מאת: ע', תושבת עמונה

קבוצת בתים, אנשים,

חצר, שמים, כוכבים,

לא משהו שאמור להפריע למישהו

אבל כנראה היה שם טוב מדי -

בפזורת הבתים הזו, על ההר.

וביום אחד, הייתי מוכרחה לקום וללכת

משאירה מאחוריי חיים שלמים;

הגבינה שמרחתי כל בוקר על הלחם הלבן, הקיר עם הקשקוש של אחי הקטן.

הנוף התמידי שנשקף מהחלון,

התנופפותו הקבועה של הווילון.

הסדק בשיש,

הסיר ששרפתי,

שקיעות וזריחות, שלגים וחמסינים,

הריחות, התקרה, האוויר, האדמה -

הכול השארתי שם, חלקים מגופי,

את לבי הבוכה

על שרידי מה שהיה פעם ביתי.

אז נכון, אולי היינו אריות

אך מי שלבו ונשמתו עוד רצו לחיות,

אסור היה לו להיות

על ההר הזה.