תפקיד של לב Featured

15 komonaryut

רחל שרמן, קומונרית מושב יכיני בבני עקיבא

היי, אני רחל שרמן, גרה במרכז שפירא. בכיתה ד' נכנסתי לבני עקיבא ביישוב, ותמיד אהבתי לבוא לסניף, להיות שותפה לכל מה שקורה בתנועה.

למרות היותי חניכה שרופה ומדריכה צהובה לא היה לי ברור מאליו שאהיה קומונרית. בכל התהליך של בדיקת שירות בדקתי גם קומונה. כשהגעתי לשלב הבירור על סניפים היה לי ברור שאני מחפשת סניף שונה מהסניף שבו גדלתי. יש בנות שסניף של 700–800 חניכים תפור עליהם, אבל חיפשתי יותר את הקטן. חיפשתי לגעת באנשים מקרוב. חיפשתי חום ומשפחתיות.

לכן בחרתי ביכיני, מושב של יוצאי תימן ליד שדרות, בעוטף עזה. הסניף הוקם במושב לפני שמונה שנים, וכחמישים חניכים רואים בו את הבית שלהם. הסניף תופס מקום מרכזי מאוד בחיי היומיום של ילדי המושב, וחלק גדול מהערכים ומדרך החינוך הם סופגים שם. כמעט כולם מגיעים: מסורתיים, דתיים וחילונים.

במהלך השנה למדתי מה המשמעות של מה שאני עושה. מבחינתי העבודה הכי חשובה הייתה פשוט להיות שם בשביל החברה. לשמוע אותם, לראות אותם קודם כול כאנשים ואחר כך כבעלי תפקידים בסניף, לפגוש אותם בכל מיני התמודדויות שלאו דווקא קשורות לסניף

קומונה היא תפקיד שאי אפשר להגדיר. בעיניי, כל קומונרית עושה תפקיד אחר לחלוטין מחברתה. כל אחת מתמודדת עם סגנון וגודל אוכלוסייה אחרים ועם צרכים אחרים. לכל אחת יש את ה-x שלה, המקום שבו עמד הסניף כשהיא הגיעה אליו, ואת ה-1+ שאליו היא מתקדמת. להיות קומונרית זה להיות תמיד בעמדה של x+1.

אני לא הקומונרית הראשונה בסניף, ובעז"ה גם לא האחרונה. היו לפניי, שהתמסרו ונתנו את הנשמה. קיבלתי את הסניף במצב נתון ולזמן מוגבל. אני מרגישה שהתפקיד שלי הוא לקדם את הסניף כל הזמן ליותר ממה שהוא ברגע זה. בכל תחום. לעשות כל מה שאני יכולה כדי לקדם את הסניף צעד ועוד צעד.

לכל קומונרית יש תפקיד אחר, וגם הסיפוק ממנו שונה. אני לדוגמה יכולה גם להתרגש מכל חניך שפותח סידור ומעצם זה שתפילת מנחה היא כבר חלק מהלו"ז של שבת. שמחות קטנות-גדולות.

השמחות האלה בשנה הזאת היו שונות כל כך. להיות קומונריות זה אתגר לא פשוט, ולהיות קומונרית בשנת קורונה על אחת כמה וכמה. בכל ההגבלות והמתווים היו תנועות הנוער הראשונות להיסגר והאחרונות להיפתח. הרגשנו במלחמת קיום. נדרשתי להיות סופר-יצירתית, להפעיל את הסניף בהתאם למגבלות, במפגשים בקפסולות ובהקפדה על ההנחיות, וכשגם אלו לא התאפשרו הגלגלים של המוח לא מפסיקים לחשוב איך מקיימים את הסניף מרחוק, דרך מסכים, גם אם זה בסך הכול חודש אחרי שנכנסתי לתפקיד ואני עדיין לא זוכרת את השמות.

לפעמים הקושי בא גם מהסביבה. אני זוכרת שלקראת פסח, כשהיה צריך לשלם דמי חברות, אחת האימהות אמרה לי: "למה לשלם?! גם ככה לא היה השנה כלום בסניף". והיא שאלה את זה ברצינות. זה כאב וטלטל, אגרוף לבטן. ולכי תסבירי לה ותפרטי כמה מאמץ והשקעה נתתי לסניף השנה באהבה גמורה, וכמה דם ירקנו בצוות כדי שיהיה איכשהו חודש ארגון או משימות בסטטוסים, וכמה שהחניכים נהנו והמדריכים היו שמחים וגאים בתוצאות שלהם. לכי תסבירי לה שבסופו של דבר זה מה שחשוב.

במהלך השנה למדתי מה המשמעות של מה שאני עושה. מבחינתי העבודה הכי חשובה הייתה פשוט להיות שם בשביל החברה. לשמוע אותם, לראות אותם קודם כול כאנשים ואחר כך כבעלי תפקידים בסניף, לפגוש אותם בכל מיני התמודדויות שלאו דווקא קשורות לסניף: ללמוד עם חניך כדי שלא ירד לשלוש יחידות במתמטיקה, להיות שם כשהם רק רוצים לפרוק או לייעץ, ללוות אותם בהחלטה להפסיק לעשן. פשוט חוויתי איתם את החיים שלהם, ליוויתי אותם בשנים המדהימות של גיל ההתבגרות. ולפעמים ההחלטות משנות חיים.

היתרון שיש לקומונרית הוא שהיא לא במקום של מורה, היא במקום שאף אחד לא הכריח אותם להגיע אליו, והם רוצים לשמוע, להתחבר.

אני מרגישה שבשנה האחרונה התרכזתי בדאגה שהסניף ימשיך לפעול למרות הכול. מסגר לסגר ובסגרים עצמם, מהגבלות לשחרורים, פשוט התעסקתי בלקיים את הסניף. לעשות דברים כל עוד אפשר, העיקר שהסניף יפעל. זו אחת הסיבות העיקריות שהיה לי ברור שאני רוצה להמשיך גם בשנה הבאה בסניף הזה. כדי להתמקד פחות במה לעשות ויותר ויותר גם באיך לעשות. לנסות לבחון איך אני עושה ומה אני עושה. זה כבר ה-x+1 שלי עצמי. לעשות הכול פעם שנייה כדי להיות טובה יותר מאיך שהייתי בשנה שעברה. לפעול יותר לעומק ולא לרוחב.

קומונה פירושה לתת. ולא לתת למי שאוהבים, להתאהב במי שנותנים לו. זאת אהבה אמיתית. זכיתי ברוך ה' ששנתיים מהחיים שלי יהיו במקום מדהים ומיוחד עם אנשים טובים, אוהבים, מקבלים, מעניקים.

הקומונה תופסת את כל היום. זה לא תפקיד משרדי או טכני, זה תפקיד של לב. וכשזה בלב זה אוטומטית גם בראש כל הזמן, במחשבות. פתאום יש לי אחריות. רואים בי דמות מסוימת. עומדת בראש סניף. ולא משנה אם עומדים מאחוריי 300 חניכים או שלושים, הם סומכים עליי שאוביל ואכוון אותם.

בתחילת השנה כששאלו אותי שאלות או התייעצו איתי היה לי קול בלב שרצה להגיד "מאיפה לי לדעת? תשאלו את הקומונרית". לקח זמן עד שקלטתי שאני הקומונרית, שיש משמעות למילים שלי, למעשים שלי.

הסניף והאנשים שהכרתי השנה ממלאים את רוב חיי. הם כבר לגמרי חלק ממני.

 

 

 

אולי יעניין אותך גם

כתבות אחרונות

Prev Next
מסילות התשובה

  מאמר מאת הרב המקובל...

היתר פשוט

  מאמר מאת הרב אברהם...

הפרסום בעולם קטן עובד

לפרסום באתר או בשבועון

This email address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

דניאל 055-920-5666

מקום בעולם - מגזין הנוער מבית עולם קטן

לאתר מקום בעולם

שירות לקוחות מגזין - ok@okm.co.il 077-6621680

הירשמו לניוזלייטר

וקבלו את גיליון "עולם קטן" במייל הרבה לפני כולם