ייאוש גלוי וסמוי

 14 leviteh

יובל לויטה

עולם הפוך ראיתי

במפגשים הרבים עם נשמות רבות, ראיתי שיש שתי בחינות של ייאוש בעבודת ה', אחת גלויה ואחת סמויה. הייאוש הגלוי פשוט לזיהוי – אתה פוגש אדם שבור ורצוץ מהחיים בכלל, ומעבודת ה' בפרט. הוא כואב את הנפילות הרבות והחוזרות, מתוסכל מהמרחק, מהלב הסגור, מה"קור" של קיום המצוות. והנה הוא מתעצב אל ליבו, חש עזוב ונטוש, חסר אונים, זקוק לעזרה. מבחוץ זה נראה קטנות וחולשה, אך לאדם כזה הרבה יותר קל לעזור, כי הוא אינו מסתיר כלום, הוא לא מדחיק את כאבו. זה תדר לא קל להכלה, אך הוא מזמין ומבקש עזרה, מבקש צורך בריפוי הנפש. באמת הוא קרוב יותר לרפואה כי "קרוב ה' לנשברי לב" (תהלים לד), "הרופא לשבורי לב" (תהלים קמז).

נוסחת סוד החיים הדתי השלם

לעומתו יש נשמות רבות שנמצאות ב"ייאוש סמוי". לעולם לא תחשוד בו שהוא מיואש, ולכן גם לא תבוא לעזרתו, לא תדבר איתו על כאבו, כי אצלו "הכול טוב". הוא נראה כמו רבים, דתי מהשורה, ואפילו בולט, לא חסר לו כלום. שלוש תפילות ביום, עושה חסד, לומד תורה, משפחה ברוכת ילדים, בית גדול, הילדים מחונכים בבתי ספר יוקרתיים. אספתי ותמצַתּי "תדר" של שיחות, שיוצאות ונאמרות הלוך ושוב מנשמות יקרות אלו: "לא יודע מה אתם משתגעים, התבודדות? געגועים בשדות? דבקות? ייחודים? אצלי הכול פשוט, רגוע, כן שומר על הדת והמסורת, הולך לצבא, לא גונב מאף אחד, משתדל לא לדבר לשון הרע, עושה חסד, מפריש מעשרות ותרומות, הכול טוב, לא צריך להשתגע".

על פניו נראה שהוא מצא את נוסחת סוד החיים הדתיים השלמים, ולא חסר לו כלום. אך כפי שידוע העולם הזה הוא הפוך, "עליונים למטה ותחתונים למעלה". במבט שמיים לכאורה, מצבו חמור בהרבה מהשבור והמיואש הגלוי שהזכרנו קודם. כאן יש שבור ומיואש סמוי. הוא יכול להיות מנותק לגמרי מקשר כלשהו לה', לא חש יראת שמיים, לא חש אהבת שמיים, קורא טקסט שלוש פעמים ביום. כך גם השבור הגלוי חש, אך ההבדל ביניהם עצום - לאחד זה חוסם את כל החיות והסיבה לקיום, ולאחד זה לא מפריע.

ומה באמת?

באמת זה לא מדויק כלל. זאת רק חיצוניות הדברים. לאחר שיחות עומק רבות (קודם כול עם עצמי) עם אנשים מרכזיים בעם ישראל, מנהלי בתי ספר, ראשי מכינות, מפקדי צבא מובילים ועוד, אחרי שנותנים את הדרשה של "לא צריך להשתגע", עם הביקורת או הציניות כלפי ההתלהבות בקשר עם ה', לאחר שהלב נפתח קצת בכנות, ונוצר מספיק אמון בקשר בינינו, הם משתפים שבאמת לאמיתה הם זוכרים מגיל צעיר לב כוסף, עיניים בורקות, שיחה אישית עם ה', רצונות וכיסופים – לתפילה, לתורה, לחגים ומועדים מלאים באור וקרבת ה'. אך בשלב מסוים, מסיבות רבות, האור נחלש וכבה. זה בצבא, זה ביציאה מהישיבה, זה לאחר החתונה, וכו'.

המיואש הסמוי יגיד: "די! לא יכול לשמוע יותר שום דבר על גדלות ועל דברים גבוהים, כל הסיפור הזה של 'בכל דרכיך דעהו', לראות כל הזמן אם אני בדבקות בה', די! תן לי לקום כל בוקר, להניח תפילין, להתפלל וזהו. הדרישה הזו לדברים גבוהים רק גורמת לי לראות כמה 'אני לא'. אני גמרתי עם הרעיונות המתלהבים הללו"

 

ללא מודעות האדם קפץ לתוך חיי העולם הזה, וכדי לא להיחלש מרגשי הכאב של הנשמה הוא פיתח שכל הגיוני חזק ויציב, שמסביר לוגית שהעניינים האלה שייכים לבני הנעורים, היו שייכים לעבר, ועכשיו צריך להיות על הקרקע, להיות ריאליים ולהתחבר לעולם. הכול מנוסח בטוב טעם במלאכת האומנות העיקרית של הנחש - "טוב העץ להשכיל": אחי, עזוב את עץ החיים, העיקר השכלים, הדעות, התואר... אך באמת מסתתר שם עמוק בפנים כאב וחיסרון עצום, של געגועי הנשמה לשורשה, לחיים אמיתיים. הנער מהישיבה, שבכה מול מלכו של עולם בראש השנה, והתחרט מעומק נפשו ביום הכיפורים, שרקד עד השמיים בסוכת חברים, נמצא שם עמוק בתוכו ולא באמת מתכוון לוותר לו. שום הסבר שכלי לא יכבה אותו באמת. והיו ששיתפו שנפילתם הייתה מתאוות שהשתלטו עליהם בעיקר דרך המסכים, ומצאו פתרון לברוח לעשייה מופרזת כדי לא לפגוש את זה.

הבעיה שמתלווה לזה היא ש"הייאוש הסמוי" שלהם פועל על סביבתם, ומתוך התעלמותם מרגשי הקודש הפנימיים, הם גם מעבירים מסר קר וציני בנוגע לענייני הקדושה לילדיהם ולסביבה הקרובה והרחוקה. יש לדבריהם משקל רב, כי הם במעמד מרכזי בתחומים שרוב האנשים מחשיבים, ועל זה צעק רבי נחמן מברסלב: " אבל ידעתי שיש בני אדם שכשהם נופלים חס ושלום מעבודת ה', מכל שכן וכל שכן אותן שנכשלין באיזה תאווה רעה או בעבירה חס ושלום, הם שונאים ומתגרים במי שעוסק בעבודת ה' ורוצים להפילו חס ושלום ומחלישים את דעתו מאוד ומבזים אותו בכמה לשונות, וגם אומרים לו שגם הוא ייפול כמו שנפל הוא רחמנא ליצלן, כמו שראיתי כמה מהחסידים של עכשיו שלפני כמה שנים התחילו קצת בעבודת ה' ואחר כך נפלו למה שנפלו, כל אחד לפי נפילתו רחמנא ליצלן. ואחר כך כשראו בני הנעורים הרכים בשנים כשנתעוררו בעבודת ה' והתחילו להתפלל בהתלהבות בלב שלם ולהתמיד בלימודו וכו' כאשר מצוי עכשיו כמה בני הנעורים הכשרים המשתוקקים מאוד מאוד להשם יתברך ומתחילים להתפלל בכל לב בכוונה גדולה וכו'. וכשרואים אלו החסידים הנפולים אותם, הם שוחקים מאוד מהם ומבזים אותם ומחלישים את דעתם מאוד מאוד ואומרים להם שאין ממש בעבודתם וכו'. כל זה מחמת קנאה, מחמת שהם נפלו הם רוצים חס ושלום שגם השאר יהיו כמותם רחמנא ליצלן, ובאמת צריך שיהיה בהפך כנזכר לעיל" (שיחות הר"ן קיט).

נחזור ל"שבור הגלוי", שהוא דווקא כן מנסה ומנסה ונופל ושוב נופל. בדרך כלל, כאשר אנחנו מדברים על צורך של עבודה בגדלות בדור שלנו, שדווקא הלימוד והעבודה של פנימיות התורה ירפאו את הדור, הוא יגיד: "די! לא יכול לשמוע יותר שום דבר על גדלות ועל דברים גבוהים, כל הסיפור הזה של 'בכל דרכיך דעהו', לראות כל הזמן אם אני בדבקות בה', די! תן לי לקום כל בוקר, להניח תפילין להתפלל וזהו. הדרישה הזו לדברים גבוהים רק גורמת לי לראות כמה 'אני לא'. אני גמרתי עם הרעיונות המתלהבים הללו". ואם הוא מתמיד בזה הוא יכול לעבור למצב של "המיואש הסמוי". כמו מחלה שהיא אקוטית והופכת להיות כרונית. דווקא המצב האקוטי קרוב יותר לרפואה ממצב שבו האדם כבר נכנס "לשגרת חולי".

סוד נשיאת ההפכים

רבי נחמן נותן תיאור מדויק לתופעה הזו, ומשקף יסוד חשוב בעבודת ה' ובחיים בכלל: סוד נשיאת ההפכים. כידוע, מצד אחד בעומק פנימיותנו, אור הנשמה הקדושה, חלק א-לוה ממעל שבתוכנו, שואף אל האינסוף להידבק בשורשו. ובחלקנו החיצוני נמצאים הגוף והנפש המוגבלים והסופיים. מתח הניגודים הזה בשורשו הוא גורם החיים, הוא הפעימה והדופק של כל התנועות, אך כאשר לא מודעים לו ולא עובדים פנימה לאזן אותו ולדייק בו, אז האדם נופל לאחד הקצוות. או שהוא רק כוסף למדרגות רמות, אל אור האינסוף, אך נשבר בכל פעם מחדש מהפער לעומת המצב העכשווי המצומצם ("המיואש הגלוי"). או שרק השלים עם ההווה המוגבל (מרוב הביטושים) ולא שואף לשום דבר גדול מעבר למצבו העכשווי ("המיואש הסמוי"), ועל כך דייק רבי נחמן זצוק"ל ואמר שצריך להיות מקצוען ובקי מאוד בעבודת החיים:

"כִּי הִיא בְּקִיאוּת גָּדוֹל מְאוֹד מְאוֹדשֶׁיִּזְכֶּה לֵידַע לְיַגֵּעַ עַצְמוֹ וְלִטְרֹחַ בַּעֲבוֹדַת ה' תָּמִידוּלְצַפּוֹת בְּכָל עֵת לְהַגִּיעַ לְמַדְרֵגָה גְּבוֹהָ יוֹתֵר, וְאַף עַל פִּי כֵן אַל יִפֹּל מִשּׁוּם דָּבָר"...(ליקוטי מוהר"ן תורה ו).

מצד אחד הוא לא עוזב את החלומות והדרישות הנשמתיות הגבוהות - "מתי יגיע מעשיי למעשי אבותיי", ומצד שני מודה על כל נקודה טובה שהוא מצליח לקיים, ועל עצם הרצון, וכך שומר על המתח הנכון של קיום החיים, חיים מלאים, משמעותיים, קרובים, דבקות אך ללא ייאוש, ללא עצבות. שנזכה באמת, אמן.

 

אולי יעניין אותך גם

כתבות אחרונות

Prev Next
שבת של מי?

  מאמר מאת איתמר סג"ל

אז למה מצווה ועושה

  מאמר מאת יאיר שח"ל,...

הפרסום בעולם קטן עובד

לפרסום באתר או בשבועון

This email address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

דניאל 055-920-5666

מקום בעולם - מגזין הנוער מבית עולם קטן

לאתר מקום בעולם

שירות לקוחות מגזין - ok@okm.co.il 077-6621680

הירשמו לניוזלייטר

וקבלו את גיליון "עולם קטן" במייל הרבה לפני כולם