מוריד הגשם Featured

 5 story

עמית ברגר

רַב נִזְדַּמֵּן לְמָקוֹם אֶחָד.

גָּזַר תַּעֲנִית וְלֹא יָרְדוּ גְּשָׁמִים.

יָרַד לְפָנָיו שְׁלִיחַ צִבּוּר,

אָמַר "מַשִּׁיב הָרוּחַ" – וְנָשְׁבָה רוּחַ,

אָמַר "מוֹרִיד הַגֶּשֶׁם" – וְיָרְדוּ גְּשָׁמִים.

אָמַר לוֹ (רב לשליח הציבור): מָה מַעֲשֶׂיךָ?

אָמַר לוֹ: מְלַמֵּד תִּינוֹקוֹת אֲנִי,

וּמַקְרִיא לִבְנֵי עֲנִיִּים כִּבְנֵי עֲשִׁירִים,

וּמִי שֶׁאֵין לוֹ – אֵינִי נוֹטֵל מִמֶּנּוּ כְּלוּם;

וְיֵשׁ לִי בְּרֵכָה שֶׁל דָּגִים,

וְכָל מִי שֶׁמְּסָרֵב אֲנִי מְשַׁחֲדוֹ בְּדָגִים

וּמְשַׁדְּלוֹ עַד שֶׁהוּא בָּא וְקוֹרֵא.

(תענית דף כ"ד. ספר האגדה)

חנוך התבונן על הבית. "זה חייב להיות זה", אמר לעצמו, "זה נראה כמו תלמוד תורה... וברכת הדגים כאן בחוץ... נראה לי שהסתיימו החיפושים!" נשם לרווחה. הוא התקרב אל הבית. קול של ילדים קוראים פסוקים בטעמים נשמע באוויר. הוא החליט להמתין להפסקה, וזו הגיעה כעבור מחצית השעה. הילדים יצאו החוצה לשחק, וחנוך נכנס פנימה.

ליד השולחן ישב המלמד. "סליחה על ההפרעה, אתה מלמד התינוקות שהוריד גשם?"

המלמד משך בכתפיו, משועשע. "הקב"ה מוריד גשם. אתה התבלבלת, חביבי".

"לא, לא, קראתי עליך, אני משוכנע שזה אתה. תקשיב, שמי חנוך. אני מורה כבר הרבה שנים, סוג של 'מלמד תינוקות', ובמקרה שלי התלמידים באמת מתנהגים כמו תינוקות. קראתי עליך ואמרתי: זהו! זה האיש שממנו אוכל ללמוד את מלאכת ההוראה. היה ממש קשה להגיע אליך. אם נניח בצד לרגע את העובדה שיש בינינו מרחק של 1,800 שנה בערך, בסיפור היה כתוב שאתה גר ב'מקום אחד', לא יכלו לפרט קצת יותר?"

"אולי מכיוון שזה באמת לא סיפור על מישהו מיוחד, זה קורה בכל מקום, כל הזמן".

"תאמין לי, אני הרבה שנים במערכת. זה נדיר. אפילו שם לא נתנו לך! תראה כמה מזלזלים במקצוע שלנו. כתוב רק 'מלמד תינוקות'. נו באמת".

"דווקא התרגשתי מאוד מהשם שנתנו לי בסיפור".

"איזה שם?"

"שליח ציבור".

"מה? אה, זה. טוב. אנחנו עובדי ציבור, זה ידוע, אני מקבל תלוש ממשרד החינוך".

"לא עובד ציבור, שליח ציבור".

שני ילדים נכנסו לכיתה בסערה. אחד, לבוש בבגדים נאים, החזיק כדור בידיו. השני, בגדו קרוע ורגליו יחפות, בכה: "הוא לקח לי את הכדור!"

"זה נכון?" פנה המלמד לילד העשיר.

"כן! אז מה? מגיע לי! אבא שלי משלם כדי שאלמד כאן, ואבא שלו..."

"היזהר בני, שלא תחטא בדבריך! השב לו מיד את הכדור וחזור לחצר".

"אני אספר לאבא!" צעק הילד, זרק את הכדור ויצא מהחדר.

הילד השני הביט במלמד בעיניים מבוישות ואמר: "אבא אמר שהוא עדיין לא יכול לשלם..."

"הכול בסדר, בן יקר, ותמסור לאבא שהוא לא צריך לשלם. עכשיו צא לשחק ושכח מזה!"

הילד יצא בריצה, וחנוך הביט במלמד בפליאה: "רגע רגע, קודם כול כמורה עם ניסיון אני מציע לך לא להסתבך עם ההורים המכובדים והמקושרים, הם יכולים להביא לפיטוריך ו..."

"אבל חביבי", אמר המלמד בתימהון, "וכי אני עובד אצלם?"

"אז מי מעסיק אותך?"

"הקדוש ברוך הוא".

"אה..., טוב, רגע, ודבר שני", המשיך חנוך, "פתאום אני קולט שתלמיד שלא משלם לך זה אומר שאתה פשוט מקבל פחות כסף! אסור לנו המורים להיות מעורבים כך רגשית וכספית עם התלמידים שלנו, גם ככה אנחנו לא מרוויחים הרבה!"

"ומה יהיה עם התלמידים שאין להם לשלם?"

"ומה יהיה עם אלה שאנחנו נאלצים להוציא מהשיעור כי הם לא רוצים ללמוד? שמעתי על הטריק שלך עם הדגים. אני מניח שאתה לא מקבל על זה החזרים בתלוש. אי אפשר ככה! אין מה לעשות, המשאבים מוגבלים, התנאים קשים, עושים מה שאפשר והולכים הביתה".

המלמד קם ממקומו, וליווה את חנוך לכיוון היציאה. "חביבי, ההפסקה כבר מסתיימת ואני נאלץ לסיים את הביקור".

"בסדר בסדר, רק שאלה אחרונה. איך עשית את זה?"

"את מה?"

"את הקטע עם הגשם. למה ה' שמע את הבקשה שלך? איך זה קרה?"

"זה לא קרה. לא ביקשתי גשם".

"מה?"

התלמידים נכנסו לחדר וחנוך ההמום יצא החוצה. "אז מה לכל הרוחות... שנייה, משהו כאן לא מסתדר". הוא הריץ בראשו את הסיפור שוב ושוב ופתאום נפלטה מפיו צעקה. הוא הסתובב ופתח בסערה את דלת החדר. המלמד והתלמידים נשאו אליו את עיניהם.

"הבנתי!" צעק חנוך, "אתה לא ביקשת גשם. רק הזכרת גשם, משיב הרוח – ונשבה הרוח. מוריד הגשם - וירדו גשמים. אבל מה זה אומר? זה אומר ש... ש.... שזה כן אתה שמוריד את הגשם, אפילו בלי לבקש!"

"לא בדיוק חביבי", אמר המלמד, התקרב לחנוך והמשיך בקול שקט. "זה אומר שאתה ואני שותפים לקב"ה בהורדת הגשמים. וכי אין אנחנו משיבים את הרוח ומורידים גשמים בכל יום בכיתה? ברגע שאנחנו מבינים שהאחריות היא עלינו - להשקיע בילדים, לקרב אותם, לשדלם לאהבת התורה, לבקש ולהתפלל עליהם ללא הפסקה - אז הקב"ה מוריד את הגשם דרכנו. ברגע שאנחנו סובלים באהבה את קשיי הריכוז והעצבנות והמריבות של הילדים, ואוספים את עצמנו אחרי שיעור קשה, וזוכרים שאנחנו זוכים ללמד את בניו של הקב"ה, אז השפע האלוקי, לפעמים, יורד דרכנו".

חנוך הקשיב עמוקות, אחר כך הנהן בראשו בשתיקה, ופנה לצאת, מהורהר.

"אז מה, חנוך, יש מקום למחנכים בעוד 1,800 שנה?" שאל מלמד התינוקות בחיוך.

"חסר לנו שלא", אמר חנוך, "חסר לנו שלא..."

אולי יעניין אותך גם

כתבות אחרונות

Prev Next
מופת הגורן

  אבי רט כותב על...

התעשייה

  כל מה שרציתם לדעתם...

הפרסום בעולם קטן עובד

לפרסום באתר או בשבועון

This email address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

דניאל 055-920-5666

מקום בעולם - מגזין הנוער מבית עולם קטן

לאתר מקום בעולם

שירות לקוחות מגזין - ok@okm.co.il 077-6621680

הירשמו לניוזלייטר

וקבלו את גיליון "עולם קטן" במייל הרבה לפני כולם