחד אימהות שמגדלות את הילדים צריכות לדאוג לעצמן, לפיתוח האישי שלהן, כדי שגם ברגע שהן יישארו בבית כשהילדים יעזבו יהיה להן תוכן ומשמעות לחיים. כששמים את כל הביצים בסל אחד בסופו של דבר נשארים בלי כלום. וזה גם טוב לילדים שרואים באימא מודל, בגלל ההתפתחות".

מה בעינייך האיזון בין אימהוּת להתפתחות?

"זה לא סותר. צריך גם וגם, לא או או. אפשר למשל לפתח תחביבים טובים, קריירה, כל מיני דברים שנוספים על האימהוּת. אצלי זה חוכמת הבדיעבד, אבל זה מה שעשיתי בחיים שלי, תמיד היו לי חיים משלי ועניינים שמשכו אותי מעבר להיותי אימא ובת זוג. זה לא שאימא שלי אמרה לי לעשות ככה. התובנה נוסחה אחרי שכבר הייתי אימא בקן מתרוקן".

 

אולי יעניין אותך גם

כתבות אחרונות

Prev Next
תן לי את היום הזה

  הטור של סיון רהב...

בג"ץ והחמץ

  דברים שאמר ראש ישיבת...

הפרסום בעולם קטן עובד

לפרסום באתר או בשבועון

This email address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

דניאל 055-920-5666

מקום בעולם - מגזין הנוער מבית עולם קטן

לאתר מקום בעולם

שירות לקוחות מגזין - ok@okm.co.il 077-6621680

הירשמו לניוזלייטר

וקבלו את גיליון "עולם קטן" במייל הרבה לפני כולם