שיעור גמרא

 12 abutur

אשר בן אבו

אצלנו במושב יש שיעור שבועי בגמרא אצל אחד החברים הגרים בהרחבה. כשאני אומר חברים אני מתכוון אנשים במעמד סוציו-אקונומי גבוה פי שלושה משלי, ושהילד הקטן שלהם תכף מסיים צבא. מושב שיתופי, מה שנקרא. בכל אופן, באחד הערבים חשבתי לעצמי, למה שלא אצא מהאזור המוצל ומוכה הכלבים של המושב הוותיק ואנדוד הרחק אל האזור המואר והבורגני ואחכך אגודליי הלמדניים בין אנשים גדולים ממני בגיל ובמעמד אך צעירים ממני בשנת הייצור של הרכב. חוץ מזה שללמוד תורה תמיד חשוב. וגם יש כיבוד, הם אמרו.

הגעתי ראשון, ומייד ראיתי אותה. עוגת שוקולד שכבות מונחת לה בקרן זווית, כל הרוצה ליטול יבוא וייטול. "אני מקווה שלומדים מסכת ברכות כי אני הולך לברך מזונות הבנתם", פרצה מפי שורה טראומטית לכל הדעות. הסלון שתק. "יופי, אני רואה בבא בתרא על השולחנות, יופי". שיפרתי עמדות. "הגעת ממש מוקדם", אמר המארח והיטיב את מחלצותיו, "בוא אערוך לך סיור בבית".

"הייתי שמח, אבל אני לא רוצה לעכב את תחילת השיעור. אני מניח שסיור בבית כמו שלך ייקח לפחות עשרים דקות", אמרתי בהמון ביטחון עצמי לא מגובה. "עשרים דקות זו רק הקומה התחתונה", הוא ענה. מוצא חן בעיניי האדון הזה. התחלנו סיור. רק שאף אחד לא ייתן עיניו בעוגה בינתיים.

"פה זה עדיין המטבח?" שאלתי. "כן". "איזה תחום שיפוט מרשים. ראוי מטבח כזה שתצא ממנו עוגת שכבות מרהיבה שכזו. אולי נחזור לשולחן עכשיו?" היא עדיין הייתה שם, אבל עכשיו היו לי מתחרים. עוד שלושה גברים ממיטב בחורינו ההרחבתִיִים, איש-איש על חולצתו המכופתרת ועוד אחד שלבש טריקו ובכך השרה עליי אווירת רוגע.

"הו, הילד הגיע ללמוד קצת תיירה, הא?" עשה בי אחד מהם מעשה אפוטרופסות. "אני פה בשביל הכיבוד", ניסיתי להיות גם אני בן 45. "זה בסדר, גם אנחנו", הם אמרו ושלחו ידם בעוגת הרש. חייבים להתחיל את השיעור בהקדם כדי להעריב את פיפיות האנשים האלה בדברי תורתך במקום בדברי עוגתי.

"בכבוד, שהילד יקרא! שורה שלישית ברְחבות". החזרתי מייד את היד שכבר עשתה חצי דרך לעוגה.

"אני?! לא…"

"למה לא?"

"כי לא בירכתי ברכות התורה", העמדתי את המקרה באוקימתא דחוקה מאוד.

"ברכות התורה מברכים בברכות השחר", הדרא קושיא לדוכתא.

"אדרבה, נחכה למחר", קא משמע לן.

החבורה התחילה בשטף הלימוד, והדינים דיני ירושה. בן לוקח בת ובת יורשת בן, אבא יורש את בן יורש את אבא. כשהם הגיעו לשלב שבו סבא אחד ירש את בן אחותה של הנכדה שלו הרגשתי צורך בהול להרים טלפון לבית התפוצות לוודא שאין לי איזה סבא רבא מאכער שרק מחכה שאני אוריש לו את הגלקסי שלי. אם כבר יש משהו ששווה לרשת אותו זה הבית הזה, חשבתי לעצמי. רציתי לשאול את המארח אם זה יהיה בסדר לרשת אותו, אחרי מאה ועשרים כמובן, אבל לא היה לי נעים אז שאלתי את אשתו.

איזה בלגן.

נאחזתי בדלת הבית בכוחותיי האחרונים בעוד בעל הבית מנסה להשליך אותי החוצה. הטריקו השרה עליי אווירת רוגע. "רק רציתי ללמוד אליבא דהִלכתא!" התחננתי. זה לא הלך. "אני אשלם לך חצי מהעוגה, רק אל תבייש אותי!" ניסיתי לפייס בדברי אגדה המתיישבים על הלב. גם זה לא הלך. כשהוא נכנס הביתה להביא את המחבט שלו נזכרתי בסבא רבא שלי שרק מחכה להזדמנות לרשת ממני את הנייד והתחפפתי משם כל עוד אני חי.

"ניפגש שוב בשבוע הבא!" צעקתי מרחוק. "היית מת!" הוא השיב. "אין בעיה! אתה מוזמן לרשת אותי!"

לתגובות ולעריכת צוואה אצל נוטריון: This email address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

אולי יעניין אותך גם

כתבות אחרונות

Prev Next
מופת הגורן

  אבי רט כותב על...

התעשייה

  כל מה שרציתם לדעתם...

הפרסום בעולם קטן עובד

לפרסום באתר או בשבועון

This email address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

דניאל 055-920-5666

מקום בעולם - מגזין הנוער מבית עולם קטן

לאתר מקום בעולם

שירות לקוחות מגזין - ok@okm.co.il 077-6621680

הירשמו לניוזלייטר

וקבלו את גיליון "עולם קטן" במייל הרבה לפני כולם