אפטר שבועות Featured

 15 sivan

סיון רהב מאיר

1.

יצא לי להיות באירועים רבים שבהם הסבירו המפיקים שזה לא אירוע רגיל. זה אירוע "אלטרנטיבי". "אחר". פעם הרציתי בקורס צה"לי, ובסיומו אמרו לי החניכים: "כל המרצים אומרים לנו לחשוב מחוץ לקופסה. כאילו זו מנטרה שחייבים לומר". מול הרצון (החיובי מצד עצמו!) לחדש ולרענן, פרשת השבוע מציבה תזכורת חשובה: אחרי ההוראה להדליק את המנורה, התורה מקדישה שלוש מילים רק כדי להדגיש שאהרן אכן עשה את מה שהוטל עליו. "ויעש כן אהרן", כך נכתב. רש"י מסביר מדוע נכתבו המילים האלה: "להגיד שבחו של אהרן, שלא שינה". אהרן לא הוסיף ולא גרע, לא חידש ולא ניסה לעשות את זה אחרת, לא הציע פרשנות אלטרנטיבית ולא פירמט מחדש. ויעש כן אהרן. לעשות בפשטות ובתמימות זה דבר שאינו קל כמו שהוא נשמע. "זה לא פשוט להיות פשוט, תמיד רוצים יותר", כתב ושר פעם שלום חנוך. ולפני מאתיים שנה, כבר אמר רבי נחמן מברסלב משפט מדהים בעיניי: "עוד יגיעו זמנים שבהם להיות איש כשר ופשוט, יהיה חידוש כמו להיות הבעל שם טוב". האם אנחנו בתקופה מבולבלת ומאתגרת כל כך, שכבר הגיעו הזמנים האלה? האם מי שהולך בדרך של "ויש כן אהרן" הוא בעצם החידוש הכי גדול?

2.
יש פרשנים שמסבירים שספר במדבר הוא החשוב מכולם לחיינו. למה? כי רוב החיים הם לא בריאת העולם החד-פעמית של ספר בראשית, ולא יציאת מצרים הדרמטית של ספר שמות. רוב החיים הם "בלכתך בדרך", ההליכה במדבר, במסע, עם עליות וירידות.

הרבי מלובביץ' מתבונן על פרשת השבוע, שממשיכה לתאר את הנסיעות והחניות של עם ישראל, ומסיק ממנה מסקנה מרתקת. "על פי ה' ייסעו ועל פי ה' יחנו", נכתב בפרשה. מה אפשר ללמוד מכל המסעות והחניות האלה? לדבריו, בני ישראל אף פעם לא ידעו מראש כמה זמן הם יישארו בכל תחנה, ובכל זאת בכל עצירה הם מיד הקימו את המשכן, כדי שהעבודה בו לא תיפסק אפילו לרגע אחד. יש כאן שני לקחים:
ראשית, אנחנו לא באמת מתכננים את חיינו, ולא הכול קורה כפי שאנחנו רוצים וחושבים מראש. צריך להפנים זאת, ולדעת שהדבר הכי צפוי הוא לצפות לבלתי צפוי.

ושנית, לא צריך להקפיא את החיים בכל פעם שמתחילה תקופה כזאת, שנראית לנו זמנית. לא צריך לחכות שנגיע ליעד, שניכנס כבר לארץ ישראל. גם תוך כדי תנועה, צריך לנצל כל רגע ורגע במלואו ולפעול בו, בלי לחכות, כי אין לנו באמת מושג כמה זמן כל שלב וכל פרק יימשך. אין טעם לחכות לאחרי החגים, אחרי התואר, אחרי שנתחתן. את מה שחשוב לך לעשות, תתחיל לעשות כבר עכשיו, בלי לחכות להגיע לאיזה יעד תחילה.
3.

איזה פייק ניוז. באחד הקטעים העצובים בפרשת השבוע, בני ישראל מתחילים להתרפק על מצרים, ופשוט להתגעגע לשעבוד. שימו לב לטקסט הקשה שהם משמיעים באוזניו של משה רבנו: "מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר? זָכַרְנוּ אֶת הַדָּגָה אֲשֶׁר נֹאכַל בְּמִצְרַיִם... אֵת הַקִּשֻּׁאִים וְאֵת הָאֲבַטִּחִים וְאֶת הֶחָצִיר וְאֶת הַבְּצָלִים וְאֶת הַשּׁוּמִים".
התורה מתארת פה מנגנון פסיכולוגי עמוק ומסוכן, שגורם לנו לא להסתכל נכון על המציאות: הזיכרון שלנו סלקטיבי מאוד. אנחנו נוטים להסתכל אחורה בנוסטלגיה ולזכור רק איך "אח, פעם היה כאן טוב". אפילו את העבדות הקשה במצרים בני ישראל מדחיקים, רק כדי לדבר רק על השום והבצל והאבטיח, ורק כדי להתלונן על המצב הנוכחי. 
הרב משה צבי נריה כותב שמי שקורא את הפרשה חייב לבדוק אם הוא עצמו לא מתנהג כך, כלומר שוכח את הצרות של פעם, שחלפו, ומתמקד רק בצרות של עכשיו: "אחרי יציאת מצרים, אחרי קריעת ים סוף, אחרי מלחמת עמלק, אחרי מתן תורה – יכולים לקום ולהתלונן: מי יאכילנו בשר? משמע שיש אפשרות כזאת בעולם, שיש כוחות עזים כאלה בפנימיות נפש האדם. לכן אל יחשוב האדם: אילו הייתי בדורות קדומים, אילו חייתי במחיצתו של פלוני – הייתי אדם גדול. התורה מלמדת שאפילו במחיצת משה רבנו – יכול האדם להישאר במדרגה נמוכה וקטנונית, אם הוא לא לוקח את עצמו בידיו ופותח את ליבו ומתרומם".
די מבהיל לחשוב על זה: אנשים שחיו לצידו של משה רבנו וקיבלו את התורה בהר סיני, העזו לומר לו שהם בסך הכול רוצים איזה בצל מצרי.

4.

כמה שזה מתיש. יצא לי לדבר לאחרונה בכנות עם אנשים קרובים, וכולם הודו שנמאס להם. שהם משקיעים המון זמן ואנרגיה בתחזוקה ובתפעול של הדמות הווירטואלית שלהם. זו עבודה נוספת, במשרה מלאה. עיתונאית אחת סיפרה על ההכרח להדהד ברשתות כל סקופ, ולהגיב בשנינות-שיא לכל ביקורת. בני נוער סיפרו איך לא חולפת חצי שעה בלי סטורי חדש, איך המרדף הזה אחרי לבבות ופיברוטים מעייף ובלתי פוסק. הזדהיתי מאוד. גם אני מרגישה שאנחנו פחות חווים את מה שאנחנו עושים, ויותר חושבים איך לשתף אחרים במה שחווינו. ואם להיות כנים יותר: לפעמים אנחנו כבר לא בדיוק חווים, לא משתתפים במציאות שבאמת מתרחשת אלא מביימים את המציאות למען הפוסט הבא.

בתחילת פרשת השבוע, אהרן הכהן מדליק את המנורה. רש"י מגדיר עיקרון חינוכי יסודי שנוגע לא רק למנורה, אלא לאש הפנימית שבתוכנו. צריך להדליק "עד שתהא השלהבת עולה מאליה". פרשנים רבים מסבירים שהאש שלנו צריכה לבעור באופן עצמאי, בלי להסתמך על הסביבה. זו קריאה לעצמיות, למקוריות, לזהוּת שלא מבוססת רק על כמה שיתופים ולייקים קיבלתי, לגיבוש דעה משלי לפני שבדקתי מה כל מובילי דעת הקהל אומרים. נדמה לי שהקריאה העתיקה הזו רלוונטית היום במיוחד. זה אתגר לחיות חיים שיש בהם פנימיות, בלי לרפרש מאה פעם ביום.

אולי יעניין אותך גם

כתבות אחרונות

Prev Next
מופת הגורן

  אבי רט כותב על...

התעשייה

  כל מה שרציתם לדעתם...

הפרסום בעולם קטן עובד

לפרסום באתר או בשבועון

This email address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

דניאל 055-920-5666

מקום בעולם - מגזין הנוער מבית עולם קטן

לאתר מקום בעולם

שירות לקוחות מגזין - ok@okm.co.il 077-6621680

הירשמו לניוזלייטר

וקבלו את גיליון "עולם קטן" במייל הרבה לפני כולם