מחשבות מתחת לסכך Featured

 11 sivan
סיון רהב מאיר
  1. בכל שנה אומרים לנו שסוכות הוא חג האמונה. יוצאים מהבית, לא יודעים מה יהיה מזג האוויר ומרגישים ממש כמו בני ישראל במדבר, תחת הנהגת השם. השנה אנחנו מבינים זאת יותר מתמיד. כבר מפורים של השנה שעברה אנחנו בסדנה של "סוכות": הרפיה, שחרור, הבנה שאנחנו לא מנהלים את העסק. נכנסים לסגר ולבידוד, יוצאים להתפלל מחוץ לבתי הכנסת, בלי כל המסגרות הרגילות, בלי בתי ספר, מופעים, בלי השגרה האהובה. השנה קל לנו יותר מתמיד להתחבר לחג ולקיים את הפסוק הנפלא של דוד המלך בתהלים: "הַרְפּוּ וּדְעוּ כִּי אָנֹכִי אֱ‑לֹהִים".

האתגר הוא לחבר לכל זה גם את השמחה. בכל חג הרי התחברנו לקפסולה של החג, למהות שלו. בפסח – חירות ויציאת מצרים, גם בתוך הקורונה. בשבועות – מתן תורה. ואחרי ראש השנה ויום כיפור המשימה השבוע היא להצליח לשמוח במצב הנוכחי, בחג ששמו 'זמן שמחתנו'. חג שמח.

נהוג לחשוב שהשיא בחגים הוא יום כיפור, תפילת נעילה, ועכשיו חזרנו לשגרה. אז זהו, שהשיא הוא עכשיו. לצום יום שלם כמו מלאכים זו לא הפסגה. יש משהו גבוה יותר, וקוראים לו סוכות. כן, החג הזה עם העצים והמסמרים והסדינים והענפים. יום כיפור הוא רק יום אחד בשנה של עצירה מוחלטת. המטרה היא לקבל ממנו כוחות ל-364 הימים האחרים בשנה. לקחת את המסרים והאנרגיות של היום המיוחד הזה אל החיים שלנו, אל הטבע, אל העולם. כך כותב הרב קוק: "אותם הימים שבין יום הכיפורים לסוכות ניתנו לחינוך של חזרה לענייני העולם הזה". כלומר, צריך לבנות סוכה וצריך לצאת לשוק לקנות ארבעת המינים, ויש סעודות משפחתיות עם הרצונות והצרכים של כולם, וגם הרעש מהסוכה של השכנים לפעמים מפריע, וצריך ללהטט בין כל בני המשפחה. כשלוקחים את התכנים של אלול, ראש השנה ויום כיפור ומיישמים אותם בתוך כל המשימות האלה זהו השיא. החיים עצמם.

  1. הנה כמה מילים מחמותי, מנחת ההורים זיוה מאיר ("אימא מאיר"), על אימהות ומשפחה בתקופה הזו:
  2. בסוכות נהוג לקרוא את מגילת קהלת. נדמה שבעידן התזזיתי שבו אנחנו חיים יש המון משמעות במילים העמוקות של שלמה המלך: "לַכֹּל זְמָן וְעֵת, לְכָל חֵפֶץ תַּחַת הַשָּׁמָיִם. עֵת לָלֶדֶת וְעֵת לָמוּת עֵת לָטַעַת וְעֵת לַעֲקוֹר נָטוּעַ. עֵת לַהֲרוֹג וְעֵת לִרְפּוֹא עֵת לִפְרוֹץ וְעֵת לִבְנוֹת. עֵת לִבְכּוֹת וְעֵת לִשְׂחוֹק עֵת סְפוֹד וְעֵת רְקוֹד. עֵת לְהַשְׁלִיךְ אֲבָנִים וְעֵת כְּנוֹס אֲבָנִים. עֵת לַחֲבוֹק וְעֵת לִרְחֹק מֵחַבֵּק".
  3. האושפיזין

"שמתי לב שפעם כל השירים הכי מרגשים בעולם היו על אימא. בכל הסגנונות. בכל השפות. 'אומי' בערבית, 'מאמע' באידיש, כולם העריצו את אימא. איך דבורה הנביאה אומרת? 'עד שקמתי דבורה, שקמתי אם בישראל'. 'אם בישראל' זה מושג. אם בישראל לא צריכה לזלזל בעצמה, זה מה שדבורה הנביאה מתגאה בו. ופתאום אימא הפכה למוקד של אשמה. בה אנחנו תולים את כל מה שלא בסדר.

"אפשר לראות מישהי שכל היום עם הילדים ומלאת עצבים בערב, ואפשר לראות מישהי שחוזרת מהעבודה ואין לה כוח אליהם והיא מחכה רק שהם ילכו כבר לישון, אין נוסחה אחידה ומתכון אחיד. זה מאוד מתאים לימים האלה של תחילת השנה, למצוא מי אני באמת. לא ללכת לפני צרכים חיצוניים של אחרים אלא להתחבר לעצמנו. הרי העולם משקר לנו בלי סוף: בעבודה קל לקבל מחמאות על העבודה שביצענו, ואילו בבית את יכולה לעבוד קשה כל היום ובסוף היום, אחרי כל המאמץ, הילד גם יכול להתחצף אלייך מאוד. בחוץ מקבלים פידבקים ומחמאות, בבית לא תמיד כולם מרוצים. זו מלאכת קודש אבל היא לא מוערכת: מה שווה סידור הבית אם אחרי יום זה מתבלגן? מה התכלית במקלחות לקטנים אם למחרת שוב צריך מחדש את כל הטקס?

"אז כולם מאשימים את האימהות, הן מאשימות את עצמן, ומה עושים? מי יכול לתקן את זה? ובכן, האימהות עצמן. הן צריכות להעריך את עצמן ואת מה שהן עושות. כל עוד הן מבקרות את עצמן וגם לוקחות על עצמן עוד ועוד משימות ועול ועבודה וכל הזמן לא מרוצות, אף אחד מסביב לא יעריך. אם הן יתחברו אל עצמן פנימה, יעריכו את עצמן על עשיית הדבר הנכון והאמיתי להן, הכול ישתנה גם בחוץ".

בעולם המבלבל שלנו אנחנו מנסים לעשות הכול ביחד ולהספיק גם וגם וגם. לערבב קריירה ומשפחה וזוגיות ולימודים ומאה הודעות בוואטסאפ תוך כדי. הקורונה ערבבה עוד יותר בין הבית למשפחה והפכה לעתים את החיים לעיסה של מטלות מכל התחומים והזירות. המילים של מגילת קהלת מזכירות אמת פשוטה: צריך זמן לכל דבר. תפסיקו לבלגן את המציאות. יש זמנים כאלה וזמנים אחרים, יש מותר ויש אסור, וחשוב לדעת זאת ולהיות ערניים ולראות מה נכון לנו ומתי. דווקא כדי שכל תחום יוכל לצמוח ולפרוח צריך להפריד ולהבדיל.

האושפיזין הם שבעת אבות האומה – אברהם, יצחק, יעקב, יוסף, משה, אהרן, דוד – המוזמנים לסוכה. יש הסברים עמוקים וקבליים רבים למנהג הזה, אבל בספר 'באר מרים' של ישיבת הר עציון מצאתי הסבר היסטורי שמעולם לא חשבתי עליו: אבות האומה הרי נדדו לרוב. אברהם עזב את ארץ מולדתו והגיע לישראל, ומכאן למצרים, ושוב חזר. גם יצחק נדד לארץ פלשתים בשנות הרעב, ואז לנגב המערבי, ואז לבאר שבע ולחברון. יעקב ברח אל חרן וחזר לכנען וירד מצרימה. יוסף נמכר לעבד, משה ואהרן הלכו ארבעים שנה במדבר, משה גם נדד ממצרים כבר בצעירותו, וגם דוד ברח מפני שאול ומפני אבשלום. חייהם היו חיים של סוכה, לא של בתי קבע. והם הבינו היטב כמה המציאות הקבועה זמנית וכמה צריך גמישות ויצירתיות. כמו כן למרות כל הטרדות שמתוארות כאן ולמרות הטלטלות שעברו בנה כל אחד מהם את עצמו והנהיג וחינך. זו עוד סיבה שבגללה ראוי להזכיר אותם בסוכה שלנו. זו עוד סיבה לקבל מהם השראה, בפרט בעידן המטלטל הנוכחי.

 

אולי יעניין אותך גם

כתבות אחרונות

Prev Next
המלחמה ששינתה אותנו

  מאמר מאת עדו רכניץ

מוצאים דרכים חדשות

  הטור של סיון רהב...

הפרסום בעולם קטן עובד

לפרסום באתר או בשבועון

This email address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

דניאל 055-920-5666

מקום בעולם - מגזין הנוער מבית עולם קטן

לאתר מקום בעולם

שירות לקוחות מגזין - ok@okm.co.il 077-6621680

הירשמו לניוזלייטר

וקבלו את גיליון "עולם קטן" במייל הרבה לפני כולם