הלחם והשמלה של היתום Featured

 15 sivan

סיון רהב מאיר

1.

אלה ימים שבהם ארוחות הבוקר לילדים נמרחות והופכות לארוחות צהריים אגב מחשבות על תעסוקה עד לארוחת הערב... הצצה חטופה בפרשה שמלווה את שיא הקיץ והחופש הגדול, פרשת 'עקב', מגלה שני ביטויים שחוזרים בה שוב ושוב: לזכור ולשכוח. הפרשה מדגישה שוב ושוב מה חשוב לזכור ומה אסור לשכוח.

מכירים את ההמלצה השחוקה הזו לחופש הגדול, לבנות סדר יום ולחשוב מה הדברים החשובים ביותר גם כשכל המסגרות מסביב מתפרקות ונעלמות? כל היועצים הרי אומרים לשבת לישיבה משפחתית ולהחליט מה הכללים של הבית בחופשה גם כשקמים מאוחר ואין חוגים ושיעורי בית ומטלות. ובכן, באופן די דומה הפרשה קוראת לנו לחשוב – ערב הכניסה לארץ – על הדברים הכי חשובים לנו ולהציב אותם במרכז חיינו למרות כל הטלטלות והאתגרים שעוד יהיו.

הנה רק כמה ציטוטים מהפרשה: "זָכֹר תִּזְכֹּר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה ה' אֱ‑לֹהֶיךָ", "וְזָכַרְתָּ אֶת כָּל הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר הוֹלִיכְךָ ה' אֱ‑לֹהֶיךָ", "הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תִּשְׁכַּח", "וְזָכַרְתָּ אֶת ה' אֱ‑לֹהֶיךָ כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ לַעֲשׂוֹת חָיִל", "וְהָיָה אִם שָׁכֹחַ תִּשְׁכַּח", "זְכֹר אַל תִּשְׁכַּח".

פרשת השבוע מרבה בתזכורות האלה בגלל המעבר מחיי המדבר אל החיים בארץ ישראל, אבל זו קריאה שמתאימה לכל מצב בחיים שבו הכללים משתנים פתאום: לבדוק איפה אפשר להתפשר ולוותר, ומה חשוב ועקרוני גם בשיא החום של אוגוסט.

אם יש קשר וברית ועתיד משותף, ואם רוצים למחול ולסלוח ולהמשיך ביחד, לא צריך להזכיר את כל החטאים ולפרט את כל השגיאות. להפך. עדיף לטשטש ולמזער, ולא להשפיל ולא להזכיר נשכחות

2.

החיים אינם מתחלקים לשיעורים והרצאות וימי עיון ולחיים עצמם. ברכת המזון לוקחת את כל העקרונות הגדולים והפילוסופיים שאפשר לדבר עליהם הרבה ומכניסה אותם ישר אל המטבח והשולחן, אל הסנדביץ' בהפסקה.

"ואכלת ושבעת וברכת את ה' א‑לוהיך על הארץ הטובה אשר נתן לך", נאמר בפרשת השבוע. רבי נחמן מברסלב כותב: "אכילת האיש הישראלי יקרה מאוד" וגם מסביר איך כל ברכה מהברכות השונות על המזון היא פשוט שיעור שלם בפני עצמו. "המוציא לחם מן הארץ", "בורא פרי העץ", "שהכול נהיה בדברו" – יש פה עולמות תוכן שלמים אם רק עוצרים ומקשיבים למילים של הברכה.

בפרט בימים אלה של קיץ, טיולים וחופשות הפרשה מראה איך לקחת דיבורים ותפיסות מבית המדרש ולבטא אותם גם בברכת המזון במנגל על שפת הכינרת או בשלוק של מים שלוגמים ממימייה בדרך. בתיאבון.


3.

גם בשיא המריבה צריך לשים לב מה אומרים. השפה שבה אנחנו משתמשים קובעת ומשפיעה ועלולה להחריף את המצב. הפרשה מתארת את מתן לוחות הברית בפעם השנייה. בפעם הראשונה עשה העם עגל זהב אחרי מתן תורה, ומשה שבר את הלוחות. מה קרה שם ברגעים ההם? איך שמע משה רבנו על פסגת הר סיני שהעם למטה עשה עגל? משה משחזר בפרשה את המעמד באוזני העם: "וַיֹּאמֶר ה'... קוּם רֵד מַהֵר מִזֶּה כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתָ מִמִּצְרָיִם. סָרוּ... מִן הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר צִוִּיתִם, עָשׂוּ לָהֶם מַסֵּכָה". למה נכתב כאן רק "עשו להם מסכה"? הם הרי עשו עגל מסכה והשתחוו לו ועבדו אותו. למה לבחור בניסוח מינימליסטי ועדין ומרוחק כזה? בספר הנפלא "שערי אהרון" מצאתי את ההסבר הזה: "נאמר 'עשו להם מסכה', והטעם שלא אמר 'עגל מסכה' – מפני שחס על כבודם כי היה העניין הזה להם דבר מגונה מאוד מאוד".

כלומר, א‑לוקים אינו אומר במפורש מה היה החטא החמור אלא בוחר לשון עדינה יותר. אם יש קשר וברית ועתיד משותף, ואם רוצים למחול ולסלוח ולהמשיך ביחד, לא צריך להזכיר את כל החטאים ולפרט את כל השגיאות. להפך. עדיף לטשטש ולמזער, ולא להשפיל ולא להזכיר נשכחות. הנה, אפילו כשמדובר בעגל הזהב המפורסם אנחנו רואים ויתור על המילה המרכזית, "עגל", כדי לחוס על כבודם של מי שחטאו.

4.

מה עושה מישהו לגדול באמת? פרשנים רבים אומרים שהתשובה מסתתרת בפסוקים האלה שבפרשת השבוע: "כִּי ה' אֱ‑לֹהֵיכֶם הוּא אֱ‑לֹהֵי הָאֱ‑לֹהִים וַאֲדֹנֵי הָאֲדֹנִים. הָאֵל הַגָּדֹול, הַגִּבּוֹר וְהַנּוֹרָא... לֹא יִשָּׂא פָנִים וְלֹא יִקַּח שֹׁחַד. עֹשֶׂה מִשְׁפַּט יָתוֹם וְאַלְמָנָה וְאֹהֵב גֵּר לָתֶת לוֹ לֶחֶם וְשִׂמְלָה".

ההתחלה נשמעת דרמטית מאוד. שימו לב לתארים: "א‑לוהי הא‑לוהים", "אדוני האדונים", "הגדול", "הגיבור", "הנורא". בהמשך ישיר למילים כאלה היינו מצפים לתיאורי ניסים נפלאות, לשינוי סדרי עולם, למשהו שהוא מעל הטבע. אבל במקום זאת אנו יורדים מטה מטה ומגלים את הקב"ה מתעסק בלחם ובשמלה של היתום, הגר והאלמנה. מקשיב ואוהב ודואג לנוכח הבעיות של מי שצריך עזרה בחברה. יש גישות פילוסופיות שאומרות שא‑לוהים רם ונישא כל כך, שלא אכפת לו ממך וממעשיך, זה קטן עליו, הוא מעל זה. אבל התורה מלמדת כאן עיקרון הפוך: להיות הכי גדול פירושו לשים לב לדברים הכי קטנים.

5.

בשבת זו, כ"ד באב, יחול יום הזיכרון ליאנוש קורצ'אק, שנרצח בשנת תש"ב (1942). המחנך היהודי המפורסם הלך עם חניכיו מבית היתומים במצעד שיצא מגטו ורשה וסירב לעזוב אותם. הוא נרצח איתם יחד בטרבלינקה. קורצ'אק נחשב עד היום למהפכן ביחס לזכויות הילד. הנה כמה קטעים מהגותו. לזכרו:

* על היחס לילדים: "נתפסים אנו לאשליה, כי ימים רבים יוכל הילד להסתפק בהשקפת העולם של המלאך, שלפיה הכל פשוט. וכי יעלה בידינו להעלים ממנו את חוסר הידיעה, החולשה, הסתירות? את תבוסותינו ונפילותינו ואת העדר נוסחת האושר? אין בחינוך דבר טוב יותר מכנותו הגמורה של המחנך".

* על מטרתו של בית היתומים שהקים: "לולא הבית הזה, לא היה הילד יודע כי ישנם בעולם גם אנשים ישרים, שאינם גונבים. לא היה יודע שאפשר להגיד את האמת. לא היה יודע, שיש חוגים של צדק, רוך ואהבה".

* על היהדות והציונות, שאליהן התקרב בשנותיו האחרונות: "נסעתי לארץ ישראל כדי לספוג את העבר, למצוא נקודת משען להרהורים על ההווה, ואף לגעת בעתיד. אחרי דיכאון נפש, שנמשך חודשים – החלטתי החלטת ניסיון אחרון: לעבור לשנות חיי האחרונות לארץ-ישראל, ותחילה – לירושלים. כל הגעגועים, לא היהודיים כי אם האנושיים, נוהרים לארץ-ישראל".

לזכרו של הירש בן יוסף גולדשמידט.

 

אולי יעניין אותך גם

כתבות אחרונות

Prev Next
"אנחנו פצועים"

  השבת מעלים את נפגעי...

תפסיקו לשחק בנוער

  מאמר מאת יו"ר נוער...

הפרסום בעולם קטן עובד

לפרסום באתר או בשבועון

This email address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

דניאל 055-920-5666

מקום בעולם - מגזין הנוער מבית עולם קטן

לאתר מקום בעולם

שירות לקוחות מגזין - ok@okm.co.il 077-6621680

הירשמו לניוזלייטר

וקבלו את גיליון "עולם קטן" במייל הרבה לפני כולם