איש וביתו Featured

 15 sivan
 

סיון רהב מאיר

1.

נראה כאילו הישראלים מפיצים כל הזמן שני דברים: תלונות על הצורך להיות עם הילדים בבית, וסרטונים מרגשים של חתונות יוצאות דופן בצל הקורונה. כלומר, בעודנו מקטרים ומתלוננים על המשפחה, אנחנו מתרגשים מכל זוג צעיר שמתחיל להקים משפחה.

בתחילת השבוע פורסם סרטון מחתונה בישיבת מרכז הרב בירושלים. התלמידים רקדו מרחוק עם הזוג הצעיר, במרפסות של חדרי הישיבה. ראיתי את הסרטון הזה בכל קבוצות הווטסאפ האמריקניות בשכונה שלנו בניו יורק. השמחה הפשוטה של בית שמוקם בירושלים גרמה לדמעות התרגשות אצל יהודים בארצות הברית.

אני יודעת שכבר שמענו רעיונות רבים על הקורונה, ובכל זאת אני מרגישה שבימים אלה מתחדד עוד דבר – בית. הבית שלנו. שבע טיסות מתוכננות שלי לקהילות בארצות הברית בוטלו בימים אלה. אפילו לקניון או למסעדה לא יוצאים. רק בית. אתמול, כשהשעמום של הילדים גבר, ניסיתי להזמין לפה חברה מהגן לשחק עם הבת שלנו, אבל אימא שלה סירבה. קורונה. זהו, זה רק אנחנו. מה שאנחנו בונים בין ארבעת הקירות. מאתגר הרבה יותר משבע הרצאות. יש ביטוי של חז"ל שלפיו "קירות ביתו של אדם מעידים עליו". כלומר, מה שהאדם בונה בין קירות ביתו הוא הכי משמעותי, יותר מכל מה שהוא עושה בחוץ. כולנו קיבלנו שיעורי בית, תרתי משמע.

2.

קהילת "ניו ראשל" בניו יורק נמצאת כולה בבידוד. ביום שישי שוחחנו בשידור חי, ושיתפתי אותם ברעיון ששלח אליי אמיר אייגרמן מישראל:

בשבת שעברה קראנו את פרשת זכור, על עמלק, שעליו נאמר: וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ וְאַתָּה עָיֵף וְיָגֵעַ וְלֹא יָרֵא אֱלֹקִים. עמלק תוקף אותנו בבטן הרכה. זו האידאולוגיה שלו – לתקוף את החלשים, החולים, הזקנים. לעומת זאת, התקופה הנוכחית מאלצת את כולנו להתגייס, לשנות את הרגלי חיינו, לסכן את כספנו, להסתגר בבתינו – וכל זה לא רק למעננו, אלא קודם כול כדי להגן על אותם חלשים. רוב האוכלוסייה צפוי להבריא מקורונה, אבל קבוצת הסיכון עלולה לאבד את חייה. אנחנו עושים את זה קודם כול בשבילם. האם זו לא אנטיתזה לתפיסת העולם העמלקית? כל מי שנכנס לבידוד, כל מי ששוטף ידיים ומקפיד על כל ההוראות, כל מי שנשאר עם הילדים בבית – מפגין בכך ערבות הדדית, סולידריות ואכפתיות, ובעצם – מנצח קצת את עמלק.

בהצלחה.

3.

אסור לנשק מזוזות בגלל נגיף קורונה. שמתי לב לשורה נוספת שהופיעה במכתב שפרסם הרב הראשי, הרב דוד לאו, שבו ביקש להפסיק את המנהג הזה כעת: "די בכך שאדם יחשוב בעת כניסתו ויציאתו על הדברים שנכתבים במזוזה, וזה ילווה אותו בהמשך דרכו". הרי לפעמים היד נשלחת למזוזה באופן אוטומטי, אבל הראש לא חושב לרגע על מה שכתוב בה. אז הנה תזכורת: בכל מזוזה כתובות על קלף שתי פרשיות מתוך התורה: "שמע ישראל" ו"והיה אם שמוע". בפרשות האלה עצמן נכתב שצריך קודם כול לשים את דברי התורה על הלב – ורק אז לכתוב אותם במזוזה: "וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה... עַל לְבָבֶךָ... וּכְתַבְתָּם עַל מְזוּזֹת בֵּיתֶךָ."

המזוזה היא מעין תמרור. בכל פעם שנכנסים לחדר היא שם, מזכירה לנו מי אנחנו ומהם ערכינו. הרמב"ם כותב זאת בצורה נפלאה: "חייב אדם להיזהר במזוזה, מפני שהיא חובת הכול תמיד, וכל זמן שייכנס ויצא יפגע (יפגוש) בייחוד שמו של הקדוש ברוך הוא, ויזכור אהבתו, וייעור משנתו ושגייתו בהבלי הזמן, וידע שאין דבר העומד לעולם ולעולמי עולמים אלא ידיעת צור העולם, ומיד הוא חוזר לדעתו, והולך בדרכי מישרים".

בזמן הקרוב לא ניגע במזוזה, אבל אולי זו הזדמנות לחשוב עליה קצת יותר.

4.

מכתב מאישה מבוגרת: "שלום סיון. ראיתי אתמול אימהות היסטריות בסופר, מול מדפים ריקים, מתנהגות באופן שהפחיד את הילדים שלהן. אני מקבלת יומם ולילה פייק-ניוז מפחיד בווטסאפ, כמו כולם, עם המון סימני קריאה מבהילים. הקורונה מידבקת, אבל הבהלה מידבקת לא פחות, וגם זה מסוכן.

"אני אחת מהקשישים, אלה שכולכם נמצאים בבידוד בשבילם, כדי שאנחנו לא ניפגע. תודה לכם! אבל נדמה לי שיש משהו שבו גם אנחנו יכולים לעזור לכם: פרופורציות. אם יש דבר שהחברה שלנו צריכה כרגע הרי שזה אנשים בנויים, יציבים, עם עמוד שדרה וחוסן. מה שהילדים צריכים לראות כרגע זה הורים מתפקדים, סמכותיים, שמשדרים ביטחון גם במצב חדש ומעורער.

"באתי מאירופה אחרי השואה. הייתי פה ב-48', ב-67' וגם ב-73'. חווינו ימים של רעב וצנע, של מחסור ובהלה. האמינו לי, ההתנהגות שלנו משפיעה מאוד, חשובה מאוד. אפשר אפילו להעביר את התקופה הזאת בחיוך. יש גרף של מספר החולים, ואין גרף שמודד אמונה וביטחון, אבל הגרף הזה צריך להיות בעלייה. יש פסוק נפלא בספר תהילים: הַרְפּוּ וּדְעוּ כִּי אָנֹכִי אֱלֹקִים. כדאי לשנן אותו בימים אלה, ולהרפות קצת".

5.

ועוד על פרופורציות בימי קורונה: אנחנו קוראים השבת את פרשות ויקהל-פקודי ומסיימים את ספר שמות. זו הזדמנות לחזור לפסוק הראשון בספר הזה, להיזכר איך הכול התחיל: "ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה... איש וביתו באו". משפחה אחת, עדיין לא עם, מגיעה למצרים בגלל הרעב בארץ ישראל. ואז פרעה מת, ומתחיל השעבוד, ומשה נולד, ורואה את הסנה בוער, ועשר מכות מצרים מתרחשות, וים סוף נקרע, והתורה ניתנת בסיני ולבסוף גם המשכן נחנך. בואו נדלג רגע מהפסוק הראשון בספר אל האחרון: "כִּי עֲנַן ה' עַל הַמִּשְׁכָּן יוֹמָם, וְאֵשׁ תִּהְיֶה לַיְלָה בּוֹ, לְעֵינֵי כָל בֵּית יִשְׂרָאֵל בְּכָל מַסְעֵיהֶם".

חנן פורת כותב שהפסוק האחרון של ספר שמות מרגש אותו במיוחד, כי הוא נועל את סיפור יציאת מצרים ומשגר אותנו אל המשך החיים, אבל קורא לנו להרים תמיד עיניים למעלה ולראות כי ענן ה' ממשיך ללוות, יום ולילה, את כל מסעיהם, את כל מסעותינו. שבת שלום

 

אולי יעניין אותך גם

כתבות אחרונות

Prev Next
יוצרים זהות

  כשסיון רהב מאיר נפגשה...

שאף אחד לא יבלבל אתכם

  יוסי דגן במאמר על...

הפרסום בעולם קטן עובד

לפרסום באתר או בשבועון

This email address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

דניאל 055-920-5666

מקום בעולם - מגזין הנוער מבית עולם קטן

לאתר מקום בעולם

שירות לקוחות מגזין - ok@okm.co.il 077-6621680

הירשמו לניוזלייטר

וקבלו את גיליון "עולם קטן" במייל הרבה לפני כולם