ממגר הבדידות Featured

 16 books
 
דוד שמחון
המקומות שרק שירים יכולים להגיע אליהם

גוף שנתת בי, אלחנן ניר. הוצאת הקיבוץ המאוחד: תש"ף.

מה היא בעצם שירה?

בעיניי, צורת הכתיבה הנחותה ביותר היא מה שאני עושה עכשיו ומה שקורה בדפים האלה באופן כללי. נגדיר את הכתיבה הזאת ככתיבת עמדה – הבעת עמדה ישירה, שיפוטית ואידאולוגית על משהו. זה לא חלילה דבר רע, אבל זו צורת הבעה מוגבלת מאוד. בין השאר כי לרוב היא חסרת תחכום ועשויה להיות דלה מאוד. הקוראים פוגשים רק חלק קטן מהכותב ומהעולם שלו. הם פוגשים רק מילים ורק עמדות. תלושות, מסודרות ונקיות.

דרגה גבוהה יותר היא סיפור. פרוזה. שם נראה כאילו האמירה והעמדה פחות חדה ובהירה – אבל בעצם הקורא לא שומע את העמדה – הוא פשוט מוכנס אל תוכה. הוא חווה אותה מבפנים ורואה אותה בעושר רב יותר של חיים. תחשבו על ההבדל למשל בין מאמר על הנוער בחופש הגדול לבין סיפור על ילד בחופש. זה לא שהמסר – כל מסר שיהיה על החופש הגדול – יעבור טוב יותר, זה שהרעיון לא נשאר רק רעיון – הסיפור מפגיש אותו עם מציאות וזה עושה את המלאכה החשובה של חיבור הרעיון למציאות. מאחר שכתיבה כזאת דורשת מאמץ פנימי והזדהות מצד הכותב, הקורא מקבל הרבה יותר מאשר בסוגה הראשונה. המאמץ ניכר. הוא מקבל עומק והוא יכול למצוא את עצמו מזדהה עם משהו שהוא לא העלה על דעתו להזדהות איתו (אגב, מאמר שמתחפש לסיפור שייך לקטגוריה של מאמר. צר לי).

סלחו שאני ממשיך עם הסולם המשונה הזה (שיכול להיות שמחר יתהפך מסיבה כלשהי), אבל הסוגה הגבוהה לצורך העניין היא שירה. שירה מצליחה בצמצום אדיר לומר מה שספרים שלמים לא יכולים לומר. להעביר נקודה, רגע, רעיון, הרהור, ערעור ואפילו נבואה קטנה – בשורות ספורות. שיר מתאפיין במילים דחוסות ומדויקות עד הסוף. אפשר להרגיש בשירה טובה איך עבדו שעות על כל מילה ומילה. הדיוק הזה מצליח להוציא משהו עמוק יותר מכל מה שטקסט אחר מסוגל להוציא. מספר המילים של ספר או של מאמר גדול כל כך, שאין ציפייה ואין אפשרות לדיוק כזה. הרווחים בשירים והשורות הקצרות הם המרחב של הקורא להשקיע מאמץ ולהשלים דברים מתוכו – ולכן קריאת שירה היא מאמץ גדול יותר ודורשת מעורבות גדולה יותר.

שירה לרוב אינה צריכה להתיימר לומר אמירה, היא פשוט מעבירה חוויה, שבזכות העוצמה של הכותב והדברים שהוא מביא – הקורא מקבל הזדמנות להיכנס לתוך נשמה אחרת, שלפעמים היא באמת נשמה גדולה (כמו במקרה הזה). לכן בקריאת שירה טובה אני מרגיש הרבה פעמים רגע של הפגה נדירה בתחושה העמוקה של הבדידות הקיומית. אני מרגיש שאני פתאום מבין מישהו, שאני פוגש באמת מישהו. לפעמים, בזכות הקרבה והדיוק של הכותב, אני מרגיש גם ההפך – שסוף סוף יש מישהו שמבין אותי. ואז זה רגע של מפגש. זה דבר שמצליח לקרות בשירה.

זה בדיוק מה שקרה לי בספר השירים 'גוף שנתת בי' של אלחנן ניר. לרגע הרגשתי לא בודד. הרגשתי שמישהו מבין אותי בדיוק. שמישהו מבין את החיפוש שלי, שמישהו מבין את העייפות, את החוסר ואת התשוקות. יותר מזה, הרגשתי שמישהו נתן מילים כדי שאני אבין את עצמי. זו בעצם הבדידות הכי קשה – שאדם לא מצליח להבין את עצמו. פגשתי בספר הזה מישהו שהלב שלו רוצה לפנות לשמיים, אבל המחשבות שלו מחפשות את המבצע של שלוש במאה, וכל כך הזדהיתי. הייתי כותב כאן משפט או שניים שאני מזדהה איתם ושדיברו אליי, אבל אז הייתי צריך להעתיק חצי ספר. הרגשתי שהוא לא רק גורם לי להבין את עצמי, אלא הוא מצליח להרים אותי – שזה שילוב מיוחד ולא פשוט.

יש בספר חיבור מיוחד ומרגש בין יום-יומיות אנושית פשוטה, של הורות, פרנסה, זוגיות, נסיעות וקניות, ובין קדושה ותשוקה דתית, בין לימוד תורה ובין מילים עתיקות. פתאום נורא מובן למה א-לוהים קשור ומתגלה בפיצה, פסטה, טיטולים, פסטרמה, קו אוטובוס, סוודר נשכח, כביסה וכיור, וזה מובן בלי דרשות גדולות ומילים מסודרות. זה פשוט שם, לא צריך להסביר – פשוט להסיט את הווילון. וזה מה שהשירים האלה עושים. וכמובן כותרת הספר, שהיא גאונית בעיניי – "גוף שנתת בי". שלוש מילים מדויקות, שהן גם הכותרת של השיר הראשון, שאומרות כל כך הרבה. רק עליהן אפשר לחשוב חודש. אז זה מה ששירה יודעת לעשות. וזה בעיקר מה שאלחנן ניר יודע לעשות. ספר גדול.

 

 

מכתב תודה לרן ארז וליפה בן-דוד

בהזדמנות זו, עם היציאה לחופש הגדול, אני רוצה להביע את הערכתי העמוקה לשני אנשים שהם גיבורי הימים האלה:יפה בן-דוד ורן ארז. בלי שמץ של ציניות. קודם כול, לא קל להיות זה שכולם כועסים עליו ולועגים עליו. לא קל להיות נלעג. הכי כיף ונעים להיות על הכיפאק, להיות אחד שזורם. והשניים האלה כבר חודשים לא זורמים ולא מנסים למצוא חן. זה כבר דבר מוערך מאוד. בחיים לא הייתי מצליח לעמוד בלחצים שהם עמדו בהם.

אז נכון שנוח להרבה מורים להגיד שהם לא מייצגים אותם ושהם שם בגלל קומבינות פוליטיות וכו' וכו', אבל באמת באמת – שני האנשים האלה עשו שירות מצוין לכל המורים. ולמרות כאב הראש ושיגועי השכל שהם גרמו בגלל השינויים וההתעקשות – עדיין אין ספק שהדבר חיזק מאוד את מעמדם של המורים. המורים אינם ציבור שאפשר לעשות בו מה שרוצים ואיך שרוצים. ושאיש לא ישתמש בסיסמאות של "שליחות" וכל זה – כדי לפגוע במורים. רק למורה מותר להתייחס לעצמו כשליח. כל השאר צריכים להתייחס אליו כבעל מלאכה מקצוען ומכובד.

ועניין אחרון וחשוב במיוחד, כי העניין הוא לא רק שני האדונים הנכבדים האלה, שאני מקווה שימשיכו להיות בעמדות מפתח לאורך שנים. אסביר את זה בעניין אחר:דדי שמחי, נציב כבאות והצלה, חשף באחד הראיונות סביב ל"ג בעומר שתכל'ס הוא פשוט נגד מדורות, ובשנה שעברה התירוץ היה הרוחות והשנה זה הקורונה – העיקר שניפטר מהמדורות המטופשות האלה בל"ג בעומר. את המלחמה הזאת אמשיך בשנה הבאה. אבל זה בעצם מה שקרה כאן. ההורים, המדינה ועוד רבים וטובים בעצם מתנגדים לחופש הגדול. הם רוצים אותו קטן, נשלט וחמוד. הם פוחדים משעמום, הם פוחדים מאיבוד שליטה על הנוער, הם לא אוהבים שהילדים ערים בלילות ועוד ועוד. עכשיו, אני אבא ואני מבין את זה מאוד. גם אני נלחץ מהחופש הגדול קצת. אבל באותה מידה, אני מבין שהחופש הגדול הוא הזמן החשוב יותר בשנה. הוא הזמן שבו הילדים והנוער קצת משתחררים, ואמנם עם השחרור מגיעות צרות – אבל באותה מידה, בזכות אותו שחרור מגיעים גם הדברים השווים באמת. הדברים שהחבר'ה האלה עושים בעצמם. ואם אחרי שבועות של חופש משמים, ילד אחד יעשה משהו שווה אחד – זה שווה המון. אז תודה לרן ארז וליפה בן-דוד שהתעקשו ונתנו סיכוי שיצא משהו מאיזה ילד.

אולי יעניין אותך גם

כתבות אחרונות

Prev Next
כפיים למהפכה

  מאמר מאת הרב אברהם...

להתכונן לשנת קורונה?

  מאמר מאת  הרבנית ד"ר...

הפרסום בעולם קטן עובד

לפרסום באתר או בשבועון

This email address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

דניאל 055-920-5666

מקום בעולם - מגזין הנוער מבית עולם קטן

לאתר מקום בעולם

שירות לקוחות מגזין - ok@okm.co.il 077-6621680

הירשמו לניוזלייטר

וקבלו את גיליון "עולם קטן" במייל הרבה לפני כולם