חסימה משותפת

 14 leviteh

יובל לויטה

לאן זה הולך?

באתי לנחם חבר-תלמיד, בתוך השבעה על פטירת אימו. החבר מתחזק בהתקרבות לתורה ולמצוות, וכאן, בבית שגדל בו, לא ממש מפרגנים למהלך. בירורים נוקבים מול האב, וכן עם האם לפני פטירתה, ועם האחים. מסכים מבדילים שמתלבשים על בירורי חיים על אמת ושקר, והאם יש מקור לבריאה או שהיא עצמאית; דתיים "מיושנים" וחילונים "מפוכחים"; ארץ האבות או ארץ ככל הארצות וכו'. הרי זהו הבירור הגאולי, הארץ-ישראלי הקדוש שמתקיים בכל משפחה ומשפחה והולך וגובר ברוך ה'.

כשנכנסתי לבית האבלים זיהיתי מעגלים אנושיים מאתגרים ומיוחדים מאוד. אני נכנס לי עם הזקן, הציציות והפאות המתוקות. חש עיניים בודקות וקצת דוקרות, מה שנקרא "דיקור ציני". אלו מצבים שאני מאוד אוהב, הם מאתגרים את פנימיותי ומעוררים את הרצון העמוק למצוא ולייצר מפגש מקרב, מאחד, "עוקף חסימות". הנה אני מתיישב ליד החבר מצד אחד, ומצידו השני גבר בשנות החמישים לחייו. בתחילה נראה קשוח, חולצה שחורה, ידיים של איכר, מבט נוקב וקול עמוק וצרוד. "נו, מה אומרים שם למעלה?" הוא שואל. ואני מברר לעצמי לאן זה הולך, האם תהיה פה תנועה של רצון אמיתי להתקרב, או רק שאלות עוקצניות שמסתירות פחדים?

אחי, אתה קודש קודשים

לאחר שהחזרתי לו תשובה ש"הכול טוב בשמיים", הוספתי שיותר מעניין אותי כאן על הארץ - מה שלומו ומי הוא, ומה הקשר שלו למשפחה. זו התנועה הראשונה שלמדתי לעשות מרבי ומורי נחמן מברסלב זצוק"ל - ניגון של פשיטות ותמימות, לדבר בצורה כנה מהלב, גם אם בן שיחי בא בצורה עקומה, מפותלת, צינית; זו לא אחריותי, אלא אני משתדל לייצר קשר אישי פשוט וקרוב, ואם יש פתח אמיתי לברור ולקשר עם הבורא יתברך, עם התורה, אתקדם איתו, יחד. זה הכלל הפנימי - רק אם יש הזמנה ורצון מצידו, בלי מאמץ, בלי דרישה, בלי שכנועים. והנה הבחור נפתח, מדבר בכנות, משתף דברים אישיים, וכבר בפתיחה אומר שהוא רוצה להפתיע אותי. אני אומר בסקרנות שאשמח מאוד לשמוע.

"דע לך שאני לא מאמין שיש בורא לעולם, אלא אני יודע!" הוא אומר בעיניים חודרות. "אבל אתה רוצה לשמוע את הבעיה שלי?" אמרתי שאני משתוקק לשמוע. והוא אמר: "הבעיה העיקרית היא שאני מבין את זה רק כאן (ומצביע באצבעותיו העבות על ראשו הגדול). וכאן (שם את אותן אצבעות על החזה הגדול) לא מרגיש כלום. שאלתי רב והוא אמר לי שצריך להתחיל לקיים את המצוות ואז מתחילים להרגיש, והציע לי להתחיל בתפילין. אך אתה רוצה לשמוע את האמת?" "רק את האמת!" עניתי. "זה לא עזר. עד היום אני מניח מדי פעם, אך אין שינוי". אמרתי לו: "אחי, אתה קודש קודשים, דע לך שזו שיחה נפלאה שעושה דברים נפלאים בשמיים, ולא פחות פה על הארץ. עכשיו, בינינו, אני חש קרוב אליך". שאלתי אם אפשר לברר איתו עוד קצת את הנושא או שעד כאן, והוא אמר "ברצון רב".

לב קרש

שאלתי אותו: "אחי, בוא נעזוב רגע את הבורא, אפילו שמאוד קשה לי. אני שואל אותך, בלי קשר לתורה ולמצוות, אתה מכיר מהחיים שלך את החסימה הזו בין הראש ללב? את התקיעות הזו בין מה שאתה מבין ויודע בראש למה שאתה מרגיש וחווה? מול האישה, בשיחות שלכם, מול הילדים, מול המעסיק?" והוא אמר, בוודאי, "דיס איז דה סטורי אוף מיי לייף. תמיד אצלי הכול הגיוני, מסודר, ניתוח מדויק של המציאות. אך לא חש אותה, לא אהבה אמיתית, לא שמחה אמיתית, הלב כמו קרש, או יותר נכון אבן".

שוב חזרתי ואמרתי לו שהוא "קודש קודשים". אמרתי בישרות שבתחילה לא חשבתי שנגיע לשיחה כנה כזאת לפי מה ש"שידר" בתחילת המפגש. והוא השיב ואמר שהפער הזה בין מה שהוא משדר למה שיש באמת בליבו שייך בדיוק לאותה חסימה. אמרתי לו שאני הולך להפתיע אותו.

גם דתיים חסומים

שיתפתי אותו בעובדה שאני זוכה ללמד תלמידים בגוונים שונים ומשונים, מכל עם ישראל, ושהדבר שהוא מתאר, החסימה הרגשית במפגש עם ה' יתברך, היא עיקר הנקודה שעולה גם אצלם - כולל אצל תלמידי חכמים, רבנים ויראי ה', ששומרים על כל מצווה, קלה כחמורה. אמרתי לו שאפתיע אותו עוד יותר ואגלה שגם להם אני אומר לעזוב רגע, לפחות בדיבור, את הבורא יתברך, ולדבר ישירות ללא "לבושים" על החסימה הרגשית, על "לב האבן" הזה, שנשאר דומם וחסר תנועה למרות כל תנועות החיים המסעירות. תיארתי לו שאצל רבים מהאנשים שקוראים להם "חוזרים בשאלה", שאיתם אני זוכה לשיחות רבות, הסיבה המשותפת העיקרית ל"חזרה בשאלה" היא הפער הרגשי, שהם לא חשים את נוכחות הבורא, שאין חיות בקדושה, ולכן מחפשים אותה במקומות אחרים. הם אמנם מאמינים, אך האמונה היא שכלית ולא פועלת על החזה. לא בתפילה, לא בלימוד התורה, ולא במשא ומתן, בכול קיים חיסרון עצום של קשר חי עם האלוקות. ואז זה הופך להיות "תיק דתי", משא כבד, שרובו תקתוק של מצוות חיצוניות שהם חשים שאין ברירה אלא לקיים, אבל הלב?

"דע לך שאני לא מאמין שיש בורא לעולם, אלא אני יודע!" הוא אומר בעיניים חודרות. "אבל אתה רוצה לשמוע את הבעיה שלי? שאני מבין את זה רק כאן (ומצביע באצבעותיו העבות על ראשו). וכאן (שם את אותן אצבעות על החזה) לא מרגיש כלום"

"אחי", אמרתי לו, "מתברר שאנו הרבה יותר קרובים ממה שחשבת. כולם עומדים מול החסימה העיקרית שנוצרה בגלות הארוכה. השכל הולך ומתחדד, הולך ומתפתח, ומתגלות חוכמות שלא היו מעולם - במדיה, במסכים משוכללים, בנסיעות לחלל, וכן בעולם התורה תלמידים משננים גמרות בעל פה, ומבינים את כל סדר הספירות והעולמות. אך עדיין נוצר חלל במקום הכי משמעותי - בלב. מדהים כמה הפרצופים שונים, הדעות שונות, אך החסימה - משותפת, והיא אתגר הגאולה, המפגש החי, הישיר, הלבבי עם עצמנו, עם משפחתנו, עם חברינו, וממילא עם בוראנו. זה הסדר בעבור כולם, חילונים ודתיים; הקשר עם הבורא עובר דרך הקשר הטוב הקרוב הפשוט עם עצמך, עם לבבך. "כערך גילוי נקודת לבבו הפנימי כן ערך קרבתו לה'" (הרב חרל"פ, מי מרום, רזי לי עמ שמה).

הלב הרך

סיפרתי לו קצת על הרבי שלי דרך הנבואה של הגאולה העתידה שניבא הנביא יחזקאל (לו, כג-כז) "ולקחתי אתכם מן הגויים וקיבצתי אתכם מכל הארצות... וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם, מכל טומאותיכם... אטהר אתכם. ונתתי לכם לב חדש... והסירותי את לב האבן מבשרכם ונתתי לכם לב בשר, ואת רוחי אתן בקרבכם".מבאר רש"י: לב בשר - לב רך ונוח להיכנע.

והמלבי"ם כותב: "והסירותי את לב האבן מבשרם - שעד עתה היה לבבם כאבן, שקשה לפתח עליו פיתוחים ורשמים, וכן לא היה מוכן לקבל הרשמים האלוקיים וציורי המוסר והחוכמה. ואז אתן להם לב בשר רך לקבל עליו מכתב אלוקים וציורי הקדושה והרוחניות".

(הדברים מבוססים גם על דברים שנאמרו ב"לב הנחל", כדאי לראות שם בהרחבה). היום יש לנו לב אבן. לב אטום וחתום. וכלשון רבי נתן: "קשה מאוד לקרותו יתברך מגודל אוטם הלב שנתאטם מריבוי הצרות" (ליקוטי הלכות יורה דעה הלכות כלאי בהמה הלכה ד' סעיף ד'). בגלל הצרות, בגלל אורך הגלות וריבוי הכאב הפרטי והכללי שמקיף את העולם, הלב נסגר. דומה בעיניו כי מוטב שלא להרגיש כלום מאשר להרגיש את הכאב. יש בזה היגיון, אבל מה שיוצא בסופו של דבר הוא שהלב אינו יכול להיות אטום לחצאין. אם הוא סגור, הוא סגור לכול. גם לכאב, גם לשמחה, גם לקודש, גם לאמונה, גם לאהבה, גם לקרבה, גם לחברות, גם לנחמה. סגור ושותת דם. לא בוכה. לא צועק. לא מתפלל. מתפקד. עד שקורס.

"גיליתי את השפה של הלב"

והנה עוד מילים מרגשות מאדם שכל חייו למד תורה וזלזל רבות בעניין של רבי נחמן. והנה דברים שאמר מתוך טור אישי: "לב של בשר - הרהורים מאומן":

"גם לי מותר פעם בחיים לצאת מהשבלונה... לבכות כמו תינוק זה בטח לא חדש לכם, אבל לשוב בתשובה בבכי משתנק של ילד שרק רוצה חיוך של אבא – את זה לא הכרתי.ששמחתי באמת זה גם משהו מוכר, אבל שמחה שגורמת לך לקפץ, לפרוש כנפיים ולרקוד מכל הלב לכבוד המלך – זה היה חדש לי לגמרי. לקבל אומץ, להאמין שאפשר לשנות, להתחיל, לגלות את התקוות הישנות, את השאיפות הכמוסות שמזמן שכחת שהן שם.

"אחח זה מטלטל, פשוט אין מילים! הוא גורם לך להאמין בטוב שלך, לרצות לחפש אותו מחדש. הוא גורם לך לרצות להיות טוב ולהאמין שאתה ראוי לו ומסוגל להגיע אליו. פתאום מצאתי את עצמי ממליך אותו בעיניים דומעות כשליבי גואה בתחושות לא מוכרות, כשמסביבי מקפצים בחן אמיתי היפי מתולתל שלוב ידיים עם חסיד עוטה שיראין בעל זקן לבן והדור – תודו, אין דברים כאלה. כמה שאנסה לתאר לא אצליח לבטא את רחשי הלב, את המיית הנשמה, שמי בכלל זכר אותה עד היום.

"בערב החג, כשאני צולה את הבשר וחותך את הסלט לכבוד החג, ופתאום הנשמה פורצת בבכי של געגוע למשהו טמיר ונעלם שהולך וכובש את העולם - הבנתי שזהו, נתפסתי. רבי נחמן נגע בי. ושוב מתמלאות העיניים בדמעות סוררות - מאיפה הן באו? מי הכיר אתכן בכלל? יו, איזו יהדות! גיליתי את השפה של הלב, הכרתי מחדש את עוצמתה של הנשמה שלי. התרגשתי לגלות את מעיין הנעורים, התשוקה והתקווה מחדש. תודה... 'והסירותי את לב האבן מבשרכם ונתתי לכם לב בשר'".

 


אולי יעניין אותך גם

כתבות אחרונות

Prev Next
עיר בלי חומה

  מאמר מאת הרב אברהם...

רונן, תודה

  הרב עמיחי גורדין מוקיר...

הפרסום בעולם קטן עובד


לפרסום באתר או בשבועון

This email address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

דניאל 055-920-5666


מקום בעולם - מגזין הנוער מבית עולם קטן

לאתר מקום בעולם

שירות לקוחות מגזין - ok@okm.co.il 077-6621680

הירשמו לניוזלייטר


וקבלו את גיליון "עולם קטן" במייל הרבה לפני כולם