לב קשור בחוט Featured

18 story

 

נעמה מוזס


"סליחה, את עובדת פה?"
אני מהנהנת בראשי ומוסיפה חיוך אדיב, "איך אני יכולה לעזור?"
תמיד קינאתי במי שחוגגים להם יום הולדת כזה מושקע, כולל סט מפיות תואמות לצלחות במבוק מרובעות, מהבּיוקר, שיורד לפרטים הקטנים של הכפיות השקופות לקינוח.
אימא שלי אומרת שאם אתה עושה משהו, תעשה אותו עד הסוף. כמו לקפל כביסה ואז לשים בארון או לשטוף את הכלים ואז לנקות את הכיור. מעניין שרק לימי הולדת לא אימצה אימא את העיקרון. אני מנסה להיזכר מתי חגגו לי יום הולדת מושקע מלבד מסיבת בת המצווה, שגם היא בעצם הייתה יותר מה שאבא רצה: סיור חווייתי בעיר דוד עם משפחה וכמה חברות. ככה זה כשנולדת בתשעה באב.
פעם עוד היו זורקים לי הבטחות בסעודה המפסקת מעל עוגת שוקולד חמה מנוקדת בסוכריות צבעוניות, שמייד אחרי הצום ישלימו את החגיגה. אבל אחרי הצום המתיש לאף אחד לא היה כוח לזוז, והוסיפו בכובד ראש שאסור לשכוח שבית המקדש עדיין עולה בלהבות. פיח השרפה כיסה על יום ההולדת שלי, והוא לא נחגג עד תומו. למחרת יצאו כולם למחנות הקיץ, לחופשות, ואז כבר היה צריך להתארגן לחזרה ללימודים, וילדת תשעה באב נדחקה הצידה כמו הריבוע היתום מעל הכניסה לבית.
"כמה עולה הבלון בצורת לב? אתם עושים גם הקדשה מיוחדת?"
"כן, אבל זה תעריף אחר. אני צריכה רגע לבדוק", אני רוצה לוודא שאני זוכרת נכון. התחלתי לעבוד ב'חוגגים לך' לפני חודשיים, ורק השבוע נתנו לי לעמוד בקופה. אתמול אחרי שלקוחה יצאה מהחנות גיליתי שחייבתי אותה יותר מדי. "לא נורא", ניסה הבוס להרגיע. מעניין איך היה מגיב אם החשבון היה לטובתה.
אני מדפדפת בדפי הקלסר של ההזמנות: "זה תלוי בבלון שתבחרי, אבל בגדול זו תוספת של חמישה עשר שקלים לשלוש מילים. גם ככה אין יותר מדי מקום, אבל אם את רוצה, יש בלונים מוכנים של 'מזל טוב', 'באהבה', 'גיוס נעים' או שאפשר ללכת על מספרים".
"אממ... אני מחפשת משהו מיוחד", היא מסיטה את שיערה החלק לאחור. אני מתקשה לאמוד את גילה, גוף נערי ועיניים של זקנה, "בעצמי לא החלטתי איך ומה, אבל נראה לי שישמח אם אביא בלון".
"מה חשבת לכתוב?"
"אין לי אוויר".
"להגביר את המזגן? להביא לך משהו לשתות?" אני ממהרת להציע.
"לא, לא, זה מה שהתכוונתי להדפיס על הבלון. שאין לי אוויר. כבר כמה שנים שאני לא באמת נושמת, מאז שהלך".
אני שותקת. הפסקתי לומר "מצטערת" או "מבינה", כי אי אפשר באמת להבין, להשוות שקיות נייר של צער על משקל. גם הגעגוע שלי להדר מפתיע בדקירה בצד שמאל מתחת לסרעפת, נוקש על הדלת בלי הזמנה.
"הוא אהב בלונים?"
"כן", העיניים שלה מוארות כאילו לחצתי על מתג שמאיר באחת את חדר המדרגות של ליבה. "כשחגגתי עשרים הוא קנה לי בלון. סחב אותו כל הדרך מרמת גן. סיפר איך נהג האוטובוס דרש בעבורו כרטיס נוסף. איך כולם עזרו לו להושיב את הבלון לצידו, איך אחרי כמה דקות הבלון התפוצץ, וכל הנוסעים פלטו אנחה ארוכה".
"די! אני לא מאמינה. לפחות הנהג החזיר לו את הכסף?"
"כן", החיוך שלה מעמיק את גומת החן בלחייה השמאלית, "ערן עמד בדלת עם קרעי הבלון וסיפר מה קרה. זו הייתה המתנה הכי יפה שקיבלתי, אני עדיין שומרת את הקרעים של הלב", היא נאנחת. "עכשיו כשאני חושבת על זה, אולי זה היה סימן".
אני נזכרת בבלונים שקנינו לחתונת הזהב של סבא וסבתא לפני שנה. ספרות בוהקות מזהב. חמש ואפס התנודדו לאיטם, מאבדים מהנפח והגובה בימי השבעה. כן, ככה פתאום, למחרת המסיבה, סבא לא קם. "מות נשיקה", אמרו לנו. וסבא בכלל לא אהב לנשק. גם לא היה מהמחבקים, אבל היה נותן שטר של מאה על כל תעודה שהבאנו.
חודש אחר כך, כשחזרנו מגילוי המצבה, נשארתי לדבר קצת עם סבתא. היא התיישבה על הכיסא הקבוע שלה במטבח ושאלה אם אני רוצה שוקו חם. ואני סירבתי, ידעתי שהשוקו לא יהיה בטעם המיוחד של סבא, שהיה מטיל פנימה קוביית שוקולד סודית.
סבתא ניגבה דמעה שהתגלגלה על לחייה ואמרה: "טוב שהספקתם לחגוג לנו את חתונת הזהב. זה היה ערב מושלם. וסבא שלך היה מאושר כמו אז, בחתונה, רק שהפעם עמדו איתנו כל מי שבחתונה המקורית יכולנו רק לדמיין שיצטרפו אלינו למסע המשותף. חוץ מהדרי". הקול של סבתא נשנק, ודמעות החלו לטפס שלב בתוכי, "ואני מאחלת לך, מיידעלה, בעל כמו שהיה לי". סבתא ניגבה ידיה בשולי שמלתה הרחבה וניגשה למקרר להוציא מצרכים. "בואי נכין עוגת גבינה. בטח כולם יבואו לשבת".
***
"לכבוד מה הבלון?" אני חוזרת ללקוחה שמולי.
"יש לו בראשון יום הולדת".
"מה, גם הוא נולד בתשעה באב?"
"גם את?"
"עם המשיח", ושתינו מחייכות.
"חשבתי להביא לו בלון, לספר לו כמה אני מתגעגעת, שהגיע הזמן לחשוב לא רק על הבית שיכולנו להקים אלא לזה שממתין, ואז לשחרר את הבלון, את הלב".
"נראה לי שמצאתי מה לכתוב", אני מקלידה במהירות במחשב, מדפיסה במכונה המיוחדת ומזריקה פנימה את גז ההליום. "בבקשה", אני מושיטה לה לב שקוף מחובר לחוט מסתלסל, "מתנה. ממני".
"תודה", היא לוחשת, ועיניה בורקות. אני צופה בה פוסעת החוצה, הלב מדלג לצידה לקצב צעדיה, נושא את המילים "געגוע שמח".

 

אולי יעניין אותך גם

כתבות אחרונות

Prev Next
נרקוד?

  מאמר מאת הרב ליאור...

עוד לבנה אחת

  מאמר מאת הרב אייל...

הפרסום בעולם קטן עובד

לפרסום באתר או בשבועון

This email address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

דניאל 055-920-5666

מקום בעולם - מגזין הנוער מבית עולם קטן

לאתר מקום בעולם

שירות לקוחות מגזין - ok@okm.co.il 077-6621680

הירשמו לניוזלייטר

וקבלו את גיליון "עולם קטן" במייל הרבה לפני כולם