זיכרון ציבורי יהודי Featured

 15 sivan

סיון רהב מאיר

 
  1. אני זוכרת את השנה הראשונה שבה שמעתי על מצוות ספירת העומר. פתאום בין פסח לשבועות התחלתי לעצור כל ערב ולספור. וכך כותב הרב יוני לביא על המצווה הזאת:
 

"לפני כ-400 שנה שאל שייקספיר בפאתוס: להיות או לא להיות? העידן המודרני נתן תשובה מפתיעה לשאלה הזו: להיות ולא להיות גם יחד. רבים מאיתנו בוחרים לא להיות נוכחים גם כשהם כאן. הם כל הזמן זמינים לכולם. הם על רטט. לא הטלפונים, האנשים עצמם. הם נמצאים בכל מקום, ולא נמצאים באמת בשום מקום.

 

"מצוות ספירת העומר שאנחנו סופרים בימים אלה מציעה כיוון מעניין. רגע לפני שמבצעים את הספירה היומית אנחנו עוצרים ואומרים: 'הִנְנִי מוּכָן וּמְזוּמָן לְקַיֵּם מִצְוַת עֲשֵֹה שֶׁל סְפִירַת הָעוֹמֶר'. יש שעושים כך לפני כל מצווה ומצווה, אבל בספירת העומר זה הפך ממש לחלק מהנוסח עבור רבים. זה לוקח רק כמה שניות, אבל אנחנו מתמקדים. מתכוננים. משקיטים. מזמנים את עצמנו לרגע הזה, כי הוא לא יחזור עוד לעולם. אנחנו פשוט נוכחים, לגמרי. שמים לב שעבר עוד יום בין חג הפסח לחג השבועות, בין יציאת מצרים לבין מתן תורה.

כמה התרפקנו על השבתות והחגים ביחד וגם על ימי חול שבהם כל בני הבית לא מתרוצצים לכל עבר אלא מדברים, משחקים, חיים זה לצד זה. עכשיו, כשמותר לצאת, האם נדע לאזן? האם יהיה לנו אומץ? האם נזכור? האם נשתנה? האם סתם "נחזור לשגרה", או נבין שלא עברנו את כל השנה הזאת רק כדי לחזור בדיוק לאותו המצב?
 

"אם נרצה נוכל לקחת את המתנה הזו אל המחוזות האחרים בחיינו: אל המפגש הזוגי שלנו, לסיפור לילד לפני השינה, לתפילה, לעצמנו. הנני מוכן ומזומן. הנני כאן. רק כאן".

 
  1. אנחנו אחרי הפסח ואחרי הסגרים. הבטחנו לעצמנו המון בשנה הזו, אבל זו לא חוכמה להבטיח כשהכול סגור. החוכמה היא ליישם כשהכול פתוח. בואו נדבר למשל על היחס בין הבית לבין העולם שבחוץ. כמה התרפקנו על השבתות והחגים ביחד וגם על ימי חול שבהם כל בני הבית לא מתרוצצים לכל עבר אלא מדברים, משחקים, חיים זה לצד זה. עכשיו, כשמותר לצאת, האם נדע לאזן?
 

כמה דיברנו על האוכל הביתי. על שלא צריך לאכול כל הזמן בחוץ מזון מתועש ורווי שומן ומלח. האם נזכור זאת כעת, כשאפשר שוב לצאת ולאכול הכול בחוץ?

 

עוד דוגמה: האירועים והשמחות שלנו. כמה פעמים שמענו משפטים כמו "חסכנו עשרות אלפי שקלים ועשינו בר מצווה כל כך אמיתית ויפה, בלי להזמין אנשים שאנחנו בעצם לא רוצים שיבואו והם בעצם לא רוצים שנזמין אותם". או למשל: "הלוואי שנמשיך עם חתונות קטנות, שפויות, שמחות". האם יהיה לנו אומץ?

 

זו בדיוק השאלה. האם יהיה לנו אומץ? האם נזכור? האם נשתנה? האם סתם "נחזור לשגרה", או נבין שלא עברנו את כל השנה הזאת רק כדי לחזור בדיוק לאותו המצב? עכשיו זה הזמן, וזה תלוי בנו. פסח הסתיים. האם נצא מעבדות לחירות?

 
  1. לא הכרתי את חיים הר כסף, שנהרג בשבעו שעבר בתאונה בכביש 6, אבל למדתי מסיפורו כמה דברים:
 

א.      הפנים היפות של הארץ הזאת. חיים, תושב בני ברק, היה מתנדב מסור במד"א, ב"הצלה" ובארגון "השומרים", והציל לאורך השנים את חייהם של רבים. הוא גם הקים את ארגון "אחריות", שמלמד אנשים להתנהל כלכלית בצורה מאוזנת ולא להיכנס למינוס. בשנה החולפת שמענו על תושבי בני ברק בעיקר בהקשרים אחרים. אנשים כמו חיים בדרך כלל לא מקבלים מיקרופון, אבל הם שם, בכל המגזרים, מחזיקים את החברה שלנו.

 

ב.       זהירות, תאונות דרכים. עסקנו בשנה האחרונה רבות בחיים ובמוות, אבל רק סביב נגיף הקורונה. כמה הקפדה, כמה ריחוק, כמה חששות. נגיף תאונות הדרכים עוד פה. האם חלילה נשמע בחול המועד על עוד טרגדיות כאלה? זה תלוי בנו ובהתנהגות שלנו בכבישים.

 

ג.        חיים ומוות ביד וואטסאפ. אשתו של חיים, רויטל, שמעה על התאונה בקבוצת וואטסאפ. מישהו שיתף שם בפזיזות את המידע, והיא הגיבה, מזועזעת. העידן שבו כל הגולשים הפכו לעיתונאים, שבו כולנו רוצים לדווח ראשונים, מסוכן מאוד. משפחות שכולות רבות זוכרות לנצח את הרגעים שבהם שמעו כך את הבשורה. גם זה בידינו.

 

הדברים מוקדשים לרפואת נעמה בת רויטל שרה, בתו של חיים שנפצעה קשה בתאונה. בשורות טובות.

 
  1. בערב יום השואה תשע"ט (2019) נפטר רבי מנחם מנדל טאוב, האדמו"ר מקאליב, והוא בן 96. הוא היה ניצול שואה שעבר עינויים קשים ולא זכה להביא לעולם ילדים, אבל זכה לחנך רבים לזכור ולא לשכוח. הנה שלושה רעיונות שנהג לחזור עליהם לאורך השנים:
 

א.      "מספרים על מלך שבנה ארמון פאר ענק. הבן שלו, שמלך אחריו, התחרה בו בבניית ארמון מפואר עוד יותר. כאשר המליכו את הנכד הוא אמר: קטונתי מלבנות ארמון מפואר יותר מאבותיי. מה אני כן מסוגל לעשות? אני אנקה את האבק שהצטבר על ארמונות אבותיי כדי שכולם ייזכרו כמה מפוארים הם. כך גם אנו צריכים לטפח ולשמור את ארמונות אבותינו. אנחנו ממשיכי דרכם".

 

ב.       "אנחנו בעצמנו עלולים להיות מכחישי שואה. אם אנחנו לא זוכרים את השואה מדי יום ולא עושים שום דבר בשביל להזכיר – אנחנו מכחישים. מי שבידו עדויות, יומנים, תמונות וכו' ואינו מביא אותם לידיעת העולם, עוול גדול הוא עושה לזכר הקדושים".

 

ג.        "במחנות קיבלנו מכות לא בגלל זה או זה אלא רק כי אנחנו יהודים. ופה זכינו לבוא לארץ ולחונן את עפרה, אז על פנקס מפלגה קטן נעשה מחלוקות? רק על ידי אהבה ואחווה, רק על ידי זה אנחנו נזכה, בחסדי השם, להיגאל במהרה ולקבל פני משיח צדקנו".

 
  1. אסתר פרבשטיין היא היסטוריונית, חוקרת, ראש הקתדרה להוראת השואה במכללת ירושלים. היא גם רעייתו של הרב משה מרדכי פרבשטיין, ראש ישיבת חברון שבירושלים. במחקריה היא מרבה לעסוק בדילמות היהודיות בשואה. האם לאכול בשר לא כשר כשאין אוכל אחר? כיצד לחלל את השבת כמה שפחות במהלך עבודות הכפייה? מה לענות לנער שחושב שלא יזכה להגיע לגיל בר מצווה ומבקש להתחיל להניח תפילין מוקדם? במחקריה הגבורה אינה רק של הפרטיזנים אלא גם של מי שהדליקו נרות חנוכה בסתר.
 

וזהו המודל שפרבשטיין מנסחת ומציעה לנו, הדור הבא: "בציבור שלנו יודעים מה זה זיכרון פרטי. כל משפחה מתעסקת בו, יש אנשים שנקראו על שמות הנרצחים, יש יארצייט, וזה חשוב. בציבור שלנו יודעים גם מה זה זיכרון קהילתי. יש קהילות שלמות על שם אותן קהילות באירופה. כל זה טוב ויפה, אבל אנחנו זקוקים כעת לזיכרון ציבורי. זיכרון ציבורי הוא הערכים שאנחנו רוצים לקחת הלאה, אל הדורות הבאים.

 

עד היום היו שני גוונים בלבד של זיכרון ציבורי, ואנחנו צריכים להוסיף את השלישי. תחילה היה הזיכרון הציבורי הציוני, שדיבר על לאומיות, על כוח עברי. הלקח מהשואה הוא שחייבים להיות עצמאים וחזקים מול האיומים. פעם זו הייתה הגישה השלטת. היום מתפתחת גישה אחרת, והיא הגישה האוניברסלית: השואה מלמדת שצריך להילחם בגזענות ובשנאת האחר וברוע. כל זה יפה וחשוב, אבל לא מספיק. העמים האחרים ודאי צריכים להסיק זאת מהשואה, בהחלט. הפולנים צריכים לחשוב היטב על שנאת הזרים שלהם אז. אבל האם זה המסר היחיד לנו, צאצאי הנרצחים? האם כל הלקח הוא איך אנחנו צריכים להתייחס לפלסטינים, כמו שטוענים לעיתים בשמאל הקיצוני?

 

"צריך לומר: השואה הייתה אירוע יהודי, ויהודים לא צריכים ללמוד ממנה רק להיות אנשים טובים יותר אלא גם יהודים טובים יותר. לצד הזיכרון הציוני ולצד הזיכרון האוניברסלי, שכבודם במקומם מונח, יש לנו אחריות גדולה לנסח זיכרון ציבורי יהודי: אנחנו רוצים לחזק את העם היהודי מתוכו, מתוך ערכיו. הנאצים נלחמו ביהדות שלנו, וככל שנהיה יהודים יותר – נזכור יותר".

 

אולי יעניין אותך גם

כתבות אחרונות

Prev Next
אור חדש בציון

  יסודות הציונות: תכירו את...

לייקר כל יממה

  הטור של סיון רהב...

הפרסום בעולם קטן עובד

לפרסום באתר או בשבועון

This email address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

דניאל 055-920-5666

מקום בעולם - מגזין הנוער מבית עולם קטן

לאתר מקום בעולם

שירות לקוחות מגזין - ok@okm.co.il 077-6621680

הירשמו לניוזלייטר

וקבלו את גיליון "עולם קטן" במייל הרבה לפני כולם