לא תתעלם Featured

 12 al titalem
זה התחיל הרבה לפני פרשת מוטי אלון ויימשך כנראה גם אחרי הסיפורים על עמוס עוז ויהודה משי-זהב: הצורך של כל חברה להתכחש למעשים פוגעניים שנעשים בה הוא תופעה פסיכולוגית חוצת מגזרים * איתמר מור ניסה להבין עם שני חוקרי חברה בתחום מדוע אנחנו מעדיפים להאמין שפגיעות אינן קורות אצלנו * ואולי יש תקווה לשינוי? בדיוק השבוע זכה השחקן והיוצר אביחי שילה בפרס שר החינוך על יצירה שבה הוא משתף בפגיעה המינית שחווה, אבל הוא מספר גם שמוסדות החינוך עדיין מעדיפים להביא סיפורים שעשויים מחומרים אחרים

איתמר מור

בסוף השבוע שעבר התפרסם בעיתון הארץ תחקיר שממנו עולה כי מייסד זק"א ויו"ר הארגון יהודה משי-זהב היה מעורב לאורך שנים בשורה ארוכה של פגיעות מיניות. לאחר פרסום הכתבה החלו להצטבר עוד ועוד פרטים, ידיעות ועדויות, ועולה מהם כי משי-זהב היה מעורב לכאורה במקרים רבים נוספים על אלו שהובאו בתחקיר. בעקבות זאת הודיעה המשטרה כי היא מעבירה את החקירה ליחידה הארצית להב 433, המטפלת בפשיעה חמורה.

למרות ריבוי העדויות אחת האמירות שחוזרת ונשמעת מאז התפוצצות הפרשה מנסה לקשור בין פרסום הכתבה בעיתוי הנוכחי להכרזה על הכוונה להעניק למשי-זהב את פרס ישראל ביום העצמאות הקרוב. הטענה שבה ועולה אף שכבר הכחישו את האמירה שני העיתונאים שפרסמו את התחקיר (לראיה הובאו תצלומי מסך של הטלפונים הניידים של הכתבים ובהם תכתובות הקשורות לתחקיר מתקופות מוקדמות בהרבה להכרזה על מועמדתו של משי-זהב לפרס).

עוד אמירה שהופנתה כלפי המתלוננים והמתלוננות מהחברה החרדית היא מדוע המתינו עד כה, בעיקר על רקע ההודאה של גורמים בעדה החרדית ומשמרות הצניעות כי כבר לפני שלושים שנה ידעו כי "משי-זהב הוא בריון פוגעני". השאלות הללו, שהן לגיטימיות לכאורה, מצליחות בעקיפין לערער את אמינותם של המתלוננים ולייחס להם מניעים נסתרים כמו נקמנות.

תופעה דומה נרשמה בחודש האחרון כלפי הסופרת גליה עוז, בתו של הסופר עמוס עוז, שפרסמה לפני שבועות מספר את ספרה האוטוביוגרפי 'דבר שמתחפש לאהבה'. בספר מגוללת עוז מסכת ייסורים איומה: אביה התעלל בה במשך שנים, נהג בה באכזריות והתנכל לה גם בבגרותה. מייד לאחר פרסום הספר הותקפה גליה עוז בשאלה מדוע המתינה עד לאחר מותו של אביה, כשהוא כבר איננו יכול להתגונן מפני הטענות. עוד טענה היא כי לעוז הבת יש מה להרוויח מהשחרת דמותו של אביה וכי היא העצימה סיפורים וסיטואציות מעל ומעבר לפרופורציות רק מטעמי נקמה.

אף על פי שמדובר בשני סיפורים שונים, אי אפשר שלא לזהות דפוס דומה של נטייה לצמצם, למזער ואפילו לערער על סיפורים קשים שמעורבים בהם אנשים מפורסמים או דמויות מוערכות. כדי לנסות להבין מה עומד מאחורי התופעה פנינו לד"ר יאיר כספי, המייסד והמנהל של תוכנית 'פסיכולוגיה ביהדות' בתל אביב, וכן למור אופיר, מדריכת הורים לפיתוח המוגנות המינית ב'מרכז לביאה'.

ד"ר כספי, איך אפשר להסביר את הצורך למזער את הסיפורים או להטיל דופי בכנות המתלוננים בשני המקרים הללו?

"אני מזהה בשני המקרים דפוס של קהילה מתגוננת. כל קהילה, לא משנה אם מדובר בחרדים, בדתיים לאומיים, בחילונים, בימנים או בשמאלנים, בונה את עצמה ואת הדימוי שלה גם באמצעות סמלים ודמויות.

"הרגע שבו נחשף דבר קשה הקשור לדמות שמזוהה עם אידיאל או רעיון של הקהילה הוא רגע טראומתי לקבוצה, משום שבעקיפין הוא מעמיד בסימן שאלה את ערכיה של הקהילה. זה למשל מה שקרה לציונות הדתית כשהתפוצצה פרשת מוטי אלון. הסיפור היה כל כך איום, הזוי ומאיים, שחלק מהאנשים היו חייבים להכחיש, למזער, להתנער ולהקטין אותו. הם היו חייבים לעשות זאת כדי להגן על עצמם ועל האפשרות שאולי השיטה פגומה.

"זה גם מה שקורה כעת לחלקים במחנה השמאל, שלא מסוגל לקבל את זה שעמוס עוז היה סופר מחונן אבל גם אבא מתעלל, מכה, אכזרי ורשע. האפשרות שהצדיק הכי גדול, זה שנפשו הייתה הכי יפה והכי הומנית, יכול להיות בהקשר אחר של חייו מפלצת, בלתי אפשרית מבחינתם. אתה רואה גם שהתגובות הכי קשות לספרה של גליה עוז באות, למרבה הפלא, לא ממבקרי ספרות או ממעריצי ספריו של עמוס עוז אלא מדמויות פוליטיות שלא מוכנות ש'ילכלכו' להן את הנביא שלהן.

"במקרה של יהודה משי-זהב המנגנון הזה בא לידי ביטוי בניסיון להבליט את תרומתו לחברה כתירוץ לצורך להקטין את מעשיו הקשים. כביכול תרומתו לחברה הישראלית מאפשרת בדיעבד לסלוח לו על מעשים שלא היו סולחים עליהם לשום אדם אחר".

ד"ר יאיר כספי: הרגע שבו נחשף דבר קשה הקשור לדמות שמזוהה עם אידיאל או רעיון של הקהילה הוא רגע טראומתי לקבוצה, משום שבעקיפין הוא מעמיד בסימן שאלה את ערכיה של הקהילה. זה למשל מה שקרה לציונות הדתית כשהתפוצצה פרשת מוטי אלון. הסיפור היה כל כך איום, הזוי ומאיים, שחלק מהאנשים היו חייבים להכחיש, למזער, להתנער ולהקטין אותו. הם היו חייבים לעשות זאת כדי להגן על עצמם ועל האפשרות שאולי השיטה פגומה. זה גם מה שקורה כעת לחלקים במחנה השמאל, שלא מסוגל לקבל את זה שעמוס עוז היה סופר מחונן אבל גם אבא מתעלל, מכה, אכזרי ורשע. האפשרות שהצדיק הכי גדול, זה שנפשו הייתה הכי יפה והכי הומנית, יכול להיות בהקשר אחר של חייו מפלצת, בלתי אפשרית מבחינתם

 

סיפור על תנאי

מור אופיר מ'מרכז לביאה', שהיא עצמה חוותה פגיעה מינית, אומרת כי היא מזהה בדפוס המקטין שמצמצם את חומרת המעשים צורך לא מודע להגן בעיקר על עצמנו.

"אני לא חושבת שיש הבדל בהתמודדות של ציבור עם סיפור של פגיעה מינית שעשה אדם ידוע להתמודדות של משפחה רגילה שמתפוצץ בה סיפור שכזה", היא אומרת. "ההבדל היחיד הוא שלדמות מוכרת יהיו יותר סנגורים. מעבר לזה יש בכולנו דחף להקטין או לבטל סיפורים קשים כדי להגן קודם כול על עצמנו.

"כשאנחנו מרחיקים את הדבר מאיתנו ואומרים שהוא לא קיים או לא קיים אצלנו ורק בציבורים אחרים או אצל אנשים בעמדות כוח, זה נותן תחושה של מוגנות ושל ביטחון. אני מסכימה שהדחף הזה מתעצם כשמדובר בדמות מוערכת שיש לה גם הרבה זכויות והיא חיובית בעיני רבים, למשל כפי שקרה במקרה משה קצב.

"הצד האפל שנחשף לפתע מציף שאלות קשות לא רק עליו אלא על כל מי שמקיף אותנו, כי אם בארזים נפלה שלהבת, מה זה אומר עליי? על הקרובים לי? האם מי שאני נותנת בו אמון אכן ראוי לו? לכן יש צורך קמאי לדחות את הסיפור רחוק ככל האפשר כדי שנוכל להמשיך לחיות את חיינו בשלווה.

"זאת כמובן בריחה מהצורך מלהכיל מורכבות ולהבין שפגיעות מיניות שכיחות הרבה יותר ממה שאנו חושבים ושמי שמחוללים אותן אינם מפלצות אלא אנשים שיש להם גם צדדים חיוביים".

ההכרה בצדדים החיוביים לא מקטינה את הנזק שיוצרים הצדדים האפלים?

"להפך. ההפתעה שכולנו מרגישים כשמתפוצצים פרשיות שכאלה נובעת בין היתר מהפיתוי להכיר בן אדם רק בפן אחד של אישיותו. מי שרוצה להכיר בן אדם באמת, חייב להכיר את המכלול. את הטוב וגם את הטוב פחות. אי אפשר לדבר רק בשבחו של אדם, על מפעל חייו ועל טוב הלב שלו, ולהשמיט את העובדה שהוא עשה גם דברים איומים. מי שמתעקש להציג תמונה דיכוטומית למעשה מנתק את הדברים ממשמעותם האמיתית.

"לפני כשלוש שנים, אחרי שנפטר האדם שפגע בי מינית, התפרסמה באחד מאתרי החדשות כתבה עליו שפירטה את כל הצדדים היפים שהיו באיש בהשמטת העובדה שהאיש עשה מעשים איומים, נשפט, ישב בכלא ועבר סירוס כימי. קראתי את הכתבה ולא האמנתי שכל הצד הזה לא הוזכר ולו ברמז. בעיניי זו ההחטאה גדולה של הציבור. הצורך לספר סיפור על תנאי. אם אי אפשר להוציא כתבה עם האזכור של כל האמת, עדיף שלא לכתוב בכלל".

דברים שלא מדברים עליהם

עוד ביטוי לדברים נותן השחקן והיוצר אביחי שילה, שלפני שלוש שנים וחצי החל להעלות את המופע 'מי שלחם', שבו הוא משתף בפגיעה הפיזית והנפשית שחווה כשהיה ילד. לאחרונה אף זכה שילה בפרס שר החינוך לתרבות יהודית על שמו של אורי אורבך ז"ל, אולם למרות ההוקרה שילה טוען כי בשטח הוא כמעט לא מקבל פניות מיישובים ומגופים אחרים.

לפני כמה ימים העלה שילה פוסט כואב בפייסבוק ובו מנה את מספר ההופעות הזעום מאז החל להעלות את מופע: "אני משער שאם ה'לוחמה' בשם המופע 'מי שלחם' הייתה לוחמה צבאית, הנתונים הללו היו שונים לחלוטין. עם השנים הבנתי שיש דברים שפשוט לא מדברים עליהם בחברה שלנו, כי להיפצע בתרגיל צבאי הרבה יותר מרשים מלהיפצע מפגיעה מינית. ולכן על פגיעות מיניות לא מדברים. על פגיעות מיניות צריך לשתוק. על פגיעות מיניות צריך להתבייש. לפגיעות מיניות אין יום בלוח השנה ואי אפשר לשייך אותן לאף חג או מועד. נפגע מינית לא נחשב גיבור. לוחם או גנרל. הוא (או היא), הם סתם אדם שנפל קורבן לתוקף אכזר. ולהם נותר רק למחול, לטשטש ולהמשיך להתנהג כאילו הכול כרגיל, ולהישאר קורבנות לכל החיים".

"כשיצאתי עם המופע הייתי בטוח שהוא יתקבל בזרועות פתוחות", אומר שילה. "מה יכול להיות נחוץ ונכון יותר ממופע שמעניק כלים למוגנות ומעודד שיח? לתדהמתי זה לא קרה. בהתחלה קיבלתי עליי את האשמה. חשבתי שאולי המופע קשה מדי או לא מספיק טוב. מצד שני אני מקבל המון תגובות חיוביות של מי שכן ראו את המופע. תגובות של אנשים שאומרים שהדברים הולכים איתם, משנים את חייהם, נותנים להם תקווה ומסמנים להם דרך לשיקום.

"באמת לא הבנתי מה קורה פה. שאלתי את עצמי אם ייתכן שהציבור שלנו, הדתי-לאומי, עדיין לא בשל להתמודד עם הדברים הללו. אני חושב שבשנה האחרונה מתחיל שינוי קטן בנושא הזה, אבל הדרך עדיין ארוכה מאוד.

"לשם השוואה, כמה חודשים לפניי יצא המופע 'הקרב של חיי' של ניר רובין, שלחם בבינת ג'בל במלחמת לבנון השנייה. שאלתי אותו איך הולך לו, והוא מספר שהוא סוגר הופעות. אני לעומת זאת במקרה הטוב שומע הבטחות, אבל בפועל כמעט כלום. זה נתן לי להבין שאצלנו במגזר יש קרבות שגאווה לדבר עליהם, ויש קרבות שאף אחד לא רוצה לשמוע עליהם. מדובר באטימות, במיוחד כשאני שומע מהילדים שלי למה הם נחשפים בפועל".

איך אתה מסביר את המצב הזה?

"אני חושב שהמערכת מפחדת מסיטואציה של גבר בן 42, נשוי ואב לשבעה, שבא ומדבר על פגיעות מיניות לפני תלמידים, כי זה בעצם נותן לילדים ששומעים את הלגיטימציה להתחיל לדבר בעצמם על מה שאולי חוו, ולמערכת אין כלים להתמודד עם מציאות כזאת.

"האם יש להם כלים לפתוח דברים כאלה? הייתי בערב אבות ובנות באולפנה שבה לומדת הבת שלי, ואלידע בן שאול הרצה על משפחות שנפלו בהן שני אחים. הערב כלל תיאורים מאוד קשים של מוות ושכול, לדעתי הרבה יותר קשים ממה שאני מביא במופע שלי.

"שאלתי את רכזת התרבות: למה סיפור כמו שהוא מביא כן, וסיפור כמו שלי לא? התשובה שלה הייתה מדהימה. היא הסבירה לי שההרצאה מביאה סיפור שרחוק מהתלמידות. המופע שלי לעומת זאת מביא לא רק את הסיפור אלא את האדם עצמו שחווה את הטראומה, וזה עלול להיות טריגר לתלמידה, והיא תבוא ותפתח את הדברים.

"הישיבה התיכונית היחידה שהזמינה אותי עד היום הייתה ישיבה שבמוצהר רצתה להעלות את הנושא על השולחן כדי שתלמידים ידברו. אז אני עושה אחת ועוד אחת. יש פה ציבור שבו לא מוכנים לדבר על הנושא הזה. זה עצוב ומייאש. זה כואב לי בעיקר משום שפתיחה של הדברים הללו היא הערובה היחידה לכך שהילדים שלנו יחיו בקדושה באמת, מתוך אמונה וקרבה אמיתית לקב"ה".

קיבלת השבוע את פרס שר החינוך לתרבות יהודית ע"ש אורי אורבך ז"ל. האם אתה חושב שהענקת הפרס מסמלת שינוי, או שמדובר במשהו סמלי בלבד?

"אני לא יודע מה יקרה מכאן ואילך, אבל העובדה שהגוף שדחה אותי עד כה הוא שהעניק לי את הפרס אומרת שכנראה דברים מתחילים להשתנות. אולי זה קורה לאט ומעט מדי, אבל זה מתחיל. בטקס רשמי של ממשלת ישראל אפשר להעניק פרס לאדם שאומר שהוא חווה פגיעה מינית: נותנים יד ומתחילים להוביל שינוי. אני באופן כללי מאמין שלקב"ה יש הזמן והתזמון שלו, ואני רואה שזה כך גם בפועל.

"אני מאמין שהעולם שלנו הולך ונהיה טוב יותר ויותר. אני רואה שאט אט דברים משתנים, ויש לי אמונה גדולה שהטוב ילך ויגבר. אני מעלה את המופע שלי כדי להגביר את הטוב. אני יודע שיש עוד אנשים שפועלים בכיוון הזה, לתקן עולם ולעשות אותו טוב ומוגן יותר".

 

 ***

פרס השר להשכלה גבוהה ומשלימה ליוצרים בתרבות היהודית ע"ש אורי אורבך ז"ל, לשעבר פרס שר החינוך, הוענק השבוע לשנים עשר יוצרים ממגוון תחומי אומנות ותרבות. הטקס החגיגי נערך במרכז דוידסון שבירושלים בהרכב צומצם עקב מגבלות הקורונה. את הזוכים בשש הקטגוריות בחרה ועדת שיפוט, וכל צמד זוכים יתחלק בפרס בסך 150 אלף שקלים.

מנכ"ל משרד ההשכלה הגבוהה והמשלימה מרדכי בניטה אמר בין היתר לזוכים: "הפרס ע״ש השר והסופר אורי אורבך ז״ל מביא לידי ביטוי את הטוב והיפה שיש בכם ובסביבתכם לטובתם של תושבי מדינת ישראל״.

מנהל האגף לתרבות יהודית במשרד החינוך הרב איתיאל בר לוי מוסיף: "האגף לתרבות תורנית שוקד כל השנה על פיתוח חומרים, יצירות ומופעים שנותנים ביטוי לערכים היהודיים שאנחנו מובילים באגף.

"אני מכיר את אביחי שילה שנים רבות, וגם בהצגה וגם בדבריו החמים והמרגשים בטקס קיבלנו ממנו כוחות גדולים וראינו לאילו גבהים היצירה יכולה לרומם. אביחי שילה הוא מייצג התיאטרון שמביא שפה מיוחדת ומוציא מהאומן גם יופי וגם ערכים חשובים".

אולי יעניין אותך גם

כתבות אחרונות

Prev Next
הגיע הזמן לימין אמיתי

  מאמר מאת עמיעד כהן

כאן ביתי

  תושבת לוד: עדין מתפרעים...

הפרסום בעולם קטן עובד

לפרסום באתר או בשבועון

This email address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

דניאל 055-920-5666

מקום בעולם - מגזין הנוער מבית עולם קטן

לאתר מקום בעולם

שירות לקוחות מגזין - ok@okm.co.il 077-6621680

הירשמו לניוזלייטר

וקבלו את גיליון "עולם קטן" במייל הרבה לפני כולם