בין עובדות לדעות Featured

 15 sivan

סיון רהב מאיר

1. אנחנו חיים במציאות מטלטלת: יצאנו ממגפה עולמית מאתגרת, אנחנו בעיצומו של משבר פוליטי מתסכל, ולאחרונה התרחשו אסונות קשים ומבצע צבאי. מה האדם הסביר אמור לעשות מול כל האירועים האלה?

רגע אחרי שמרים הנביאה דיברה לשון הרע, גם המרגלים בפרשת השבוע מדברים לשון הרע על ארץ ישראל. רש"י מסביר שהתורה הצמידה את שני הסיפורים האלה בכוונה, כדי שנשים לב שהמרגלים ראו את מה שקרה למרים אבל לא למדו לקח, או בלשונו: "רשעים הללו ראו – ולא למדו מוסר".

זוהי הגדרה חדשה לגמרי למילה רשע. רשע הוא אדם שקורה לידו אירוע דרמטי (במקרה שלנו: מרים דיברה לשון הרע וכל העם חיכה לה עד שתחלים) אבל חי על אוטומט. לא מתבונן, לא שם לב, לא מסיק מסקנות אישיות מועילות ממה שקורה מסביבו.

פרשנינו כותבים שאפשר ליישם זאת כל הזמן: פשוט להתחיל להסתכל על האירועים לא רק כדי להביע דעה אלא כדי להסיק מסקנות אישיות, תכלס. כשאנחנו כועסים כעת על התנהגות הפוליטיקאים צריך במקביל לבדוק אם אנחנו עלולים להתנהג כך בחיינו האישיים, חלילה. במקום רק לשמוח שהקורונה נגמרה בישראל, לבדוק מה למדנו ממנה לעתיד. כל אחד מוזמן להוסיף דוגמאות משלו על מה שהוא לומד בימים אלו מכל המאורעות כדי שלא לתת למציאות לחלוף לידינו בלי לשנות אותנו.

קל יותר לחגוג יום הולדת או יום נישואים, אבל קשה לפרגן ולהתרגש מסתם יום של חול. קל יותר להחשיב את הדרמות ואת רגעי השיא, אבל קשה להעריך את המאמץ והמסירות לאורך זמן. ההורים שקמים שוב לילד שהתעורר בלילה, המשפחות בעוטף עזה שמשקמות כעת את חייהן כשאנחנו כאילו המשכנו הלאה, התלמיד שנרדם על ספר הלימוד אבל מחליט להשקיע עוד קצת. כל אלו אינם אירועים שמקבלים עליהם מחיאות כפיים, אבל הפרשה מלמדת שטמונה בהם קדושה וחשיבות, והם גדולים הרבה יותר מהרגעים הנוצצים

2. לסטודנטים, להורים, לעובדים, לתלמידים – נראה לי שהרעיון הזה, שכתבה רחלי פרץ, מתאים מאוד לתקופה הזאת:

בשבוע שעבר קראנו על חנוכת המשכן. התורה פירטה בהרחבה איך המנהיג של כל שבט השתתף באירוע החגיגי, אבל אהרן הכוהן לא הוזכר. הוא חשש שאין לו כל חלק באירוע המרגש, אבל בפרשה שקראנו בשבת הגיעה התשובה. אהרן יהיה אחראי להדלקת הנרות היומיומית במשכן. רש"י מספר מהו המסר שטמון כאן, מה בעצם נאמר לאהרן הכוהן על עבודתו: "שלך גדולה משלהם".

כלומר, הם עשו משהו גדול, אבל חד-פעמי. אתה אחראי מעכשיו על העבודה המתמשכת, על העמל היומיומי, על ימים אפורים שבהם תדליק אש של התלהבות בכל פעם מחדש. פרשנינו מסבירים שמדובר בעיקרון חינוכי. קל יותר לחגוג יום הולדת או יום נישואים, אבל קשה לפרגן ולהתרגש מסתם יום של חול. קל יותר להחשיב את הדרמות ואת רגעי השיא, אבל קשה להעריך את המאמץ והמסירות לאורך זמן. ההורים שקמים שוב לילד שהתעורר בלילה, המשפחות בעוטף עזה שמשקמות כעת את חייהן כשאנחנו כאילו המשכנו הלאה, התלמיד שנרדם על ספר הלימוד אבל מחליט להשקיע עוד קצת. כל אלו אינם אירועים שמקבלים עליהם מחיאות כפיים, אבל הפרשה מלמדת שטמונה בהם קדושה וחשיבות, והם גדולים הרבה יותר מהרגעים הנוצצים.

3. איך מטפלים בתלונות, בקיטורים ובחוסר מוטיבציה? בפרשות האחרונות עם ישראל מתלונן רבות על האוכל, על המסע לארץ ישראל, ואפילו מביע – איזה פייק ניוז – געגועים עזים לאוכל הטעים במצרים.

הרב יעקב אדלשטיין סיפר על כך את הסיפור הזה: כשאדם אוכל הוא פותח את פיו וסוגר אותו עשרות פעמים רצופות, אבל אינו מתעייף כלל. אבל אם אדם שאינו אוכל ינסה לעשות את אותן פעולות, לפתוח ולסגור את הפה ולהזיז את הלשון, הוא יתעייף ויתקשה להמשיך. כשהוא אוכל הוא מרגיש שיש תכלית וטעם בפעולות שלו, זה לא לחינם. כדי שהעם ימשיך במסע ויצליח בו הוא צריך להבין למה ולחוש טעם.

זו השאלה הבסיסית כשעוסקים במצוות, בחינוך ובשלל משימות החיים: האם האדם מרגיש סיבה לעשייה, או שהוא כמו אותו אחד שלועס בלי אוכל בפה, ללא כל תכלית? ברגע שיש משמעות אפשר להמשיך.

4. האם התקשורת מספקת לנו עובדות או דעות? האם היא רק אומרת לנו מה קורה, עובדתית, או גם מוסיפה ו'מחנכת' אותנו מי נחשב קיצוני ומי שפוי, מי ישראלי ומי מגזרי, מי משלנו ומי הזוי? זה אחד הדיונים הסוערים בישראל, והשורש שלו מופיע כבר בפרשת השבוע, פרשת שלח. שנים עשר מרגלים נשלחים מהמדבר לארץ ישראל כדי לשוב ולדווח, ועשרה מהם חוזרים ובפיהם מסקנות קשות. לא כדאי להמשיך הלאה, הם אומרים ומייאשים את העם.

החטא הזה, חטא המרגלים, נחשב לחטא היסטורי שבגללו העם התעכב במדבר עוד ארבעים שנה. אבל מה בעצם היה חטא המרגלים? הרי הם בסך הכול שיתפו את העם בתחושות שלהם. אז זהו, שהם לא הבדילו בין עובדות לבין תחושות אישיות. פרשנים רבים מסבירים שהם פשוט בלבלו בין עובדות לבין דעות. הפכו ממדווחים ליועצים. הם נשלחו להביא מידע, אבל חזרו וסיפרו לא רק על המציאות היבשה אלא על הפרשנות האישית שלהם. הם נעשו פרשנים, וכך מילאו את העם ברוח של מרירות ותסכול, בלי מוטיבציה להמשיך את המסע והמשימה.

זה מסר רלוונטי מאוד מול אינספור כתבות, שידורים, פרסומות ובעצם כל טקסט שניצב מולנו, שראוי לקריאה ביקורתית: האם מנסים למסור לי פה אינפורמציה או לחנך אותי? כמובן, מותר ולפעמים נפלא לחנך, השאלה היא אם אני מעוניין בהשפעה החינוכית המסוימת הזאת.

שטיפת המוח של המרגלים לא הצליחה. אנחנו קוראים את הפרשה הזאת השבת, אלפי שנים אחר כך, בארץ שהם אמרו שאין סיכוי ואין טעם להגיע אליה.

 

אולי יעניין אותך גם

כתבות אחרונות

Prev Next
הגיע הזמן לימין אמיתי

  מאמר מאת עמיעד כהן

כאן ביתי

  תושבת לוד: עדין מתפרעים...

הפרסום בעולם קטן עובד

לפרסום באתר או בשבועון

This email address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

דניאל 055-920-5666

מקום בעולם - מגזין הנוער מבית עולם קטן

לאתר מקום בעולם

שירות לקוחות מגזין - ok@okm.co.il 077-6621680

הירשמו לניוזלייטר

וקבלו את גיליון "עולם קטן" במייל הרבה לפני כולם