שמונה בעקבות גבורה Featured

 390 10 gvura

אלידע בר שאול

מעשרות הגיבורים בספרו החדש של אלידע בר-שאול, 'גיבורים שלנו', ביקשנו ממנו לבחור שמונה סיפורי גבורה – אחד לכל יום מימי החנוכה. מוזמנים לספר את הסיפורים ליד הנרות המרצדים ולזכור: "כל ישראל קדושים, אתה המכבי"

  1. 1.המילואימניק הצעיר
  2. 2.העוצמה של הפיצוץ
  3. 3.החברותא של הרב לאו
  4. 4.הים אותו ים
  5. 5.וְהָדַרְתָּ פְּנֵי זָקֵן
  6. 'גַּפְרוּר' – אַשְׁרֶיךָ!
  7. 7.השומר הקדוש
  8. מִסְפְּדִי לְמָחוֹל

בכ"א בניסן תש"ח, כשבועיים לפני הכרזת המדינה, נערך הקרב המכריע ביותר של הפלמ"ח במערכה על ירושלים, במנזר סן-סימון שבקטמון. הלוחמים הסתערו וכבשו שני מבנים של הכנסייה בפסגת השכונה, אך לקראת עלות השחר התברר לחרדתם שכוחות האויב המכתרים אותם רבים מהם באנשים ובאמצעי לחימה. מעטים מול רבים נוסח תש"ח.

קרב המגן הנואש שניהלו גזל את שארית הכוחות, ואז התחוור לנצורים כי הגרוע מכול עוד לפניהם. האויב החל להסתער גלים גלים. התעורר צורך דחוף ש'מישהו' יעלה אל הגג החשוף וינסה להטיל רימון לעבר האויב. הראשון שטיפס אל הגג נפגע מירי מדויק וצנח פנימה.

הלוחם אברהם שמחון התעשת וטיפס ללא שהיות. ברגע שהוציא את ידו הוא נורה ונהדף אחור. אך הוא לא ויתר ודחף את גופו כלפי מעלה, נעזר בידו הבריאה האחת ויצא בזחילה עיקשת לרוחב הגג הגלוי לצליפות האויב. העומדים לרגלי הסולם שמעו אותו נאנק אך ממשיך, נפגע שוב ומתקדם, עד שהבחינו מבעד לחלונות ברימון מושלך מהגג. נשמע פיצוץ, וגל התוקפים הערבי נמלט בחזרה אל מעבר לקווים. הרימון שהושלך גרם לחשש בשורות האויב, והוא היסס יותר משעה עד שניסה לצאת שוב.

ההתנדבות של אברהם באותה נקודה הצילה את חבריו, והם המשיכו להילחם בחירוק שיניים ואולי הצילו את ירושלים כולה. מעיון בתיקו האישי של אברהם עולה כי כשהיה בן 13 מתה עליו מזל אימו. הנער התנדב לפלמ"ח, ובן 17 וחצי בלבד נפל. "לאחר שלוש שנות שירות שוחרר והועבר ל'רזרבה' (מילואים)", ציינו שם. עוד לא בן 18 וכבר מילואימניק; גיבור שקפץ להתנדב.

צעירים בני ימינו, אם יתבקשו לציין שם של לוחם עז נפש שהציל את חיי חבריו שעה שקפץ על רימון יד ונהרג, יספרו מייד את סיפור גבורתו של רס"ן רועי קליין במלחמת לבנון השנייה, בתשס"ו. מבוגרים יותר יזכירו את טוראי נתן אלבז, שאומץ ליבו התפרסם בעשור הראשון למדינה.

עבודת התחקיר לספר חשפה עובדה מהממת: תשע עשרה פעמים זה קרה במערכות ישראל! תשעה עשר צעירים מבני עמנו בחרו בשברירי שניות הפוך מהיצר הבסיסי של האדם להישרד ולחיות. ערך הרעות והדאגה לחיי חבריהם עלה על הכול.

אין עוד עם בעולם שבצבא שלו (ב-160 שנים של שימוש ברימוני יד בלוחמה) נספר מספר מקרים שכזה. גם בצבאות הענק של המעצמות. הגבורה השבה וחוזרת בשורות הלוחמים העבריים מלמדת, כפי שנכתב בספר, כי "ריבוי המקרים מלמד שאין זו מקריות, זו לא תוצרת חד-פעמית, מתברר שהאקלים שלנו, סביבת הגידול – רוויים בערבות הדדית".

אחד המקרים האלה הוא של קצין בן 20, דב גינזבורג שמו, שסיפור חייו רצוף אהבת ישראל. כשהיה תינוק ברחה משפחתו מפולין לרוסיה הלבנה ולסיביר, ולאחר המלחמה, בטרם מלאו לו 15 שנים, עלה ארצה ב'אלטלנה', ירד בחוף ויתקין וחזה במראות קשים של רובים מכוונים לעברו בידי יהודים, אך הדבר לא מנע ממנו להתנדב לשמירה היכן שצריך. כך השתתף בהגנת הקיבוצים עין חרוד, תל יוסף וגליל ים, התגייס לשירות מלא, דחה הצעות של משפחתו שהגיעה לאמריקה ושלחה לו כרטיס, התנדב לקבע ועמד להיות חבר קיבוץ בשדה בוקר.

בתשי"ג, בעת אימון רטוב, נשמט רימון ברשלנות בין לוחמים, והמפקד דב צעק: "תברחו הצידה", זינק, עצר בגופו את הרסיסים והציל את חייליו. הוא נקבר בחלקה הצבאית בנתניה, ועם השנים נשמטו שמו ומעשה גבורתו מדפי ההיסטוריה הישראלית.

שמואל שפרמן, יליד שכונת זיכרון משה, התגייס לתפקיד עורפי בגלל הוריו, שחרדו לשלומו. בפנקס קטן שנמסר למשפחה שנים רבות אחרי לכתו נמצא שכתב: "רבש"ע, אני פונה אליך, שאתה מנהיג העולם, אנא תצליח את דרכי והעבירני בתור סמל דת ליחידת הצנחנים ועזור לי להצליח שם ולעלות מעלה מעלה את כבוד התורה ושמירת הדת במקום... עזור לי, אבא רחום, עזור".

פנייתו של שפרמן התקבלה, והוא זכה לרומם שם שמיים בין לוחמי הצנחנים ולהערכה רבה נוספת כשבחר להצטרף לפעילות המבצעית. אחד הלוחמים כתב עליו בספרו: "הבחור עבר קורס צניחה, היו לו כנפי צניחה, כומתה אדומה ונעלי צנחנים. צנחן לכל דבר, דרגת סמל, כיאה לסמל דת. בקיצור, אמריקה! ואז... מוותר על תפקיד סמל דת, ודרגות הסמל ומצטרף לקורס מ"כים, משתתף פעיל בכל פעולות התגמול" (זאב ש', 'בין הנפילים').

בסיום הקרב הקשה של מבצע קדש במיתלה הגיעו הלוחמים לשדה התעופה בא-טור להמשך פקודות ופיזור. איש וחגורו עימו קפצו מהמשאיות. בדוחק הירידה נתפסה בוו הדלת האחורית נצרת הרימון בחגור של שמואל. הוא הבין וזעק מייד: "פוצץ!" החברים התרחקו, והוא בגופו, אגב יצירת מגע עם הקרקע, התקפל, חסם את הפיצוץ לתוכו ונהרג. חוץ ממנו איש לא נפגע אפילו מהרסיסים.

שנה אחת ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל סמוך לצפירה הבחין לוי, אחיו של שמואל, כי הרב הראשי לישראל, הרב ישראל מאיר לאו, נעמד ליד קבר אחיו בהר הרצל בזמן הצפירה. חלפה לה שנה, ושוב התייצב הרב באותה שעה ובאותו מקום.

במהלך אותה שנה מצא לוי בעיזבונם של הוריו בין מסמכים ותעודות של אחיו הגיבור תמונת דיוקן (פספורט) של בחור צעיר לא מזוהה וללא חתימת זקן. בגב התמונה נכתב: "לשמואל בידידות מישראל מאיר, תשי"ד".

מתברר כי כשנה לפני שהתגייס לצה"ל נסע שמואל ללמוד ולהתכונן לגיוס בישיבת כנסת ישראל. באותם ימים בא הבחור הצעיר ישראל מאיר לאו מישיבת קול תורה בירושלים כדי לחזק את מערך הלומדים בישיבה, והשניים למדו בחברותא.

בטרם גיוסו של שמואל, בשעת פרדה, החליפו השניים את תמונותיהם בתוספת הקדשה תואמת מאחור. דיוקנו של שמואל נותר בין כותלי בית המדרש, ודיוקנו של ישראל מאיר יצא אל שטחי הלחימה בכיס החולצה הצבאית.

בראיונות עם לוחמי תש"ח במסגרת המחקר לקראת כתיבת ספר הם סיפרו כי לא פעם שמעו את האויב הערבי מעודד את עצמו כשהוא מתאר ליהודים בצעקות את שעתיד להתרחש עימם. בבליל המלל והקללות שמעו לא פעם את שמה של דמות עלילתית מימי ראשית האסלאם ושמה הִינד.

בקרב בדר, שבו ניצח מוחמד לראשונה את צבא עובדי האלילים של מכּה ושותפיהם, הרג חמזה, בן דודו של מוחמד, את אביה של אותה הינד, דודה ואחיה. לאחר שנה של הכנות לקרב התגמול נוצחו מוחמד ואנשיו, וחמזה נהרג.

הִינד ירדה מהגבעות עם עשרות נשים נוספות, והן עשו שפטים בפצועים ובמתים. התייחדה נקמתה של הינד בגופת הדוד חמזה: את אוזניו ואפו כרתה, ובפגיונה שיסעה את בטנו, תלשה את הכבד ונגסה בו שוב ושוב.

בהשראת עלילות אוכלת הכבד האלילית – שלימים התאסלמה וזכתה לחנינה מידי מוחמד – איימו הפורעים המתלהמים לשחזר את מעשיה הלא אנושיים ולעשות שפטים במי שייפול לידיהם במהלך הדורות. זו הסיבה להוראת אחד ממפקדי הפלמ"ח: "במקרה ובשעת קרבות נפצע מישהו... יחידתו נסוגה והוא עלול לפול בשבי – עליו להפעיל רימון על עצמו ועל האויב... אל ייפול שבוי עברי בידי פראי-אדם".

המשוררת הערבייה פדואה טוקאן, בת אחת המשפחות המיוחסות והעשירות ביותר בעיר שכם, פרסמה בתשכ"ח את שירה 'בגשר אלנבי', שבו ראתה עצמה ממשיכת דרכה של הקדמונית: "שִׂנאתי נוראה, חודרת עד למעמקי הנפש... / אלף 'הִנְד' שוכנות בתוכי. שִׂנאתי רָעֵב – פוער את פיו ודבר לא ישביעו / זולת הכבד שלהם שלא משביע את הרעב שבתוכי...".

כמעט בכל תקופה יש מי שעוסקים ב'ירידת הדורות'. מזדקנים מטיפים מוסר בקול ניחר: "בימינו זה לא היה קורה". אלא שתמיד בשעות מבחן הגיב הדור הבא בהתנדבות ובהקרבה, במסירות ובהגשמה.

אברהם שפירא, 'זקן השומרים', היה ממניחי התשתית להגנה העברית בארץ. הוא היה איש רב זכויות, גיבור אמיתי, ופעמים רבות סיכן את חייו למען ביטחון ישראל. חיים חפר ודן בן אמוץ העלילו עליו עלילה בספרם 'ילקוט הכזבים': הם סיפרו כי פעם הוזמן שפירא לכנס הנוער בפתח תקווה והתבקש לשאת נאום. הוא עלה לבמה, העביר את מבטו על פני הקהל ואמר: "אתם נוער אתם? אתם ח—", וירד מהבמה.

במחקר החדש מתברר שהדבר לא קרה מעולם. למרות זאת מיום יציאת הילקוט, שהיה לרב מכר, לא ידע בעל המעשה מנוח, וכל מי שפגש בו הקניט את הזקן. הוא נפגע ולקח ללב והתפתל והשתדל לפייס באופן אישי כל נטפל ונודניק. שפירא נותר צלול עד פטירתו כשהיה בן 95, ועד יומו האחרון לא החמיץ הזדמנות למחות על העוול ולהבהיר: "הנוער שלנו זה זהב! יחי הנוער העברי!" בספר 'הגיבורים שלנו' נעשה עימו צדק.

מטילדה גלטשטיין חלקה תא כלא אחד עם חנה סנש, 'הצנחנית שלא שבה'. מטילדה, שנחשדה אף היא בריגול, הייתה בהיריון, והמכות הקשות שחטפה מהחוקרים בכל גופה הביאו אותה לידי מחשבות אובדן ודרך ללא מוצא. סנש עודדה אותה, סיפרה לה שהבחינה כי בחלון חדר המרפאה שבמטה הגסטאפו אין סורגים ותכננה איתה מבצע הצלה: סדינים קשורים שולשלו מהחלון בקומה השלישית, והאישה ההרה ירדה בהם וברחה אל החופש. התינוק שנולד זמן-מה לאחר מכן היה מלא כתמים כחולים וסגולים. לימים, כשגדל בארץ ישראל, שימש סגן ניצב במשטרת ישראל.

סיפורה המלא של מטילדה מובא בספר הקודם של בר-שאול, 'ימים כתיקונן', שעוסק ב-24 נשים ייחודיות בהיסטוריה הישראלית. בספר החדש מובאים היבטים חדשים מסיפורה של שותפתה לתא, חנה סנש.

במאמר 'על במותינו חללים' הספיד הרב קוק זצ"ל את אותם "חללים צעירים ורעננים, שנשפך דמם בידי בני נכר פה בארץ אבות... צעירים בעלי לב ורגש, בעלי נשמה שלהבית, שבאו לשם תחית האומה והארץ, שמאסו בכל אידיאלי החיים, ובחרו להם את האחד לבנות בבנין האומה בשובה אל אדמתה".

במשך שנים בחרו מלמדי המאמר שלא להתחקות אחר נסיבות כתיבתו וסיפקו פרשנות שאינה מתיישבת עם המציאות ההיסטורית או סיפחו את הכתוב לאירועים לא לו. במחקר המפורט שבספר מתברר כי המאמר נכתב לספר הזיכרון הראשון שיצא בתרע"ב לזכר שמונת חללי היישוב עד אז, בעריכת א"ז רבינוביץ (אז"ר). העורך, שחשש כי הסתייגויות שהעלה הרב קוק לא יובנו אל-נכון, החליט שלא לכלול את הכתוב בספר.

מהנופלים בחר הרב לתאר משהו מדמותו של איש ארגון השומר, בן 24, אברהם בּרָל, "צעיר נחמד, בעל כשרון מצויין, בן-תורה, מטפוסם של החשובים שבבני-הישיבות, בעל לב טהור ונפש עדינה, בא לא"י בכל חם-לב של האהבה הלאומית ותחיית העם והארץ". כך כתב עליו הרב מדברים ששמע מחברי הארגון ומאימו דבורה, שבאה לפניו ל"דין ודברים על אודות עזבונו" והציגה את מכתביו ואת תעודותיו, ובהן את ה'קבלה' להכשרתו לשוחט ואת החלפים של השחיטה.

ברל נפצע פצעים אנושים בליל שמירה, והרב שמע זאת, התרגש וכתב: "בשעות אשר חי אחרי הירייה, בעת אשר ידע ברור שהוא הולך למות, הביע במנוחה שנפשו שוקטת, כי מת הוא בעד עבודת התחיה הישראלית בארץ-ישראל". וחתם: "למראה נורא זה, לנשמה עליונה כזאת, שמים וארץ יחדו יענו: קדוש".

הסופר הביקורתי י"ח ברנר פגש את ברל עוד בחייו, שמע אותו שר זמירות של סעודה שלישית בשבת והיה נרגש כל כך עד שכתב "הלואי שכלנו נגיע לאותה המדרגה".

בסערת הקרבות הקשים בימיה הראשונים של מלחמת יום הכיפורים זרמו הידיעות מהחזיתות, הפכו קרביים ולב, והרגשת המלחמה המוחשית על הבית הביאה חלקים באוכלוסייה לכדי ייאוש ומחשבה כי 'הלך עלינו' והמדינה כולה ב'שעת נעילה' (יש שעדיין חושבים כך ומציירים באופן הזה את חזות הכול).

סמל עדו מוסינזון שירת בלהקת חיל השריון. הוא היה איש תיאטרון ושיחק בתיאטרון הקאמרי כשפרצה המלחמה. את שירותו במילואים יכול להעביר בהופעות לפני חיילים, אך הוא ויתר והצטרף ללוחמים בחזית לגדוד מרגמות 120 מ"מ, שאליו השתייך. הוא לחם בעוז והפגיז מטרות, אך בי"ד בתשרי תשל"ד נפל בהתקפת מטוסי סוריה.

אביו, המחזאי והסופר יגאל מוסינזון, היה הנואם המרכזי בעצרת זיכרון בהיכל התרבות. הוא אמר: "אני ציוני, מאמין בציונות וחושב שאנחנו צריכים לשנות את הפירמידה האנושית בישראל, ויש קורבנות בדרך. אם זה בא אליך, אתה חייב לקבל את הדין. בעד תקומה ובעד חיים זקופי קומה מישהו צריך לשלם... זה טראגי אישית, אבל העובדה שהעם איבד את עשתונותיו למראה הנופלים במלחמת הכיפורים, אני חושב, עם כל המחדלים, שאיבדו פרופורציות.

"אני אומר את זה כאב שכול במלוא האחריות. בעיירה אחת בפולין נהרגו (מתחבאים) מתחת למיטות יותר בני אדם יהודים מאשר מכל מלחמות ישראל. פה לפחות הבן נלחם, לא נשחט, הוא נלחם. יש קורבנות והדרך ארוכה. ואיש לא הציע לבטל כבישים מפני שיש הרוגים. זה נורא אם זה פוגע בך, אבל כעם, בהבדל מפּרט, החשבון חייב להיות בהכרח אחר".

ובקטע נוסף, כשנשאל מוסינזון על מה הוא חולם, למה הוא מקווה, השיב: "מישהו עצר את המצרים והסורים ביום כיפור, הרוב הדומם והשותק הזה, איפה הוא בכותרות העיתונים? יום יומיים ונעלם. אנשים קמים בבוקר וחורשים וזורעים ועושים בתי חרושת, איפה יש להם ביטוי בעיתונות? כמעט כלום. ואנחנו– חיים מפי העיתונות ואז מאבדים את הפרופורציות.

"יש פה נוער זהב, אז אני אומר: אני רוצה לראות פה עשרה מיליון יהודים. הרבה מאוד ילדים בבתי יולדות, נכדים של נכדים, 'דור המדבר' יעלם ואנחנו נהיה עם יושב לבטח. לא בנינו בנייני פאר – אבל יש לנו התנ"ך, וזו האנדרטה הכי גדולה שהייתה לעם ישראל, הלוואי ונהיה ראויים לה".

אולי יעניין אותך גם

כתבות אחרונות

Prev Next
גאולת זמננו

  מאמר מאת הרב שמואל...

מה יהיה בעוד 3,333 שנה?

  מאמר מאת מיכאל פואה

הפרסום בעולם קטן עובד

לפרסום באתר או בשבועון

This email address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

דניאל 055-920-5666

מקום בעולם - מגזין הנוער מבית עולם קטן

לאתר מקום בעולם

שירות לקוחות מגזין - ok@okm.co.il 077-6621680

הירשמו לניוזלייטר

וקבלו את גיליון "עולם קטן" במייל הרבה לפני כולם