"כולנו בני איש אחד נחנו" Featured

 m7 eyal vered

הרב אייל ורד

בכל בוקר אני עושה את דרכי למקום הקבוע של החבורה שלנו במכון מאיר, קצה בית המדרש משמאל. סמוך לארון הקודש. כאן נפגשים כל יום ללימוד שהוא הרבה יותר מלימוד. עולם שלם יש בחבורה שלנו. חבורת יסוד במכון מאיר. עולם שלם.

לחבורה יש שכנים, והשכנים שלנו בבית המדרש הם החברה מהעדה, תלמידי המכון מהעדה האתיופית. לומדים לרבנות, לשמש מנהיגי קהילה. מקסימים, רציניים, שוקדים על לימודם, בחיוך ועדינות. אהרן וברוך ויאסו וחיים. קבוצה לא קטנה בכלל של מתמידים שנמצאים במכון מאיר כבר כמה שנים.

בכל בוקר בדרך למקום שלי, אני עוצר אצלם. מדברים קצת על הסוגיות, קצת על שאלות, קצת על החיים. אני עוצר שם בעיקר כדי ליהנות. ממאור הפנים, מהרצינות, מהפלא הזה שצומח מול העיניים. מנהיגות רוחנית חדשה לעדה האתיופית שצומחת כאן במכון מאיר. דרכם התחברתי למנהגי העדה, בזכותם היה לי הכבוד להעביר שיעור ביום העיון הייחודי לרגל חג הסיגד שמתקיים במכון מאיר מדי שנה בשנה. אור גדול, אור גדול בעבורי, ולא ידעתי שהאור הזה ישפיע במקום אחר ובזמן אחר. ולא רק עליי.

אלימות או נפילה?

ליל ל"ג בעומר. אחרי המדורה של הקהילה, ולימוד בדברי הזהר הקדוש על 'עולמתא שפירתא דלית לה עיינין', עלינו הביתה לישון. סגרנו את החלונות היטב מריח העשן, הפעלנו את המזגן חזק, ועלינו למיטה. הילדים במדורות שלהם, בסניפים, ויחזרו הביתה לפנות בוקר מפויחים, צרודים ועייפים. אבל לי יש יום מחר, אולי עוד ניסע לרשב"י. בכל מקרה, צריך לקום בזמן.

בחמש בבוקר יד מנערת אותי. אני מתעורר ומיד מבין שמשהו לא טוב קרה. הבן שלי עומד מעל המיטה, הפנים שלו נפוחות ומדממות, והוא קורא לי לבוא איתו. אני קם מהמיטה ובסלון שני שוטרים.

השוטרים מפזרים מהר את הערפל. "לילה טוב אדוני. הבן שלך התקשר אלינו בעקבות תקיפה. תקפו אותו שלשה נערים אתיופים. הוא נמלט מהם וקרא לנו. הנה החפצים שלו, זה מספר האירוע, אנחנו מציעים לכם ללכת למיון ולבוא מחר להגיש תלונה". קשה לתאר את חוסר האונים. ככה סתם להכות ברחוב? כל התחושות המקופלות במילה "אבא" צפות ועולות. כאב, ורצון לנקמה, לא נעים לומר, אבל נקמה. ותימהון, וגם פחד... חסרים סיפורים כאלו שהסתיימו בסכינים?

הלב החסיר יותר מפעימה. מה קרה? תאונה? מה עושים שוטרים אצלי בבית? אני מבולבל.

השוטרים מפזרים מהר את הערפל. "לילה טוב אדוני. הבן שלך התקשר אלינו בעקבות תקיפה. תקפו אותו שלשה נערים אתיופים. הוא נמלט מהם וקרא לנו. הנה החפצים שלו, זה מספר האירוע, אנחנו מציעים לכם ללכת למיון ולבוא מחר להגיש תלונה". אני קולט לאט לאט את המידע.

הבן שלי בינתיים שוטף פנים וחובש את עצמו, ואני מבין לאט לאט ממנו ומחבר שהיה איתו ששלושה נעירם אתיופים עברו לידם במדורה, הריחו אלכוהול ופשוט חיפשו מכות. הוא קם להרגיע אותם, ואז התנפלו עליו, מישהו חנק אותו מאחור ושניים הכו בו מלפנים. הוא הצליח להחזיר ולברוח, אך הם רדפו אחריו, הייתה לו מספיק תושייה כדי להתרחק עוד ולהזעיק משטרה. בינתיים הנערים האלו ברחו. השוטרים שהגיעו התעקשו לקחת אותו בשיירה עד לבית. והנה אנחנו כאן.

קשה לתאר את התחושה הזו. את חוסר האונים. ככה סתם להכות ברחוב? כל התחושות המקופלות במילה "אבא" צפות ועולות. כאב, ורצון לנקמה, לא נעים לומר, אבל נקמה. ותימהון, וגם פחד... חסרים סיפורים כאלו שהסתיימו בסכינים?

אנחנו אוספים את עצמנו, אני מודה לשוטרים על המסירות והמקצועיות. הם באמת היו בסדר גמור. הולכים לישון עוד קצת, ולמחרת, אחרי שעברנו במיון וראינו שאלה רק מכות וחתכים חיצוניים, אני מתפנה להתחיל לטפל בעניין הזה. כי יש לי מספר אירוע, והדבר היחיד שחסר לי הוא שמות. או אפילו שם, שם אחד, ומשם כבר נגיע לשאר. ככל שהזמן עובר אני רק מתחמם יותר כשאני מבין מה קרה. עוול, פשע, אלימות לשמה. סתם. ללא סיבה. או בעצם עם סיבה. אלכוהול.

התלונה כבר מוכנה

כעבור יומיים היה לי שם ביד. בירור פה, בירור שם. מישהו ראה. שני זיהה. והיה לי שם של אחד מהם ביד. זהו. מכאן הדרך קצרה לתחנת המשטרה. עשינו עוד כמה בירורים מה רמת הטיפול בעניין והאם יתייחסו אלינו ברצינות, וקיבלנו תשובות משביעות רצון. זהו, אני בדרך לשם.

אבל אז הגיע טלפון. מישהו מבקש לדבר איתי. "תשמע, אני יודע שאתה בדרך למשטרה, אבל אולי תחשוב עוד פעם? אני מבין שהבחור הזה ממש מצטער".

אני לא מוכן לשמוע. לא את הצער שלו ולא את התחנונים. שיסביר במשטרה.

רגע לפני שהשיחה מסתיימת האיש שמעבר לקו מוסיף: "שמע, הוא לומד בישיבה תיכונית".

השיחה הסתיימה. ואני קצת מופתע. ישיבה תיכונית? טוב, שיהיה תיכונית. גם את זה הוא יסביר במשטרה.

אני כבר בדרך לתחנה, אבל אז עולים לי מול העיניים החבר'ה האלה ממכון מאיר. החבורה הקדושה שאיתה אני נפגש יום יום. הפנים שלהם עדינות כל כך, מאירות, שמחות. ואני אומר לעצמי, לך תדע. הרי אני מכיר אותם ממכון מאיר, ואני גם קצת יודע מה היה לפני מכון מאיר. ואולי, רגע לפני המשטרה, הפנים האלו שלהם מנסות לומר לי משהו אחר, אולי יש דרך אחרת.

אני מרים את הטלפון ומתקשר לראש הישיבה התיכונית. "כך וכך קרה, זה השם שיש לי ביד. ורגע לפני שאני מגיש תלונה אני רוצה להתייעץ איתך". הוא מבקש כמה דקות לברר, וחוזר אליי.

"זה נכון. הוא הודה מיד. הוא מצטער ומבקש סליחה, ומבקש לבוא אליכם לבקש סליחה באופן אישי. תשמע, זה בחור שאנחנו נלחמים עליו כאן. הוא עשה דרך ארוכה, המון מאמץ. אבל גם תסכול. הוא בחור חיובי, יש לו כיוון. אבל זה ודאי לא מצדיק אלימות. תעשה מה שאתה מבין".

אני מתייעץ עם אשתי ועם הבן שלי, ובסוף אנחנו מחליטים לאפשר לו לבוא לבקש סליחה. אבל לא לבד. יחד עם שאר התוקפים ועם המחנך.

אחת עשרה בלילה, דפיקות בדלת. בפתח – המחנך ושני חבר'ה. השלישי בעבודה כעת. פנים טובות. מבוישות. עומדים, כובשים מבטים בקרקע.

מצב משונה בסלון של הבית שלנו... שקט מתוח שמופר על ידי המחנך. "באנו לבקש סליחה. אני יחד איתם. תדעו לכם, הם כמו בנים שלי. ככה אני אוהב אותם. הם עושים לי בייביסיטר על הילדים. ככה אני סומך עליהם. עברנו דרך ארוכה יחד, ועכשיו אני מרגיש שהכול התרסק, הכול נפל בגלל שטות אחת שעשו, בגלל אלכוהול. באנו לבקש סליחה. לבקש שתיתנו להם הזדמנות".

מתחילים שיחה. אחד עומד לפני גיוס למג"ב. שני לפני מכינה. חבר'ה טובים שרוצים להצליח. שעברו דרך. אבל משהו בתסכול הכללי, ובמה שהם לקחו, גרם להם להתנהג ככה.

"אנחנו מבקשים סליחה. הנה, הבאנו גם משהו קטן", הם מושיטים לבן שלנו מתנה ובתוכה מכתב. בכתב יד, פשוט. "אנחנו יודעים שעשינו משהו רע, סתם לתקוף מישהו שלא עשה לנו כלום. אנחנו מתביישים במה שעשינו, לא יודעים מה קרה לנו, זה לא אנחנו. אנחנו מבקשים סליחה, ובאנו לכאן להגיד את זה".

ניכרים דברי אמת. הכאב על פני המחנך גדול אפילו יותר מהכאב שעל פני הנערים. אבל גם פניהם כואבות. ואחרי כמה משפטים ובירורים, אנחנו קמים, לוחצים ידיים ואפילו מתחבקים.

"לימדת אותנו לקח לכל החיים בזה שסלחת לנו. לא נשכח את זה", אומר אחד הנערים לבן שלי.

"זה בסדר אחי. זה מאחורינו. אין בינינו כלום. ועוד נהיה חברים" הוא משיב להם.

ורגע לפני שהם יוצאים אני אומר להם: "תדעו לכם, על זה שלא הלכתי למשטרה, אתם צריכים להגיד תודה לחבר'ה כמוכם, מהעדה, התלמידים במכון מאיר. הפנים שלהם עמדו מולי וביקשו - תברר עוד קצת, תחפש. תדעו לכם - הם הכי טובים אצלנו במכון. וגם אתם תהיו כאלה". הם מהנהנים, ואנחנו נפרדים.

פנים מאירות

מטפס במדרגות של המכון ועושה דרכי למקום של החבורה. הם כבר יושבים שם, לומדים אבן העזר לקראת מבחן בחופה וקידושין. אני עוצר לידם.

"בשבוע שעבר הייתם איתי הרבה, לא הפסקתי לחשוב עליכם". הם מרימים עיניים בסימן שאלה מהספר, ואני מספר להם את עלילותינו בסוף השבוע, ואת החלק שהיה להם. האור העדין על פניהם גבר עוד, וראיתי כמה הם שמחים. מספרים את הסיפור הזה שוב ושוב לחבריהם.

סיפור קרה לי ואני מספר אותו. יש בו צער, ואפילו רצון לנקמה. אבל גם יש בו תשובה, ותיקון, ואהבת חינם, ואור. ובעיקר יש בו היכולת לחשוב עוד פעם, ולראות פנים אחרות מבעד לפנים שחשבנו שראינו. כי כולנו בני איש אחד נחנו.

 

אולי יעניין אותך גם

כתבות אחרונות

Prev Next
מופת הגורן

  אבי רט כותב על...

התעשייה

  כל מה שרציתם לדעתם...

הפרסום בעולם קטן עובד

לפרסום באתר או בשבועון

This email address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

דניאל 055-920-5666

מקום בעולם - מגזין הנוער מבית עולם קטן

לאתר מקום בעולם

שירות לקוחות מגזין - ok@okm.co.il 077-6621680

הירשמו לניוזלייטר

וקבלו את גיליון "עולם קטן" במייל הרבה לפני כולם