יום הדין או יום שמחה? Featured

 m 9 bazak

הרב אמנון בזק

כשאנחנו חושבים על ראש השנה, האסוציאציות הראשונות שעולות לנו הן "יום הדין", "ספרי מתים וספרי חיים", "כל באי עולם עוברין לפניו כבני מרון" ועוד. אולם, כשאנו מסתכלים בפרשיות ראש השנה בתורה, אין אנו מוצאים את ההיבטים הללו מפורשים. ככלל, על ראש השנה מיעטה התורה לכתוב יותר מכל מועד אחר. יתרה מזאת, גם היום כשלעצמו אינו מכונה בתורה "ראש השנה", ולמעשה מבחינת התאריך המצוין בו קשה לכנות אותו בשם זה, שהרי הוא חל "באחד לחודש השביעי". ננסה אפוא ללמוד בקצרה על משמעותו של ראש השנה מתוך פשוטי הפסוקים בתורה, ולעמוד על המעט המכיל את המרובה שהתורה רמזה לנו.

למעשה, ראש השנה מאופיין בתורה בשתי מילים בלבד – "זִכְרוֹן תְּרוּעָה" (ויקרא כ"ג, כד). צירוף זה כשלעצמו איננו מובן: מה עניין זיכרון אצל תרועה? אולם, מצאנו מקום אחר בתורה, שבו שתי מילים אלו מופיעות יחדיו: "וְכִי תָבֹאוּ מִלְחָמָה בְּאַרְצְכֶם עַל הַצַּר הַצֹּרֵר אֶתְכֶם וַהֲרֵעֹתֶם בַּחֲצֹצְרוֹת וְנִזְכַּרְתֶּם לִפְנֵי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם וְנוֹשַׁעְתֶּם מֵאֹיְבֵיכֶם" (במדבר י', ט). למדנו מכאן שהתרועה היא דרך להעלות את זיכרוננו לטובה לפני הקב"ה. התרועה היא סוג של תפילה ללא מילים, המבטאת זעקה פנימית אל ה'. מכאן שגם בראש השנה, משמעותו המקורית של היום היא יום שבו הקב"ה זוכר את עמו ישראל לטובה, בעזרת התרועה.

בזמן שבית המקדש היה קיים היה מובטח לעם ישראל שאם הם יפנו לקב"ה בתרועה הם ייזכרו לטובה. לא פלא הוא שתיאורו היחיד של יום זה בתנ"ך מראה שהוא נחוג בשמחה גדולה. בימי עזרא ונחמיה, כשעם ישראל שמע לראשונה את דברי התורה ביום זה, הוא פרץ בבכי, אך מנהיגי העם הדגישו שאין לבכות ולהצטער ביום זה

מה פשר המושג 'זיכרון' ביחס לקב"ה? והרי "אין שכחה לפני כיסא כבודך"? נראה שמושג זה משמעו תשומת לב מיוחדת מאת ה'. כשנאמר על הקב"ה "ויזכור א-להים את נח/אברהם/רחל" (בראשית ח', א; י"ט, כט; ל', כב) אין הכוונה, כמובן, שעד לאותו רגע הקב"ה שכח את האנשים האלה. כוונת הדברים היא שמאותו רגע הקב"ה נתן עיניו לטובה בהם, והוציא אותם מן המעגל הטבעי של העולם אל השגחתו המיוחדת, וכך אירע להם דבר החורג מגדר הטבע. ביום הזיכרון, אם כן, הקב"ה נותן עיניו לטובה בעם ישראל ומזכה אותם בהשגחה מיוחדת, החורגת ממקרי העולם.

אלא שכאן יש מקום לשאול: מה מיוחד דווקא בראש החודש השביעי? והרי בכל ראש חודש קיימת תופעה דומה: "וּבְיוֹם שִׂמְחַתְכֶם וּבְמוֹעֲדֵיכֶם וּבְרָאשֵׁי חָדְשֵׁיכֶם וּתְקַעְתֶּם בַּחֲצֹצְרֹת עַל עֹלֹתֵיכֶם וְעַל זִבְחֵי שַׁלְמֵיכֶם וְהָיוּ לָכֶם לְזִכָּרוֹן לִפְנֵי אֱ-לֹהֵיכֶם" (במדבר י', י)? נראה שיש מקום להבחין: בכל ראש חודש אכן יש מצווה לתקוע בזמן הקרבת הקורבנות, אולם בא' בתשרי היום כולו מוגדר כ"יום תרועה", לאו דווקא בקשר לקורבנות. ממילא, ממד הזיכרון ביום זה משמעותי הרבה יותר.

ועדיין לא השבנו על השאלה: מדוע דווקא ביום זה? מה גרם לא' בתשרי להיות לא ראש חודש רגיל, אלא יום שכולו "זיכרון תרועה"? והרי התורה שבכתב מתעלמת, כאמור, מהיותו של יום זה ראש השנה? נראה שיש להבין את משמעותו של יום זה דווקא לאור העובדה שהוא ראש החודש השביעי. "כל השביעין חביבין", אמרו חז"ל (ויקרא רבה פרשה כט יא), וביניהם מנו: "בשנים שביעי חביב, שנאמר: וְהַשְּׁבִיעִת תִּשְׁמְטֶנָּה וּנְטַשְׁתָּהּ (שמות כ"ג, יא); בשמיטין שביעי חביב, שנאמר: וְקִדַּשְׁתֶּם אֵת שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים (ויקרא כ"ה, י); בימים שביעי חביב, שנאמר: וַיְבָרֶךְ אֱ-לֹהִים אֶת יוֹם הַשְּׁבִיעִי (בראשית ב', ג); בחודשים שביעי חביב, שנאמר: בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ". החודש השביעי הוא, אם כן, החודש המקודש, ולא בכדי חל יום הכיפורים, היום הקדוש בשנה, דווקא בחודש זה. ממילא, גם ראשו של חודש זה קדוש יותר משאר ראשי החודשים, וכל מהותו – זיכרון לפני הקב"ה.

בזמן שבית המקדש היה קיים, היה מובטח לעם ישראל שאם הם יפנו לקב"ה בתרועה הם ייזכרו לטובה. לא פלא הוא שתיאורו היחיד של יום זה בתנ"ך מראה שהוא נחוג בשמחה גדולה. בימי עזרא ונחמיה, כשעם ישראל שמע לראשונה את דברי התורה ביום זה, הוא פרץ בבכי, אך מנהיגי העם הדגישו שאין לבכות ולהצטער ביום זה, אלא להפך: "לְכוּ אִכְלוּ מַשְׁמַנִּים וּשְׁתוּ מַמְתַקִּים וְשִׁלְחוּ מָנוֹת לְאֵין נָכוֹן לוֹ כִּי קָדוֹשׁ הַיּוֹם לַאֲדֹנֵינוּ וְאַל תֵּעָצֵבוּ כִּי חֶדְוַת ה' הִיא מָעֻזְּכֶם" (נחמיה ח', י). וכך אכן נהג העם: "וַיֵּלְכוּ כָל הָעָם לֶאֱכֹל וְלִשְׁתּוֹת וּלְשַׁלַּח מָנוֹת וְלַעֲשׂוֹת שִׂמְחָה גְדוֹלָה" (שם, יב).

כעת נותר לנו להשיב על השאלה האחרונה: היכן נרמז בתורה היותו של יום זה יום דין? מסתבר שזו בדיוק משמעותו של הזיכרון. כשעם ישראל היה במצבו האידיאלי, אכן מובטח היה לו להיזכר לטובה, אולם עם הזמן, כשעם ישראל גלה מארצו, הרי שכל יחיד ויחיד נידון בפני עצמו. במצב כזה, שוב לא מובטחת לכל יחיד הגנת הכלל, אלא "כל באי עולם עוברין לפניו כבני מרון". תשומת הלב המיוחדת הזו של הקב"ה לכל פרט ופרט אינה מבטיחה, כמובן, שהזיכרון יהיה לטובה, ומכאן תחושת הדין המלווה ימים אלו.

חלק ממשמעות שיבתנו לארצנו היא שובנו להיות עם אחד בארץ. אם נוכל להתאחד כלפי הקב"ה כעם אחד, ייתכן שנזכה להיות שוב נידונים כעם, ולא כיחידים, וכך ישוב יום זה להיות יום של שמחה גדולה, יום של ביטחון שהקב"ה יזכור את עמו לטובה. דווקא בימים אלו, לאחר שתי מערכות בחירות מפלגות, יש מקום להדגיש את הצורך להתאחד, לזכור שכולנו בניו של הקב"ה, אנו עמך ואתה א-לוהינו, ולהיות ראויים לעמוד לפני הקב"ה כעם אחד.

תפילתנו ובקשתנו היא שתקיעת השופר תעורר את זיכרון עם ישראל כולו לרצון, ושהקב"ה ייתן עיניו לטובה בנו – בכל יחיד ויחיד בפרט, ובעם ישראל בכלל, ויכתבנו ויחתמנו לטובה ולברכה בספר החיים.

 

אולי יעניין אותך גם

כתבות אחרונות

Prev Next
מופת הגורן

  אבי רט כותב על...

התעשייה

  כל מה שרציתם לדעתם...

הפרסום בעולם קטן עובד

לפרסום באתר או בשבועון

This email address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

דניאל 055-920-5666

מקום בעולם - מגזין הנוער מבית עולם קטן

לאתר מקום בעולם

שירות לקוחות מגזין - ok@okm.co.il 077-6621680

הירשמו לניוזלייטר

וקבלו את גיליון "עולם קטן" במייל הרבה לפני כולם