עם עולם או עם בארצו Featured

 4 am olam
 
 

הרב אברהם וסרמן

 
א.      גרסה מעודכנת לחטא המרגלים?
 

לא מזמן נערכה ועידת התפוצות של העיתון 'מקור ראשון', וכותרתה הייתה 'עם עולם'. אחת מנקודות השיא המתוקשרות שלה הייתה אמירתו של הנשיא שהציונות כבר אינה שוללת את הגלות! לא ברור אם כל המשתתפים ירדו לעומק המשמעות של אמירה זו, אשר צריכה להפעיל את צופרי האזעקה לכל ציוני באשר הוא, חילוני או דתי.

 

במקורו 'עם עולם' הוא מושג תנכ"י, אלא שבהקשר של הוועידה נותק המושג מהקשרו והולבשה עליו אידאולוגיה זרה לתנ"ך כולו. שם הוועידה נבחר כדי לסמן מגמה: לא עם בארצו אלא עם עולם. לא רק הנשיא, גם דוברים חשובים אחרים אימצו את תוכן האידאולוגיה של אַחד הָעם, שדגל בתפיסה זו, התנגד לציונות המדינית של הרצל, אשר שללה את הגלות, ותכנן להדיחו מתפקידו (אלא שהרצל נפטר בפתאומיות והפך לסמל ומושא הערצה לאומי, מה שקיבע את משנתו הציונית-מדינית).

 

אפשר רק לדמיין מה היה הסיכוי שלנו לקבל מדינה לו התבטלה הציונות המדינית ועם ישראל כלל לא היה דורש זאת. אחד העם ראה בציונות המדינית משיחיות שקר (!) והטיף ליצירת מרכז יהודי רוחני בארץ ישראל, ותו לא. אלא שהוא סבר שבארץ ישראל יקום המרכז הרוחני לכל העולם היהודי, ואילו חלק מהדוברים בכנס היו סבורים כי אין יתרון ליהודים בארץ ישראל גם בתחום הזה. כך פנו עורף אפילו לאחד העם.

שום נימוק – רוחני, מוסרי, כלכלי או פוליטי – אינו עומד מול הקביעה הא‑לוהית החד-משמעית לעלות ארצה. גם כשנדמה לנו שהם תירוצים טובים וראויים. כך חשבו המרגלים (מוסרי), כך חשבו בימי כורש (רוחני וגם כלכלי) וכך חשבו בימי בלפור (כל הנימוקים גם יחד). את התוצאות אנחנו מכירים
 

צחוק הגורל או תזמון אומלל היה מועד כינוס הוועידה בשבוע של פרשת 'שלח', שבה קראנו על חטא המרגלים, שמאסו בארץ חמדה. גדולי ישראל הראו שבמהלך הדורות מופיע חטא המרגלים בגרסה מעודכנת לאותו זמן, וכמו אז הוא עלול להופיע אצל אנשים גדולים וחשובים, כמרגלים שהיו ראשי בני ישראל, מנומק בכוונות טובות. מי שמטיף להישאר בגולה ודורש לגיטימציה לכך ממדינת ישראל, מה שם ייקרא לו?

 
ב.       מתקפה אידאולוגית בחיפוי רגשי
 

אומלל לא פחות הוא הקשר לזמן ההיסטורי הנוכחי. דווקא כעת, כשמצוקת הקורונה דוחפת יהודים רבים לחשוב ברצינות על עלייה לארץ, יש מי שמקפיד לשפוך מים קרים כדי לכבות את האש ולקרוא להם שלא לעלות! תחת הכותרת הראשית הקוראת לאהבה, קירוב לבבות ודאגה לגורל העם היהודי, דרשו חלק מהדוברים את איבוד הזהות הציונית של המדינה או ריקון המושג מתוכנו בהשארת השם בלבד.

 

זהו 'פטנט' ישן ומשומש להשתמש במושגים ורגשות קונצנזואליים ונוגעים ללב של אהבת אחים וסולידריות על מנת לשנות זהות ואידאולוגיה. חבל מאוד שגם גורמים תורניים וציוניים מתפתים להצטרף למגמה הזו ונשבים בקסמי המלל המתוק. גם המרגלים השתמשו באהבת ההורים לילדיהם והגברים לנשותיהם כדי למנוע את הכניסה לארץ הכרוכה במלחמה ובאבדות בנפש: נשינו וטפנו יהיו לבז. והמסקנה: לשוב למצרים בשינוי זהותנו הלאומית, שהארץ מהותית בהגדרתו.

 

ניסיון לשינוי זהות כזה בשאיפה להיות 'עם עולם' אכן עשתה התנועה הרפורמית – אשר בלטה בנוכחותה בכנס – שמחקה בעבר מהסידורים את התפילות לציון. רק אחרי יותר ממאה שנה, ואחרי שהתנגדה להקמת המדינה, שינתה כיוון בשנות השבעים של המאה העשרים (!) והכירה בערכה של הציונות ומדינת ישראל. כעת היא באה בפורמט מחודש כדי לשוב על הרעיונות הישנים של ביטול או לפחות שינוי דרמטי בערכה של ציון בפרט ושל המסורת היהודית בכלל.

 
ג. תורת ישראל והניסיון ההיסטורי
 

תורת ישראל מלמדת אחרת לגמרי. עם ישראל נועד להגיע לארץ ישראל. כך מלכתחילה וכך גם לאחר שגלה מארצו. אינספור הפסוקים ומאמרי חז"ל העוסקים בכך אינם מותירים שום מקום לספק.

 

הגמרא מספרת על ריש לקיש אשר שחה בירדן, ובא רבה בר בר חנה והושיט לו יד. אמר לו ריש לקיש: "בשם ה'! אני שונא אתכם, בבליים שאבותיהם החריבו את בית המקדש" (על פי יומא ט), זאת מחמת סירובם של היהודים שם לעלות ארצה.

 

ביטוי זה חושף את הדרך שבה ראו בני ארץ ישראל – גם מאתיים שנה אחרי החורבן – את הסיבה לכישלון שיבת ציון. קמצא ובר קמצא היו השלב האחרון בדרך לחורבן. הסיבה הראשית הייתה אחרת. הצהרת כורש הייתה אמורה להיות מפץ גדול שיגרום לגולי בבל לעלות יחד לארץ ישראל, עלייה דרמטית עד כדי כך שתדמה לזו של יציאת מצרים (סוטה לו ע"א). אך העלייה הייתה בגלים קטנים, ורק חלק מהעם עלה. לכן בבית שני חסרה עוצמה פיזית ובעיקר עוצמה רוחנית. חמישה דברים היה בית אחרון חסר מן הראשון, ואלו הן: אש של מעלה ושמן המשחה, ארון, רוח הקודש ואורים ותומים.

 

תירוצים רבים היו לנשארים בבבל, אך הסיבה העיקרית הייתה ההשתקעות הכלכלית-חברתית בבבל, שבה הפכו היהודים לגורם מרכזי בכלכלת המדינה, ואף נוצרה שכבת עשירים המקורבים לשלטון. גם תירוצים רוחניים היו להם: "פשטתי את כותנתי איככה אלבשנה, רחצתי את רגלי איככה אטנפם?" בבבל הפסיקו לעבוד עבודה זרה, וחששו שאם יחזרו לארץ ישראל, ישובו לזה (מדרש רבה שיר השירים ה).

 

לעומת התנופה החיובית בתחילת ימי דריווש, הרי שבהמשך ימיו ביטלו את משרת הפחה היהודי האחשדרפנים הפרסים, שחשדו ביושבי יהודה בשאיפות למלכות, ורוקנו את האוטונומיה היהודית מתוכן מדיני. ראשי הגולים שנשארו בבל והיו המשענת היחידה של אנשי יהודה בבירת פרס לא עמדו לימינם מכיוון שחששו לעורם (תופעה מוכרת גם בימינו). כל זה היה רקע להידרדרות שבסופה נחרב הבית. הנותרים בארץ סבלו רדיפות וגזרות, עוני והשפלה. היישוב היהודי בארץ ישראל שקע והלך עד לניוונו וחורבנו הכמעט גמורים. כך תיאר הרמב"ן בסוף המאה ה13: "כל המקודש מחברו חרב מחברו".

 

רבי יהודה הלוי ביטא בספר הכוזרי את עוצמת המחדל של גולי בבל: "כי אמנם חטא זה הוא אשר בגללו לא נתקיים הייעוד אשר ייעד האלוה לבית השני... כי העניין האלוקי עמד לחול עליהם כבראשונה אילו נענו כולם לקריאה ושבו לארץ ישראל בנפש חפצה, אבל רק מקצתם נענו, ורובם והחשובים שבהם נשארו בבבל, מסכימים לגלות ולשעבוד, ובלבד שלא ייפרדו ממשכנותם ומעסקיהם". הוא המשיך והגדיר כי בכל דור "אף אנו אילו היינו מוכנים להתקרב אל אלוקי אבותינו בלבב שלם כי אז היה הוא ית' מושיענו כאשר הושיע את אבותינו במצרים. עכשיו שאין הדבר כן, אין הדברים שאנו אומרים בתפילותינו 'השתחוו להר קודשו' ו'השתחוו להדום רגליו' ו'המחזיר שכינתו לציון' וכדומה כי אם כדיבור התוכי וכצפצוף הזרזיר כי בלא כוונת הלב אנו אומרים דברים אלה".

 
ד. שיבת ציון המחודשת
 

הצהרת בלפור פתחה חלון הזדמנות שכמוהו לא היה מאז הצהרת כורש. הציבור היהודי ורבנים רבים השוו בין ההצהרות. הרב קוק הוסיף ואמר שלעומת כורש, ש'החמיץ' להגדרת חז"ל, בלפור לא החמיץ עד יומו האחרון. אלא שכמו אז גם בפעם הזו לא ניצל עם ישראל את חלון ההזדמנויות שנפתח לפניו, ורק קבוצות קטנות עלו ארצה. הבריטים קרעו מאיתנו את עבר הירדן המזרחי בנימוק שיהודים בין כך ובין כך אינם עולים ואינם צריכים ארץ גדולה כל כך. אחר כך באו גזרות הספר הלבן וצמצמו באופן דרמטי את עליית היהודים ארצה, מה שמנע את פיתוחה של הארץ והצלתם של יהודים רבים מציפורני הנאצים.

 

שום נימוק – רוחני, מוסרי, כלכלי או פוליטי – אינו עומד מול הקביעה הא‑לוהית החד-משמעית לעלות ארצה. גם כשנדמה לנו שהם תירוצים טובים וראויים. כך חשבו המרגלים (מוסרי), כך חשבו בימי כורש (רוחני וגם כלכלי) וכך חשבו בימי בלפור (כל הנימוקים גם יחד). את התוצאות אנחנו מכירים.

 

מדינת ישראל מתמודדת שנים רבות עם איום דמוגרפי שגורם למנהיגיה לבצע פעולות מסוכנות בתחום הטריטוריאלי. עליית היהודים מכל העולם אליה הייתה משנה את התמונה מהקצה אל הקצה ומבססת את מדינת ישראל מכל בחינה שהיא.

 

את הקשר הבריא בין יהודי ארץ ישראל ליהודי התפוצות יש לייסד על התשתית האמיתית, גם אם יש מי שקשה לו להשלים עימה, והיא הקביעה הא‑לוהית: אין ליהודים להשתקע בגולה. לכן כשהדבר אפשרי חייבים כולם לעלות ארצה. או אז לא נצטרך את השדולה היהודית ליד הממשל וגם לא את הכסף האמריקאי (למעשה, שנים רבות שמדינת ישראל כבר אינה זקוקה לזה, ורק האינרציה ממשיכה את דרכה). עוצמתה הכלכלית והמדינית של עלייה כזו אדירה במיוחד, אך בעיקר תשתנה שינוי מהותי העוצמה הרוחנית והחברתית. כל סיוע או אמירה שיש בהם הצדקה לגלות והמשך ביסוסה פועלים נגד הצו הראשון לאברהם אבי האומה "לך לך".

 

אנו מושיטים יד אוהבת ומחבקת – אנושית, יהודית, כלכלית ורוחנית – לכל יהודי ולכל קהילה שיעלו ארצה. קומו ונעלה ציון אל ה' א‑לוהינו!

אולי יעניין אותך גם

כתבות אחרונות

Prev Next
המלחמה ששינתה אותנו

  מאמר מאת עדו רכניץ

מוצאים דרכים חדשות

  הטור של סיון רהב...

הפרסום בעולם קטן עובד

לפרסום באתר או בשבועון

This email address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

דניאל 055-920-5666

מקום בעולם - מגזין הנוער מבית עולם קטן

לאתר מקום בעולם

שירות לקוחות מגזין - ok@okm.co.il 077-6621680

הירשמו לניוזלייטר

וקבלו את גיליון "עולם קטן" במייל הרבה לפני כולם