אל תשלח ידך Featured

 m 5 rat

ד"ר משה רט

אל תתערב.

זו הייתה ההוראה שקיבל.

אל תתערב.

ועם כל יום שחולף, היה עליו להתאמץ יותר כדי להכריח את עצמו לציית לה.

כל בוקר היה יוצא מדירת החדר שלו עם הקירות המתקלפים, יורד במדרגות השחוקות ומברך לשלום את הדיירים האחרים. את אסתי ותינוקה החולני, שעבדה בשלוש משרות כדי שתוכל להאכיל את שניהם; את מעתוק הקשיש, שמסלול חייו התנהל בין דירתו לבין קופת החולים, ואיש לא בא לבקרו מעולם; ואת דימה, המהנדס הדגול לשעבר לפי סיפוריו, שנהג להטביע את עצמו בשתייה בין משמרת למשמרת בחברת האבטחה שבה עבד.

אל תתערב.

הוא היה צועד לאורך הרחובות האפורים, המנסים לשווא להסתיר את כיעורם מפני אורו החיוור של השחר שחשף ללא רחם את עליבותם. חולף על פני ההומלסים המתכרבלים על מצע של עיתונים. איש הקלרינט המנסה להציל את שאריות כבודו בניגונו בעבור הפרוטות שקיבל. בעלי הדוכנים המתווכחים בצעקות עם הספקים בעודם פורקים ארגזים. עדרי האדם עגומי הפנים ואדומי העיניים, הנבלעים בתוך אוטובוסים ונפלטים מהם, חוצים כבישים או ממתינים בצייתנות לאישור הרמזור, זורמים הלוך ושוב כמו נהר אפור ומלוכלך שנקלע לגלגליה של טחנת קמח ישנה. עוד יום של עמל ומועקה במרוץ חסר התוחלת.

אל תתערב.

בית החולים, שבו עבד כאיש ניקיון, היה הנורא מכול. פיסת גיהינום עלי אדמות, התופת שאליה התנקזו כל הדמעות ומכאובי היקום. בכל יום ראה שם את חולי הסרטן הנמקים בייסוריהם. פצועי התאונות והפיגועים כרותי הגפיים. תינוקות רכים וילדים שנעקרו מגן העדן של התמימות, והושלכו לתוך שבעת מדורי גיהינום. הקשישים חסרי האונים, מייחלים נואשות למוות שישחרר אותם מההשפלה המתמשכת של גופם המתנוון והולך.

מדי פעם מצא ניצוצות שהחיו אותו במקומות לא צפויים, אבל הללו הלכו והתמעטו. כשהיה לבדו מול הראי היה מתרגל את המחוות הישנות, מניף את זרועותיו כאילו אחז בחרב בוערת, הוגה ללא קול מילים נשכחות. כן, זה עדיין היה שם בתוכו. מחכה לרגע, להזדמנות, להוראה... ואולי הוא לא צריך לחכות? אולי הוא זה שכולא את עצמו?

באיזו קלות יכול היה לסייע להם. להושיע אותם. אבל ההוראה היתה חד משמעית:

הכול חלק מהתוכנית הגדולה. אתה לא מבין אותה. אתה לא יודע מה עומד מאחוריה. אתה לא איזה בן אנוש חלוש, המציב את רגשותיו לפני שכלו. תפקידך הוא לציית.

אז אל תתערב.

***

מדי פעם, עם סיום העבודה, היה עולה על גג מגדל האשפוז הגבוה, עומד על הקצה ומשקיף מטה.

מתחתיו נפרס הרחוב הסואן. אנשים ומכוניות זחלו על הארץ כמו נמלים.

זו הייתה נקודת המבט הגבוהה ביותר שיכול היה להגיע אליה בימים אלה. ממנה, יכול היה להרגיש כמעט כמו בעבר. כמו בימים שבהם המריא מעל שדות הקרב הנצחיים, ממטיר אש וברד על צבאות הקליפה המצווחים, הגביה אל שבעת הרקיעים וצלל אל מעמקי הגיהינום. זיכרונות עלו בו, חזיונות מעולמות שעין אנוש לא שזפה מעולם, יופי וזוועות מעבר ליכולת התפיסה האנושית. מישורים בוערים וערים מרחפות, היכלות נשגבים וגלגליה העצומים של מכונת-האל המסתחררים בחלל החשוך והקר. אלא שגם הזיכרונות הללו היו מטושטשים, כמו משהו שנחווה בחלום נשכח.

ארור יהיה העולם הזה, חשב. אפילו את הזיכרונות הוא לוקח.

הוא הביט מטה לעבר המוני האדם. עדיין נותרו בו שרידים מראייתו הקודמת. תבניות, סמלים ואותיות בשפה קדמונית הבהבו לנגד עיניו. מאתרים, מאבחנים, שופטים. הוא יכול היה לשפוט ברגע את נשמותיהם של כל אותם אנשים ולחרוץ את גורלן להתעלוּת או לאבדון נצחי. והוא ראה את הקליפות שורצות בכל פינה, נעלמות מעיניהם של אותם סומים, מרחפות סביב ראשיהם כמו זבובים או נצמדות אליהם כעלוקות. הן היו מרובות יותר מבעבר, והלכו והתרבו ללא הרף.

העולם הזה, חשב, זקוק לטיהור רציני.

למה הוא לא מקבל שום הוראה נוספת? למה הוא נשלח לכאן וננטש לבדו? ואיפה כל השאר?

אפילו את עצמו בקושי זכר. הוא נאחז בשרידי עברו כטובע בקש, מנסה שלא לאבד את זהותו במערבולת היונקת אותו מטה. מדי פעם מצא ניצוצות שהחיו אותו במקומות לא צפויים, אבל הללו הלכו והתמעטו. כשהיה לבדו מול הראי היה מתרגל את המחוות הישנות, מניף את זרועותיו כאילו אחז בחרב בוערת, הוגה ללא קול מילים נשכחות. כן, זה עדיין היה שם בתוכו. מחכה לרגע, להזדמנות, להוראה...

ואולי הוא לא צריך לחכות? אולי הוא זה שכולא את עצמו?

הוא הביט שוב למטה משפת הגג. צעד אחד, זה כל מה שנחוץ. אם יעשה את הצעד הזה, אולי ישתחרר מהכליאה הכובלת אותו. כוחו יתפרץ ללא מעצורים והוא ימריא מעל ההמון האנושי על שש כנפי להבה, ישטוף אותם באורו, יקרע לרווחה את עיניהם העיוורות ויטהר אותם מקליפותיהם. ראו את גדולת א-דוני.

ואולי לא. אולי פשוט יצלול כמו אבן ויתרסק על המדרכה.

אבל בין כך ובין כך... הוא יהיה חופשי.

כל מה שנדרש הוא צעד אחד קטן.

צפצוף הטלפון קטע את מחשבותיו. הוא הוציא אותו מכיסו וקרא את ההודעה שעל המסך, מאחד מחבריו לעבודה. אשתי לא מרגישה טוב, אני לא אוכל להגיע מחר, אם תוכל להחליף אותי בבקשה, ה' יברך אותך צדיק.

הוא שלח מבט אחרון לעבר התהום, נשם נשימה איטית ופנה לאחור.

"בטח", כתב.

***

כשהתקרב לבית הדירות באותו ערב, קיבלה את פניו מקהלה של בכיות וזעקות שבר. הוא הלך בעקבות הקולות אל תוך דירתה של אסתי, שם התאספו כל דיירי הבניין סביב האם המתייפחת. היא השאירה את הדלת פתוחה, והתינוק זחל לעבר המדרגות והתגלגל למטה. באיחור שמעה את קולות החבטה. עכשיו שכב אוצרה היקר מכול בזרועותיה, דומם ורפוי כבובת סמרטוטים.

הוא הביט על פניהם חסרות האונים של כל הנוכחים. הביט בעיניה הבוכיות, בזרועותיה המושיטות לעברו את הגוף הקטן כמו קורבן מנחה, בתקווה חסרת היגיון לעזרה.

ההוראה הבליחה לנגד עיניו.

אל תתערב –

לא, חשב.

לא עוד.

הוא הושיט את ידו והניח אותה על מצחו של התינוק.

והוא שר.

קולו הדהד בחדר בשפה שאיש לא הכיר. צלילים שאוזן אדם לא שמעה מעולם ריחפו באוויר, תווים של סימפוניה שמקורה מעל השמיים האפורים והחלל הריק והקפוא. ועם המנגינה מילא אור לבן את החדר, והוא הלך וגבר מבלי לסנוור, ולרגע אחד הרגישו כל הנוכחים כאילו הם נמצאים בגן עדן עצמו, וליבותיהם עלו על גדותיהם ברגש שאין להכילו.

הצלילים דממו. האור נעלם.

התינוק השתעל פעם ופעמיים, פקח את עיניו וחייך.

והוא נמלט מהחדר, נמלט מהמבטים המשתאים וממילות התודה המבולבלות, נמלט מהבניין שאליו לא יוכל לחזור עוד, נמלט ממי שאי אפשר להימלט ממנו. הוא רץ ברחובות בעיוורון, עיניו סומות מדמעות.

הוא הפר את ההוראה.

הוא נכשל.

הוא נפל.

הוא כרע על ברכיו ונפל על פניו ארצה, אוחז בראשו בידיו.

השמש שקעה מעבר לקו הבניינים.

קרני האור האחרונות נעלמו.

והוא הרגיש את כנפיו, בלתי נראות לכל הסובבים אותו, מתחילות להתלקח באש.

 

אולי יעניין אותך גם

כתבות אחרונות

Prev Next
מופת הגורן

  אבי רט כותב על...

התעשייה

  כל מה שרציתם לדעתם...

הפרסום בעולם קטן עובד

לפרסום באתר או בשבועון

This email address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

דניאל 055-920-5666

מקום בעולם - מגזין הנוער מבית עולם קטן

לאתר מקום בעולם

שירות לקוחות מגזין - ok@okm.co.il 077-6621680

הירשמו לניוזלייטר

וקבלו את גיליון "עולם קטן" במייל הרבה לפני כולם