אולי השנה? Featured

 m 3 engelman

הרב ליאור אנגלמן

את הסיפור הזה שמעתי מסבי בלחישה כשם ששמע מסבו בלחישה. סיפורים שיש בהם כדי לקטרג על ישראל היה מספר בשקט, ואף שסיפר בקול דממה דקה, התנבא שיום יבוא ואספר אני בקול תרועה רמה את שהתרחש בכפר פלוגתא שבגליציה. הכפר – כפר של יהודים, וסביבות הכפר מכל עבריו פולנים ואוקראינים שאוהבים את ישראל כשם שעשו אוהב את יעקב, ומצֵרים להם ומציקים, ומושל גליציה מגדיל לעשות. כל אימת שהתרגשה עליו צרה, היה מכלה זעמו ביהודים וגוזר עליהם גזרות משונות. פעם גזר על השחיטה, פעם גזר על המילה ופעם גזר על תלמודי התורה. ובכל פעם התכנסו ישראל בבתי הכנסת לבטל את הגזרה. צעקו, תקעו בשופר ונושעו. ואף שעל כולם כאחד גזר, מכל מקום כל אחד התפלל לבטל את הגזרה בבית כנסת משלו. חסידים בשל חסידים ומתנגדים בשל מתנגדים.

משראה המושל שבתי הכנסת חזקים ממנו, ציווה להחריבם. הרס את של החסידים ושרף את של המתנגדים, החרים את ספרי התורה, את הסידורים והשופרות, והשאיר על כנו רק בית כנסת אחד, בית כנסת של משכילים שמאז שנתפסו לציונות נתקררה יראתם, ובקושי פקדו את המקום, וכיוון שהניחו לבית הכנסת הניח להם אותו רשע. בצר להם, התכנסו חסידים ומתנגדים בבית הכנסת של המשכילים. משראו המשכילים כך שבו אף הם לבית הכנסת שלא ייפול בידי אחרים, ונקרא שמו בישראל בית הכנסת הגדול של פלוגתא.

להתפלל כאחד – לא עלה על דעתם, הרי אלה מאריכים ואלה מקצרים. ולמי ימתין הש"ץ בסוף קריאת שמע, לאדמו"ר או לראש הישיבה? ומי ישב במזרח? ומי ידרוש בשבת? חסידים שבהם מבקשים "יצמח פורקנה ויקרב משיחה", ו"חיים טובים", ובלי כוסית של יין שרוף אחרי קדיש יתום אחרון אינם יוצאים ידי חובת תפילה. מתנגדים שבהם אינם מבקשים "יצמח פורקנה ויקרב משיחה", ומסתפקים ב"חיים" במקום "חיים טובים", ולא עולה בדעתם להכניס אוכל ושתייה למקום של קדושה. משכילים שבהם כבר נהגו להתפלל תפילה קצרה ועכשיו באים המתפללים החדשים להטריח עליהם בחזרה של ש"ץ ובתחנון שאין לו סוף. בין כך ובין כך לא יתפללו חסידים ומתנגדים עם המשכילים מחמת הבלי ציונות שעלו בדעתם. נמנו וגמרו להתפלל בנפרד. מתנגדים יתפללו עם הנץ החמה ואחר כך ילמדו בביתם. משכילים יתפללו אחריהם תפילה קצרה וילכו להם לפרנסתם, ולבסוף ייכנסו חסידים שמאריכים בטבילות ומפליגים בתפילה. בשתיקה התפלגו, שמא ישמע המושל ויגזור לצרפם.

ימי החולין עברו בשלום, בשבתות באה מנוחה, וכבר נדמה היה שבאה שלווה על יהודי פלוגתא, אבל הימים הנוראים – נוראיים היו. התפילות ארוכות ושוהים בבית הכנסת מהנץ החמה ועד מנחה גדולה, ואי אפשר להתפלג לכמה מניינים, וכיוון שאי אפשר להתפלג נעשו כולם מפלגות מפלגות. מי יהיה שליח הציבור ומי יפתח את הארון ובאיזו מנגינה ישוררו "ונתנה תוקף", שכל אחד נרעד ממנגינה שלו, ואין מנגינת חברו נכנסת בליבו, ואם ישירו בכל המנגינות, התבשיל שבקדרה יצטמק ורע לו ואסור לצום בראש השנה. ועוד היו מתקוטטים ביניהם אם יאמרו "אבינו מלכנו חטאנו לפניך" או שמא חלילה להם להזכיר עוון ביום הזיכרון. ומי יאמר דברי התעוררות וכיבושין לפני התקיעות – אדמו"רם של חסידים, רבם של מתנגדים או משכיל שבמשכילים? נעשו כיתות כיתות והתחילו דיבורים של איבה להלך ביניהם, שאי אפשר למתנגד לצאת ידי חובה בתפילתו של חסיד, שמא חסיד שוטה הוא שליבו לרבו ואין ליבו לשמיים, ואין יכול חסיד לצאת ידי חובת תפילתו של מתנגד, שמא אין לו לב כלל ורחמנא ליבא בעי, ואין אלו ואלו יכולים לצאת ידי חובה בתפילת "אבינו מלכנו" של משכיל שאחרי שנטל מעץ הדעת מי יודע אם עוד יש לו אב בשמיים. להתפלל ביחד אי אפשר, להיחלק אי אפשר שכבר גזר הצר, שלא להתפלל כלל בראש השנה – לא יעלה על הדעת. והיו פורשים ובוכים שבלא תפילה איך תכלה קללת השנה.

זקן אחד היה בתוכם, רבי משולם, יצרן השופרות היחיד בכל חבל גליציה, שלא היה משכיל דיו ולא היה חסיד דיו ולא היה מתנגד דיו, והיה בו מעט מזה ומעט מזה, והיה מפייס והולך ביניהם, ששלוש תפילות יש והרבה פתיחות של ארון יש – יחלקו ביניהם ובלבד שלא יתבטלו מן התפילה. ועדיין היו ניצים מי ייטול שליחות ציבור של ערבית, שקלה היא, שאין נידונים בלילה אלא אומות העולם, ומי ייטול שחרית של דין ומי ייטול מוסף של רחמים. ולבסוף הטיל רבי משולם גורל, חילקו בשווה והשלימו ביניהם. רק על דבר אחד לא התפייסו – מי יתקע בשופר. שופר אחד החביא רבי משולם מידיו של המושל, ואותה שנה ראש השנה שחל להיות בשבת היה ותוקעים רק יום אחד, ומצוות היום בתקיעה, ומצוות צריכות כוונה, ואיך אפשר לצאת ידי חובה ממי שדעתו איננה נקייה. אמרו המתנגדים – שלנו יתקע, אמרו חסידים – חסיד יתקע. אמרו המשכילים – נעשה פשרה ויתקע רבי משולם. לחששו המתנגדים והחסידים – חס ושלום שיתקע משולם, מי שאינו מזה ואינו מזה, גרוע שבכולם.

כאן היה מנמיך סבא את קולו עוד יותר, ומספר: ראש השנה שכזה לא עבר על פלוגתא מעולם. איש לא נתן דעתו לתפילה ורק דבר אחד היה בלבם – מי יתקע? מי יתקע? באמת, לא כבוד היו מחפשים, כבוד שמיים היה בליבם, רק לצאת ידי חובה ביקשו, ודאגו כל הזמן – מי יתקע? מי יתקע? בעזרת גברים ובעזרת נשים הדהדה שאלה – מי יתקע? מי יתקע? אפילו תינוקות של בית רבן שלא טעמו טעם חטא, הגו בהבל פיהם רק בזה – מי יתקע? מי יתקע? זקני פלוגתא מעידים שאפילו עובּרים שבמעי אימם היו מזדעזעים אנה ואנה ושואלים – מי יתקע? מי יתקע? וכשסיימו ברכות של הפטרה וסיים האדמו"ר דברי התעוררות, הוציא מתחת לקיטל שלו נרתיק של שופר וביקש להושיטו לבעל התוקע של החסידות. מיד התנפלו המתנגדים וחטפו את השופר מידיו, באו חסידים ועטו על השופר, הצטרפו המשכילים והחלו נאבקים זה בזה. זה מושך לכאן וזה לכאן, נוספו עליהם שאר המתפללים ומשכו לכל עבר, וצעקות וקריאות ויללות, עד שנשמט השופר מידיהם, נפל לארץ ונסדק. נפל גם רבי משולם לארץ, מתאבל על מעשה ידיו. כיוון שנסדק השופר נפסל לתקיעה, ואותה שנה לא נשמעה תקיעה בפלוגתא, רק גניחות ויבבות של שברים ותרועה.

כל שנה שאין תוקעים לה בתחילתה מריעים לה בסופה, ובאותה שנה כך ממש היה, כיוון שלא נשמע קול שופר בתחילתה נשמע קול גזרותיו של המושל, וגזרה קשה מחברתה וכבר נחלש כוחה של תפילה ואין מפר את הגזרה, והיו ישראל הולכים ורשים וקול המושל הולך וחזק מאוד. עד שהיה המושל עצמו תמה, מה אירע השנה ליהודים שתש כוחם כנגדו. לחשו מלשינים על אוזנו כל אותו מעשה.

לשנה אחרת חשב לגזור על רבי משולם שלא יכין עוד שופרות לתקיעה. אחר כך נתחכם עוד יותר, וציווה עליו שיכין שופר גדול ומהודר, וכבר היו כולם בטוחים שהינה הינה שופר גדול לחירותנו, עד שבא הצר ונטלו מהם בזרוע. וגזר להכין תיבה מברזל והניחה על הבימה של בית הכנסת, ובתוכה טמן את השופר. וציווה על קלגסיו לנעול את השופר בשלושה מנעולים כבדים. וזימן אליו את האדמו"ר והפקיד בידיו מפתח אחד, וזימן את ראש הישיבה והפקיד בידיו מפתח אחר וזימן את ראש המשכילים והפקיד בידיו מפתח למנעול השלישי, והיה צוחק צחוק גדול שהילך בכל שבילי פלוגתא.

ומה אירע בראש השנה ההוא? לא סיפר לי סבי. רק אמר שהמפתחות עברו מאב לבן ומדור לדור, ועדיין ממתין בתיבה של ברזל השופר הגדול, וליבו אומר לו שהוא מונח בבית הכנסת הגדול של ארץ ישראל. ועוד אומר לו ליבו שבארץ ישראל ייפתח הסתום.

"ומתי ייפתח?" שאלתי אותו. "מתי ייפתח?"

"כשנדע שאיש אינו מחזיק בכל המפתחות", ענה סבא, "אז בוודאי ייפתח".

וסבא כבר איננו, והשופר עודנו בתיבה. ופתאום אחזה בי רעדה – איש אינו מחזיק בכל המפתחות. אולי השנה? השנה! השנה!

אולי יעניין אותך גם

כתבות אחרונות

Prev Next
מופת הגורן

  אבי רט כותב על...

התעשייה

  כל מה שרציתם לדעתם...

הפרסום בעולם קטן עובד

לפרסום באתר או בשבועון

This email address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

דניאל 055-920-5666

מקום בעולם - מגזין הנוער מבית עולם קטן

לאתר מקום בעולם

שירות לקוחות מגזין - ok@okm.co.il 077-6621680

הירשמו לניוזלייטר

וקבלו את גיליון "עולם קטן" במייל הרבה לפני כולם