לגנוב אוכל כשרעבים? Featured

 14 books

דוד ופנינה שמחון

כשאני מדמיין חופש, בסוף אני תמיד מדמיין את עצמי עם ספר. עם ספר על חוף ים. עם ספר ליד מעיין. עם ספר בצימר נעים, עם ספר על הספה בסלון ועם ספר על ערסל בשטח. ובכן, לקראת סוף סוף החופש הגדול קבלו שני ספרים לילדים ולנוער. אנחנו בחרנו את הספרים, אתם תבחרו איפה לקרוא אותם.

מסע בעקבות שמי – הספר האחרון, רונית לוינשטיין-מלץ ובת-שבע סדן. ידיעות ספרים: תשע"ט.

שם של אדם הוא חתיכת דבר. אנחנו מעמיסים על ילד או ילדה רעיון, הקשר, מנגינה ומשמעות לפני שהוא ואנחנו יודעים משהו על העולם ועליו. לתת שם זה דבר נפלא ומלחיץ. חוץ מהשם המוכר והרשמי של האדם, האדם מצרף לשמו עוד שמות רבים. הבעיה הגדולה היא שחלק ניכר מהם אינם מגדלים ולא מעצימים: שמות כמו אני לא אחד שיודע לכתוב, אני לא אחד שיודע לשיר, אני לא ספורטאי, אני לא חרוץ, אני טיפש וכיוצא בזה. וככה אנחנו מסתובבים עם שובל ארוך של שמות שמכבידים ומקבעים. במתח הזה – בין שם שמגדיל לבין שם שמקטין – הסדרה המיוחדת הזו עוסקת.

רונית לוינשטיין-מלץ ז"ל נפטרה ממחלת הסרטן לפני כמעט חמש שנים. את הסדרה "מסע בעקבות שמי" התחילה לכתוב לאחר שגילתה שהיא חולה ונאלצה לפרוש מעבודת ההוראה. היא הספיקה לכתוב שבעה ספרים בסדרה. את הספר השמיני היא התחילה אך לא סיימה. היא עשתה עבודת תחקיר וראיונות, כתבה והקליטה חומרים רבים, ואז נפטרה. בת-שבע סדן לקחה את הפרקים שרונית התחילה לכתוב, את כל החומרים שאספה, והפכה אותם לספר. כך בעצם יש כאן ספר אחד ושתי סופרות.

לפני שאגש לספר עצמו תרשו לי לכתוב כאן מילה על סיפור כתיבתו ועל הכתיבה בכלל. לוינשטיין-מלץ הייתה בכלל מורה. לא היה לה שום רצון לכתוב או להפוך לסופרת. כשפרשה מההוראה וחברה דחפה אותה לכתיבה היא לא הבינה בכלל איך היא קשורה לזה. "למה היא חושבת שאם פעם בכיתה ג' כתבתי קטע מצחיק על המורים, זה אומר שאני יכולה לכתוב ספר? אם במסיבת חנוכה בגן הילדים שרתי יפה 'כד קטן', זה אומר שאני זמרת? נו, באמת... אני באמת לא מסוגלת להוציא ספר. לא לילדים גדולים, לא לילדים קטנים ואפילו לא לפגים". כך כתבה לוינשטיין-מלץ, ותראו איזו סופרת מוכשרת נולדה.

מדהים לחשוב שכל הכישרון הענקי הזה יכול שלא לצאת בכלל אל הפועל אילו האמינה למילים המחלישות שכתבה על עצמה ולא הייתה מתיישבת לכתוב. באמת מטורף כמה כישרונות חבויים בנו ואילו יכולות גלומות בנו, ואנחנו אומרים לעצמנו: "נו, באמת! אני?לכתוב?לנגן?ללמד? לשיר? ליצור? ללמוד? ל‑‑‑?" (הוסיפו כרצונכם). נו, באמת! ודאי שכן. מעניין שבספר האחרון בחרה בת-שבע סדן לגיבור את הילד אלירז שכותב על עצמו שהוא לא מסוגל לכתוב ונמנע באופן סדרתי מכל עבודה כתובה. כשהוא מקבל משימה לכתוב עבודה על שמו הוא מצליח לכתוב רק את המשפט הגאוני הזה:"רז זה סוד, וסוד לא מגלים, וזה סוף העבודה".

בת-שבע סדן כתבה ספר שגם ממשיך את הסדרה וגם מסכם אותה. סיפורו של איני עבאדי, שהתחילה לכתוב לוינשטיין-מלץ, שזור בסיפורו של אלירז, שאמור לכתוב עבודה על שמו בעקבות הסדרה "מסע בעקבות שמי". הסדרה בעלת שמונת הפרקים מתמקדת בכל ספר בילד אחד ובמסע שלו ושל חבריו בעקבות שמו.

הספר הזה הוא פרדה מלוינשטיין-מלץ עצמה. הידיעה על מותה מגיעה במהלך הספר ובתוך הסיפור. אנו הקוראים פוגשים בספר באנשים שונים שהכירו אותה ועוזרים לנו להבין טוב יותר מי הייתה. מכיוון שאלה דברים נורא חשובים ומרגשים, לא הקפדתי על כך שלעיתים הם תפסו את הבמה ויצרו תחושה מאולצת, כאילו שתלו אותם בסיפור. בטח לא אחרי שקראתי את אחרית הדבר שכתבה סדן ובו תיארה את התהליך המיוחד שעברה בכתיבת הספר.

הספר הזה הוא פרדה מלוינשטיין-מלץ עצמה. הידיעה על מותה מגיעה במהלך הספר ובתוך הסיפור. בעבור לוינשטיין-מלץ היה תהליך הכתיבה תהליך מרפא מצד עצמו. הוא עזר לה להתמודד עם המחלה ונתן לה משמעות וכוח. היא לימדה את בת-שבע סדן את סוד התהליך של הכתיבה וכך עזרה לה להפוך לסופרת בעצמה

 

יש בחיים דברים שבהם התהליך משמעותי הרבה יותר מהתוצר. כאן היה תהליך מדהים וגם תוצר נפלא. בעבור לוינשטיין-מלץ היה תהליך הכתיבה תהליך מרפא מצד עצמו. הוא עזר לה להתמודד עם המחלה ונתן לה משמעות וכוח. היא לימדה את בת-שבע סדן את סוד התהליך של הכתיבה וכך עזרה לה להפוך לסופרת בעצמה. גם אלירז מגלה את סוד התהליך. הוא בטוח שסיים את העבודה במשפט אחד, אך עובר תהליך ארוך, פוגש אנשים בדרך ולומד אט-אט את סודו של הסוד.

אני מודה שלי עצמי חסרה הרבה פעמים הסבלנות לתהליכים ארוכים, אני מתייאשת פעמים רבות מהכישלונות שבדרך. האמת? אני אפילו לא מתחילה אם נדמה לי שזה יהיה ארוך מדי. הספר הזה בהחלט מעורר השראה. יאללה. מה כבר יכול לקרות אם זזים?

גם איני עבאדי, גיבורו השני של הספר מעורר את החשק הזה. יאללה. לזוז. לנסות. להסתכן. להיות מוכן להיכשל. לא להאמין לסיפורים ולשמות המחלישים. בילדותו היה עבאדי עולה חדש ולא הצליח להסתדר בבית הספר. כשכל הילדים למדו הוא עבד בגן הירק. אבל הוא לא נתן לתווית "טמבל"להידבק אליו. הוא תמיד ידע שהוא חכם, ויום יבוא וזה יצא. כשהיה בן 40, כמו רבי עקיבא מודרני, הוא הלך ללמוד והצליח. השלים בגרויות ועשה תארים והפך למורה נערץ.

תכף מתחילה שנת הלימודים תש"ף ומתחילות ההכנות לשנה חדשה באמת. הלוואי שכולנו נפגוש מורים והורים שיאמינו בנו, שייתנו לנו שמות טובים ומגדלים. הלוואי שלכולנו תהיה סבלנות לתהליכים הארוכים המתרחשים בסודי הנפש שלנו ושל תלמידינו וילדינו. הלוואי שלא ניתן לעצמנו שמות לפי הכישלונות שלנו אלא ניתן לעצמנו שמות של הצלחות מופלאות ושיאים נהדרים.

 

כשסבא אליהו היה קטן 2 – מבול של צרות, ינץ לוי. כנרת זמורה ביתן: תשע"ט.

חיכינו וציפינו, והנה הגיע הספר השני בסדרת סבא אליהו. שוב אנו פוגשים את סבא אליהו כשהיה ילד עני ומרוד, את אביו (שהפעם מוצג באור הרבה יותר חיובי משהוצג בספר הקודם) ואת אימו הנהדרת. גם אברהם בן יקר השמן והעשיר כאן עם כל משפחתו וגם העוני הנורא והרעב המכרסם בכול.

סבא אליהו והוריו מנסים בכל דרך יצירתית להשיג אוכל, אך מבול של צרות תוקף אותם, וחוץ מהרעב הם סובלים בספר הזה גם ממחלות קשות. אין להם כסף ללכת לרופא, ובטח שלא לקנות תרופות או להתאשפז בבית החולים. בעזרת תושייה, יצירתיות והרבה עורמה הם ינסו להתגבר על כל המכשולים.

סבא אליהו פועל בתחום מאוד אפור. מותר לגנוב אוכל כשרעבים כל כך? מותר לשקר או לרמות? מצד אחד אנחנו פוגשים את סבא אליהו מצפוני ביותר המשאיר לנמלים חופן סוכר אחרי שלקח "מהן" שק סוכר. מצד שני אנחנו פוגשים אותו משקר, מרמה ומתחזה. כל קורא רוצה שתחבולותיו של סבא אליהו יצליחו ושהבטן שלו תפסיק לבקש אוכל, אך ינץ לוי מתנצל בשם סבא שלו וכך דורש מכל קורא לחשוב גם מה דעתו על הדבר הזה ואם הוא נכון או לא

 

הסיפור של סבא אליהו מדהים כי הוא מספר סיפור עצוב ונורא של עוני ומחסור באופן מצחיק וחמוד. אין כאן צנזורה ואין כאן ייפוי של המציאות. נראה לי שזה אחד הדברים שגורמים לספר הזה להיות מוצלח במיוחד. החיים בעולם הזה יכולים להיות מסובכים וקשים להפליא. יש צרות רבות וגדולות. יש אנשים שהחיים שלהם הם מבול של צרות ללא שום יבשה באופק. והנה כאן משפחה כזאת, ואנחנו נכנסים לה לחיים, פותחים את המקרר הריק שלה (אילו היה לה) ומסתכלים לה בלבן של העיניים המודלקות של העוני.

נכון שהסיפור רווי גוזמאות, אבל הן לא מעוררות את התחושה שעוררו הגוזמאות בתיאורי המסע של הדוד אריה. כאן יש תחושה שמאחורי כל הגזמה מסתתר גרעין עצוב של אמת, שינץ לוי מספר לילדי ישראל בין השורות את הסיפור של ישראל השלישית. את הסיפור של החיים האמיתיים.

ולמה חשוב לילדים בכיתה ב' לקרוא על כזה עוני?על משפחה שאין לה כסף לקנות אוכל ואין לה איך לקנות תרופות? כי אלה החיים. כי יש קוראים שימצאו בסיפור הזה את עצמם. כי כל הקוראים צריכים לדעת מה קורה מאחורי הדלת של השכנים גם אם זה לא נעים. כי סבא אליהו לא מסכין עם הרעב, ובפועל כל עמוד ועמוד (כמעט) מלא בתיאורים של סבא אליהו שמחבל תחבולות ומוצא דרכים לפעול. כי סבא אליהו לא יושב בבית ובוכה על מר גורלו, הוא אינו מוותר על הזכות לבריאות ושובע.

סבא אליהו פועל בתחום מאוד אפור. הגבולות בין אסור למותר ובין טוב לרע מיטשטשים כשהבטן מקרקרת. מותר לגנוב אוכל כשרעבים כל כך? מותר לשקר או לרמות?מותר לכתוב עבודות לתלמידים אחרים מבית הספר תמורת כריך? מצד אחד אנחנו פוגשים סבא אליהו מצפוני ביותר המשאיר לנמלים חופן סוכר אחרי שלקח "מהן" שק סוכר. מצד שני אנחנו פוגשים אותו משקר, מרמה ומתחזה.

כל קורא רוצה שתחבולותיו של סבא אליהו יצליחו ושהבטן שלו תפסיק לבקש אוכל, אך ינץ לוי מתנצל בשם סבא שלו וכך דורש מכל קורא לחשוב גם מה דעתו על הדבר הזה ואם הוא נכון או לא. מוצא חן בעיניי שהספר מעמיד בפני קוראים צעירים כל כך דילמות מוסריות מסדר גבוה. כשילד קורא את זה הוא מתמלא בסימני שאלה (כמה שאני אוהבת ספרים עם סימני שאלה. כמה מעטים ספרי הילדים שמציבים סימני שאלה מהותיים).

אמן שלא תדעו שום צער ושהצרות יגיעו לבית שלכם רק על גבי דפים של ספרים מוצלחים כמו הספר הזה. קריאה נעימה.

 


אולי יעניין אותך גם

כתבות אחרונות

Prev Next
עיר בלי חומה

  מאמר מאת הרב אברהם...

רונן, תודה

  הרב עמיחי גורדין מוקיר...

הפרסום בעולם קטן עובד


לפרסום באתר או בשבועון

This email address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

דניאל 055-920-5666


מקום בעולם - מגזין הנוער מבית עולם קטן

לאתר מקום בעולם

שירות לקוחות מגזין - ok@okm.co.il 077-6621680

הירשמו לניוזלייטר


וקבלו את גיליון "עולם קטן" במייל הרבה לפני כולם