הנצח שבתוך הארעי והחולף Featured

 m3 frenkel

הרבנית רחלי פרנקל

הדיון הזה מתנהל כמעט בכל שנה: יושבים מוקפים כלים ומצעות נאים ונעימים, מתענגים מזיו הסוכה, ואז הקב"ה מוציא חמה מנרתיקה, ואנחנו נזכרים בדבר האחרון שעוד חסר כאן: מזגן. סוכה ממוזגת?! האם לא אמורים להרגיש קצת לא בנוח? איך בכלל נזכור שאנחנו בסוכה?

"בסוכות תשבו שבעת ימים – אמרה תורה: כל שבעת הימים צא מדירת קבע ושב בדירת עראי" (סוכה ב ע"א) הארעיות היא ליבה של הסוכה. הצורך להרגיש שלא מדובר בבית קבוע השפיע על דיונים הלכתיים רבים: גובהה המרבי, גודלה המינימלי, החומרים שמהם היא עשויה, החיוב במזוזה ועוד. כשגרים בצריף ארעי נזכרים בתלאות המדבר ובהשגחה המופלאה שהגנה עלינו בדרך.

"כל שבעת הימים אדם עושה סוכתו קבע וביתו עראי" (סוכה פרק ב משנה ט). והנה הצד השני: עיקרון מרכזי בסוכות הוא "תשבו כעין תדורו" – שב בסוכה כפי שהיית יושב בבית הקבע שלך. עיקרון הלכתי זה משפיע מאוד על מצוות סוכה. זה מה שגורם לנו לסחוב את הכורסה האהובה עלינו החוצה לסוכה, וקובע את מספר הארוחות שאנו אוכלים בה. אם נגרמת לנו אי נוחות השוללת את החוויה של בית: חום, סירחון, חרקים, ייתכן שנהיה פטורים מהסוכה; אפילו הרצון של איש ואשתו לחלוק את חדר השינה שלהם יכול להיחשב חלק הכרחי מהחיים בדירה קבועה. אנחנו עושים מאמץ אדיר להרגיש קבועים בתוך הזמני. לשהות באמת, בתוך הרגע החולף.

"הֲבֵל הֲבָלִים אָמַר קֹהֶלֶת... הַכֹּל הָבֶל".

ההורים שלנו אמרו "לפני שאתה מספיק למצמץ כבר יש לך נכדים" – לפני שנשים לב לזמן החולף כבר נמצא את עצמנו אומרים משפטים כאלה לילדים שלנו... כשגידלנו את התינוק הבכור שלנו, כל שלב נדמה כנצח. לא יכולנו להעלות על הדעת שיום אחד יבקעו לו שיניים. קנינו בגד בכובד ראש בלי להבין שהמידות התינוקיות האלה שורדות בערך יום וחצי. מילד לילד הפנמנו שהינקות כצל עוברת, שצריך להסניף היטב כי עוד שנייה כל זה פורח, לנצור כל רגע של התרפקות, לא לתקן שגיאות שפה תינוקיות... ולפעמים לומדים דברים בצורה דרמטית יותר

את המילה 'הבל' המופיעה שלושים ושמונה (!) פעם במגילת קהלת שנקרא בשבת חול המועד, אין להבין כמו שהתרגלנו להבין בעברית מודרנית כשטויות, תִפלות, ריקנות. הבל בקהלת הוא ארעיות. הכול הבל – הכול זמני ובר חלוף, הכול כלה ועובר.

זה לא טוב ולא רע, לא שיפוטי ולא שלילי. זו אמת יסודית שאותה מניח שלמה המלך כבר בפתח ספרו: חיינו כאן סופיים וחומקים. שום דבר לא יישאר לנצח, בטח לא אנחנו.

ההורים שלנו אמרו "לפני שאתה מספיק למצמץ כבר יש לך נכדים" – לפני שנשים לב לזמן החולף כבר נמצא את עצמנו אומרים משפטים כאלה לילדים שלנו... כשגידלנו את התינוק הבכור שלנו, כל שלב נדמה כנצח. לא יכולנו להעלות על הדעת שיום אחד יבקעו לו שיניים. קנינו בגד בכובד ראש בלי להבין שהמידות התינוקיות האלה שורדות בערך יום וחצי. מילד לילד הפנמנו שהינקות כצל עוברת, שצריך להסניף היטב כי עוד שנייה כל זה פורח, לנצור כל רגע של התרפקות, לא לתקן שגיאות שפה תינוקיות... ולפעמים לומדים דברים בצורה דרמטית יותר. אבל העיקרון אחד. בעיני הנצח, מה בין שש עשרה שנה לשישים.

כשרבי יוחנן מוצא את רבי אלעזר החולה בוכה (ברכות ה ע"א), הוא מתחקר אותו על מה הצער. על תורה? על פרנסה? על אובדן בנים? ורבי אלעזר עונה, "להאי שופרא דבלי בעפרא קא בכינא!" עם כל מה ששאלת אני כבר אסתדר. על היופי המדהים שלך, רבי יוחנן, שכמו כולנו יכלה ויבלה בעפר, עליו אני בוכה! ורבי יוחנן מדהים אותנו בתשובה: על כך ודאי יש לבכות! ובכו שניהם.

כשאנחנו עומדים מול זריחה או שקיעה מרהיבה, הנשימה נעתקת. משהו ביופי הזה נוגע בנצח, נובע מהנצח. שפעת היופי מעל לכוחותינו, אין לנו כלים להכיל אותו, אנחנו מנסים נואשות לרוות ממנו כי עוד שנייה יחלוף. ברור לנו שבתמצית הרגע החולף הזה ישנו אין-סוף. לעת הזאת אנחנו מיד מנסים לצלם, אבל חשים כמה עלוב הניסיון. את ההוד הזה לא נצליח לקפל ולהכניס לכיס. מאותו מקום שהוא נשגב הוא גם מוגבל בזמן, רגעי, לא ניתן לאחיזה. כל פריחה קצרצרה, כל שלכת זמנית ויפהפייה, כל שקיעה – מעוררות ערגה, כמעט מצוקה. היא חיה בתוך הרגע החומק חיי עולם (אם ניטע אותם בתוכנו) והנה – גז חיש ונעופה.

"רְאֵה חיים", מלמד אותנו קהלת, "עם אישה אשר אהבת, כל ימי חיי הֶבְלֶךָ אשר נתן לך תחת השמש כל ימי הֶבְלֶךָ, כי הוא חלקך בחיים". ימי הֶבְלֶךָ – הימים הריקים, חסרי התוחלת? לא כך יש לפרש הבל! לא ימים של תִפלות ניתנו לנו על פני האדמה, ומה היה הטעם בימי-שטות להשקיע באהבה? קהלת אומר לנו: הוקירו כאוצר את הימים שהוענקו לנו ביחד, מפני שהחיים ארעיים, ועל כן יקרי ערך כל כך. מלאו אותם באהבה ובטוב, ראו בהם חיים.

בחג אנחנו דיירי קבע בסוכה הארעית. דרכה אנחנו מבינים ששום דבר אינו קבוע באמת. בית הקבע והחיים הנדמים יציבים, הם עצמם ארעיים. גם כשנשוב לבתינו נוכל ליישם "תשבו כעין תדורו". נוכל ללמוד לחוות את מלוא היופי של הרגע הזה, של כל רגע בעודו קיים. להוקיר ולהעריך את מלוא הטוב שבחיינו האישיים, המשפחתיים והקהילתיים. לזכור את סוכות המדבר, ולהכיר בשפע הטוב שאנחנו זוכים לו כאן ועכשיו בארץ ישראל.


אולי יעניין אותך גם

כתבות אחרונות

Prev Next
לחזור לחיים

  הטור האישי של אבינועם...

מעגלים שאין לברוח מהם

  מאמר מאת ד"ר בני...

הפרסום בעולם קטן עובד

לפרסום באתר או בשבועון

This email address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

דניאל 055-920-5666

מקום בעולם - מגזין הנוער מבית עולם קטן

לאתר מקום בעולם

שירות לקוחות מגזין - ok@okm.co.il 077-6621680

הירשמו לניוזלייטר

וקבלו את גיליון "עולם קטן" במייל הרבה לפני כולם