שירת אישה Featured

 8 odelya

 

כך מצאה את עצמה אודהליה ברלין, שמקפידה להופיע רק לפני נשים, מספרת את סיפורה בספר פמיניסטי שכתבה הפסיכולוגית החילונית ד"ר יעל יצחקי * אחרי מופע 'אוחילה' קורונאי מאתגר ושנים לא מעטות של יצירה נשית פורצת דרך ישבה איתה אביגיל זית לשיחה על פמיניזם בעולם דתי, על הבחירה שלא להופיע לפני גברים ועל הזכות הבסיסית לבחוֹר, שכל חברה חייבת לאפשר לאנשיה

 

אביגיל זית

 

בין סגר לסגר נפגשתי עם שתי נשים שהשידוך ביניהן קצת מוזר. לכאורה אין ממשק מקצועי או מגזרי שמחבר בין אודהליה ברלין, מוזיקאית שסללה את הדרך ליצירה נשית במגזר הדתי, לבין ד"ר יעל יצחקי, פסיכולוגית חילונית שחוקרת תפיסות חברתיות בנוגע לנשיות ולקריירה. אבל סביב שולחן שבת אחד הציעה לאודהליה עורכת הספר של יעל, 'מצליחה בדרכה', להיכנס לספר שמציג את סיפור חייהן של עשרים ושתיים נשים המתמודדות – כל אחת בדרכה  עם אתגרי הקריירה והחיים.

 

החיבור הנשי הפיל את המחיצות: "אני שמחה מאוד על החיבור הזה", אומרת אודהליה, "בסופו של דבר אני לפעמים הולכת בעולם ומרגישה לבד בבחירה שלי ללכת קדימה, ופתאום יש מקום, ונשים רבות ובראשן יעל מתמודדות עם מציאות דומה. פתאום יש בית לשונות ולבחירות שלי. הדבר שהכי ריגש אותי בספר הוא תחושת השייכות, שהסיפור היחיד שלי מתחבר לעוד ועוד סיפורים".

 

לאורך כל הריאיון וגם בספר יעל מדגישה שוב ושוב שהקשיים של כל אישה בכל חברה נוגעים באותן נקודות, ושהמטרה היא לתת מקום לצמוח, כל אחת לפי רצונה וכוחה. "פמיניזם זה הומניזם, צריך להיות שוויון בהקשבה לצרכים של כל אחת. בדיוק כמו שבבית ספר לא צריך להיות שוויון בכיתה, כי יש ילדים שזקוקים ליותר".

 

תחושת הבדידות שאודהליה מתארת היא הנקודה המרכזית שהובילה את יעל לכתוב את הספר. כמייסדת ומנכ"לית עמותת נטע – המרכז לפיתוח קריירה – היא נפגשת עם נשים מכל המגזרים והסוגים: "נשים ממגזרים וממקומות שונים מעשירות זו את זו, ומה שנראה למישהי בעיה ייחודית לתחום שלה מתגלה כמצוקה כללית של נשים. זה מנטרל את תחושת הבדידות והאשמה ומאפשר לקנות כלים להתמודדות. גם לשחקנית בהוליווד יש אותן בעיות, אפליה בשכר או שקוטעים אותה בישיבות כשהיא רוצה לדבר. לכולן אותן בעיות בלבושים שונים".

 

רק לאחרונה חוותה אודהליה משהו כזה: "המופע אוחילה (מופע תפילה לנשים לקראת יום כיפור. א"ז) היה השנה במתכונת מקוונת. היו עניינים עם המחיר, והתפתח על זה שיח ברשת. מישהי כתבה לי: 'אם היית גבר, זה לא היה קורה'. לי לרגע לא עברה המחשבה בראש שאם הייתי זמר דתי לא היו מתלוננים. עכשיו, אני לא בטוחה שזאת הסיבה, בטח בתקופה הזאת, אבל הנקודה היא שבציבור הדתי אנחנו לא מתרגמות את המורכבות לשפה הפמיניסטית, אלא האישה מאוד לוקחת את זה על עצמה. עם זאת אני גם לא בטוחה כמה אני רוצה להניף את הדגל הזה, אבל זאת נקודה שצריך לשים לב אליה, כי נכון שיש לי אחריות כאישה, אבל יש גם שיח מפלה, והוא פסול, ואסור לנו לפספס אותו".

 

בספר של יעל עולה מסיפורים של כמה נשים נושא החוסר במודל. גם אודהליה משתפת שם את התחושות שחוותה בתחילת הדרך, מאחר שאין שום אישה בעלת עולם פנימי וערכי כמו שלה שעוסקת במוזיקה. "ידעתי בגדול מה אני רוצה, אבל לא הייתה לי דמות ללכת אחריה, ואני חושבת שזה היה חסר".

 

אודהליה התחילה לנגן בפסנתר כשהייתה בת 4, ומאז הצלילים זורמים לה מהלב לקלידים. "כבר באולפנה היינו כמה חברות שכתבנו וניגנו ביחד, ומייד כשהתפזרנו כל אחת לחייה זה נגמר. אני כן חושבת שבנקודה הזאת הרבה מאיתנו לא בחרו במוזיקה כי זו בכלל לא הייתה אפשרות קיימת במציאות – להיות זמרת ודתייה".

 

יכול להיות שהחסר שלך בדמות של מוזיקאית דתייה לשאת אליה עיניים היה חלק מההנעה לעשות, לפרוץ דרך?

 

"כשהתחלתי לעשות מוזיקה לא חשבתי שאני פורצת דרך. היום כשאני מסתכלת לאחור אני אומרת ואללה, קרה כאן משהו, אבל בהתחלה הייתה שם אהבה".

כבר באולפנה היינו כמה חברות שכתבנו וניגנו ביחד, ומייד כשהתפזרנו כל אחת לחייה זה נגמר. אני כן חושבת שבנקודה הזאת הרבה מאיתנו לא בחרו במוזיקה כי זו בכלל לא הייתה אפשרות קיימת במציאות – להיות זמרת ודתייה

 

אחרי שסיימה את השירות הלאומי היא למדה הוראת מוזיקה במכללה ירושלים והצטרפה בתפקיד קלידנית ללהקת הנשים בת קול. "פגשתי שם עוד מוזיקאיות דתיות, הקמנו הרכב וקראנו לו 'תפילת הדרך'. היו בו שש מוזיקאיות: ארבע דתיות, אחת דתל"שית ואחת חילונית. הצעתי למתנ"ס באחת ההתנחלויות שנארגן הופעות לפני נשים בלבד, אבל הם לא ידעו איך לאכול את הרעיון, והוא נגנז".

 

בספר את מתארת את ההחלטה שלך ללכת ללמוד חינוך אף על פי שהלב שלך היה במוזיקה. לך באופן אישי זה התאים, אבל יכול להיות שבציבור הדתי יש הסללה ברורה מדי למקצועות החינוך והטיפול, וההסללה הזאת גורמת לצעירות לוותר מראש על חלומות אחרים?

 

"יש כאן ויתור מראש. אני לא מדברת עליי, שהיה לי מספיק כוח ליצור ולעשות גם וגם, אני מדברת על חברות שלי, שאני יודעת כמה המוזיקה הייתה הלב שלהן וכמה הן מוכשרות, אבל מוזיקה כמוזיקה לא הייתה אופציה, כי אילו היא הייתה, הן היו שם. ובאותה נשימה אני חושבת שהיום, לפחות במוזיקה, המצב הרבה יותר טוב. יש מגמות מוזיקה ובתי ספר למוזיקה, ובכל שנה יש עוד ועוד מוזיקאיות דתיות".

 

כמו רבי עקיבא

 

בספר של יעל אודהליה מתארת איך אף שהרעיון המהפכני של להקת בת קול לא התקבל בברכה הן המשיכו בדרך: "המשכנו לעבוד על חומרים מקוריים, ולאט לאט התגבש מופע יפה ותמים. המוזיקה שיצרנו הייתה נשית במהות שלה, חשופה יותר ונוגעת. הוצאנו דיסק ואחרי כמה שנים התפרקנו, אך זו הייתה תחילתה של יצירה נשית חלוצית במגזר הדתי. עם הזמן התחלתי גם לשיר ולהופיע באירועים. הגעתי אליהם באוטו מעוך, גדוש בכלי נגינה והגברה. עשיתי הכול לבד – מרכיבה, מפרקת, סוחבת – והרווחתי גרושים, אבל ידעתי שאני בדרך לעשות את המוזיקה שלי. כשלראשונה ערכתי הרקדת 'הקפות שניות' בקריית משה בירושלים, הדבקנו שם כרזות המזמינות נשים מן העולם הדתי-לאומי-חרדי להשתתף באירוע. זה היה חריג למדי, אך העיד על הדרך שלי: במקום להתכווץ אני חותרת לקיום דיאלוג".

 

ההקלטה של ההרקדה נשמרה עם כמה התוועדויות, וכשהלכה אודהליה להתייעץ עם אתי אנקרי, שהייתה רק בשלבים הראשונים של חזרתה בתשובה, על אילו מהחומרים המקוריים שלה כדאי לה להתקדם, אתי חזרה כל הזמן דווקא להקלטות ההן. "אני כל הזמן רציתי שהיא תקשיב לחומרים שלי, והיא נמשכה לעוצמה של הנשים השרות יחד. זאת הייתה הפעם הראשונה שהבנתי שיש כאן כוח. מפה התחיל שינוי פנימי שלי ביחס לניגונים, וממנו גם התחלתי ללכת לעבר אוחילה".

 

ההתמסרות לגרסאות כיסוי היא לא ויתור על היצירה שלך?

 

"קודם כול יכול להיות, אבל אני לא מאמינה לזה, כי אף אחד לא מבטיח לי שאם הייתי עסוקה בשירים שלי, הייתי מגיעה למקומות שהגעתי אליהם. בהמשך הוצאתי גם שירים שלי, ובאפיק הזה יש לי עוד דרך ארוכה. התדמית שלי אומנם ניגונית, אבל יש בי עוד דברים שאני מקווה שיפרצו. חוץ מזה אני לא רואה במוזיקה שלי גרסאות כיסוי, אני יוצרת בתוך שירים מוכרים".

 

המתח נוכח כל הזמן בעשייה המוזיקלית של אודהליה ובא לידי ביטוי גם במיזם החדש שלה, 'סופ"ש עם שיר' – מדי שבוע היא מוציאה שירוני פרשת שבוע עם שירים ישראליים לצד שירים מהמקורות סביב נושאי הפרשה. "אני מחוברת בכל נימי נפשי לניגונים ובאותה מידה גם לשירים שלי, ויש לי תקווה שהם יתאחדו. בסופ"ש עם שיר יש עוד פן: אני מקווה שהכול יהיה נגיש לעם ישראל. אני גדלתי ליד מעיין, אבל המעיין הזה הוא של כולם, וכל אחד בוחר כמה הוא קרוב למעיין, אם הוא אורח או שהוא גר ממש ליד. ככה אני מרגישה כלפי היהדות בכלל והניגונים בפרט, והמטרה שלי היא להגיע לכמה שיותר לבבות".

 

אחרי חמש עשרה שנות קריירה החלטת ללכת ללמוד ברימון. איך הרגשת כשהתחלת ללמוד בכיתה א' אחרי שעשית סולד אאוט בבנייני האומה?

 

"מדהים. באתי לשם ואף אחד לא הכיר אותי, ברמה שהשתתפתי באיזה קורס ובסופו היינו צריכים לשיר לפני הכיתה, שישה עשר תלמידים, ובסוף המורה אמרה לי: 'זה היה ממש טוב, אבל לשיר במיקרופון זה תהליך, וצריך ללמוד את זה'. הרגשתי שם קצת כמו רבי עקיבא, לבוא ולהגיד שיש לי עוד מה ללמוד. קיבלתי מתנה גדולה והפריה פנימית. במובן מסוים זו הייתה גם הכנה לתקופת הקורונה: יש לי קריירה, אבל היא לא רלוונטית לשום דבר במצב החדש, ואני צריכה להיות דף חלק ולהתחיל מבראשית. זה לא קל בכלל".

הרגשתי ברימון קצת כמו רבי עקיבא, לבוא ולהגיד שיש לי עוד מה ללמוד. קיבלתי מתנה גדולה והפריה פנימית. במובן מסוים זו הייתה גם הכנה לתקופת הקורונה: יש לי קריירה, אבל היא לא רלוונטית לשום דבר במצב החדש, ואני צריכה להיות דף חלק ולהתחיל מבראשית. זה לא קל בכלל

 

תדר נשי

 

בשיחה כזאת על קריירה ונשיות קשה להתעלם מהבחירה של אודהליה להופיע רק לפני נשים. "הבחירה שלי לא נבעה ממקום הלכתי. אם הייתי מחפשת היתר הלכתי, הייתי מוצאת את ההיתר הזה. אבל זה לא מה שאני מחפשת. נשיות היא סוג של שיח, יש לה מהות חשופה יותר, וזה מה שהמוזיקה שלי מביאה. הבחירה שלי להופיע רק לפני נשים היא מהותית, אני מחפשת את היצירה הנשית. עכשיו בקורונה היוטיוב פתוח לכולם, ובכל זאת שיעור הגברים הצופים מזערי. אני יכולה עד מחר לפתוח את ההופעות, הם לא יבואו. התדר נשי, זו לא השפה שלהם".

 

ההדגשה של אודהליה שמדובר לא רק בבחירה הלכתית נוגעת לתפיסה שלה את האיסור של 'קול באישה', שהיא מזכירה גם בספר של יעל: "מבחינת עבודת ה' שלי אני מרגישה לעיתים קרובות שאנחנו נוטים לצמצם את הקב"ה במה שנוגע ליכולת ההכלה שלו. כזו היא למשל הפרשנות הקיצונית המקובלת בימינו לאיסור קול באישה ערווה, שלפיה אישה לא יכולה לשיר כשהיא סמוכה לגבר, אף שמקורו באיסור שחל על אישה להסיח דעתו של גבר בשעת תפילה. יתכן שיש רבנים אורתודוקסים שיתירו לי לשיר לפני גברים, אבל זה לא מה שאני מחפשת".

 

"קול באישה זה איסור שיצא מפרופורציה", היא מסבירה, "כמו שאיסור חמץ יצא מפרופורציה וכולן עושות חלונות בפסח. לא כתוב בתורה, לא כתוב בהלכה לעשות חלונות בפסח. כל אחד מנסה להיות הכי מחמיר. יש כל כך הרבה סיבות הלכתיות להגיד שבהרבה נסיבות אין בעיה, ואז עולה השאלה: את מי אנחנו עובדים, את ה' או את הנורמות החברתיות?"

 

התפיסה של אודהליה לגבי האיסור הזה קשורה בקו כללי יותר: "כל אדם צריך לבחור את הדרך שלו בעבודת ה' בלי שייכנסו לו לשם. עבודת ה' זה מרחב פנימי ואישי ולא מקום ציבורי שמודדים בו בני אדם. כל אישה צריכה פשוט לבחור בדרכה. הדיון האמיתי הוא סביב הלגיטימציה של האדם לבחור, אם היא קיימת".

 

עם זאת אודהליה משלמת מחיר בציבור הכללי על הבחירה שלה שלא לשיר לפני גברים, "אני רוצה להגיע ליום שזה שהבחירה שלי להופיע לפני נשים לא אומרת שאני חשוכה ושוביניסטית ודוסית, ומצד שני חולמת גם על היום שבו לא יגידו על זמרת שבוחרת להופיע לפני קהל מעורב שהיא לייטית ולא מקפידה".

 

איכויות נשיות בעולמות גבריים

 

יש מלחמה, לעיתים סמויה ולעיתים גלויה, בין הציבור הדתי לפמיניזם. התפיסה הפמיניסטית במובן הקלסי שלה כמעט מאוסה בציבור הדתי ונקשרת עם תפיסות ליברליות ופשרנות הלכתית. אודהליה מסבירה ליעל את הזווית הזאת, שאינה מוכרת לה כחילונית: "התפיסה היא שאם את אישה דתייה ופמיניסטית, את גם ליברלית ויוצאת נגד רבנים ותלכי בלי כיסוי ראש או במכנסיים. מלוות להגדרה הזאת עוד הרבה מאוד השלכות. אני לא רואה בעצמי פמיניסטית, אם כי לציבור הדתי יש עוד דרך ארוכה לעבור בנושא הזה עד שדעתן של נשים שעומדות בפני עצמן תיחשב כמו דעתם של גברים, לדוגמה מלכה פיוטרקובסקי או אסתי רוזנברג".

 

יעל מסבירה שנשים בכל חברה רואות את אותן תופעות בדיוק: "כל אחת חושבת שזה רק אצלה, בכל חברה נשים תולות בדברים חברתיים מסוימים את העובדה שלא נותנים להן את מעמדן, אבל ככה זה בכל מקום. לא מזמן, בוועדת הקורונה למשל, העירו הערות ציניות על הנוכחות של יפעת שאשא ביטון כי היא אישה".

 

אודהליה: "זה נכון מאוד, אני פשוט חווה את הדברים האלה בחברה שבה אני חיה. אני לא מחזיקה מעצמי פמיניסטית, אני לא שואפת לזהות מגדרית ואין לי רצון להניח תפילין. להפך, אני רוצה למצות את מלוא הפוטנציאל שלי כאישה ולהביא את האיכויות הנשיות גם לעולמות גבריים כביכול. אני רואה בנשיות הרבה מאוד כוח. בשפה העסקית, לדוגמה, כשאני מדברת עם אומנים או ספקים, אני משתדלת להביא את הרוך הנשי גם אליה".

 

יעל: "אני פמיניסטית לגמרי בהגדרה, אבל מתחברת מהזווית שלי למה שאת אומרת על התפילין. נשים לא צריכות ללמוד מגברים את כל התכונות שלהם, הן לא צריכות להיות אגרסיביות ושחצניות. הרבה פעמים אומרים לנשים 'למה לא דרשת', 'למה לא ביקשת'. אם יש איזה תפקיד שאני יודעת מה השכר המוצע בו, אני לא אבקש יותר, כי אני הגונה. אבל גברים יבקשו, ועוד יגידו 'תראה איך יצאתי גבר'. נקודת ההנחה שלי היא שגם אם היא לא ביקשה, אסור להפלות אותה. בפשטות, לכל אחת מגיע למצוא את המקום שנכון לה להיות בו בלי שימתחו עליה ביקורת או יפלו אותה, בין שזו קריירה מצליחה ובין שהחלטה לגדל את הילדים בבית, כל אחת לפי דרכה".

 

דווקא הפמיניזם שיעל מציגה יכול להשכין שלום בין הפמיניזם לדתיים. הוא פמיניזם לא לוחמני שנועד להעניק עוד טוב לעולם ולא לנגוס במישהו אחר. בקרב הפמיניסטיות העדינות והלא לוחמניות יש מקום לכולן לעשות את מה שנכון להן מתוך התאמה למכלול החיים, על פי האמונות והערכים של כל אחת ואחת.

 

 

אולי יעניין אותך גם

כתבות אחרונות

Prev Next
האומץ לחשוב פעמיים

  הטור של סיון רהב...

הפולמוס על התקווה

  מאמר מאת הרב אברהם...

הפרסום בעולם קטן עובד

לפרסום באתר או בשבועון

This email address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

דניאל 055-920-5666

מקום בעולם - מגזין הנוער מבית עולם קטן

לאתר מקום בעולם

שירות לקוחות מגזין - ok@okm.co.il 077-6621680

הירשמו לניוזלייטר

וקבלו את גיליון "עולם קטן" במייל הרבה לפני כולם