ח"ב

חמש שנים בלבד. חמישה חברים בלבד.

חמש שנים בלבד עברו מיום נפילתך, ואני מוצא עצמי מתנצל בפניך.

עמדתי ביום הזיכרון ליד מצבתך, ליד אמך, ליד אביך.
אלו סורקים, סופרים, רואים, את כל אלו שלא שוכחים.

ראיתי כי מכבדים אותך חיילים, חבריך מישיבת ההסדר, חברים מהיישוב.
ראיתי אותם, הם כולם שותפים, כולם חלק מסיפורך.

היינו גם אנחנו,
היינו חמישה.

אלו שגדלו אתך ארבע שנים,

שכל חוויות הנעורים העברנו יחד,

שהיית לנופל היחיד בקרבנו,

והיינו, חמישה בלבד.

ואני מתנצל, מתנצל בשמם.
בשם האחרים.

סוף המת להשתכח מן הלב.

לא לכל מת יש יום זיכרון לאומי.

יום שלא נותן לשכוח.

לא לכל אחד בעם ישנו חלל, שלו, אישי.
אחד המייצג עולם ערכים, שנהרג על קידוש השם, על שמירת עמו.
תמצית הטוהר.
צינור זהב צח ונקי המחבר ומקשר לעם ולרעיון העמוק של היום הזה.
המקשר לכלל הנופלים, להוויית היום.

אך ישנם ששכחו. בשבילם זהו יום השכחה.

חמישה חברים בלבד עמדנו שם, בגאווה כמו בבושה.

האחרים אולי לא.

הם ישאלו אחר כך מדוע לא הודענו להם, הם הרי לא זוכרים.

הם ישאלו מתי חזרנו, ולמשמע השעה יסמור שערם על יום ש"התבזבז לנו" ומזל שלא התבזבז להם.

הם ישאלו מה הטעם שנראה עצמנו בפניו הוריו, בפני אחיו, בפניו.

הם לא יודעים. ככה זה כששוכחים.

הם ינשמו לרווחה כי לא שמעו שיש מקום בהסעת היוצאים, כך נחסכה מהם דילמה.
הם לפחות היו מתלבטים.

ככה הם השוכחים.

ואני מתנצל, וכואב.
כואב על חישוב לא מתחשב נטול מחשבה.
על קהות חושים,
על מרחק מעם.

מתחייב בפניך חבר יקר,

גם אם נהיה חמישה נציגים ממחזור בן 55 חברים עסוקים כל כך וקצרי זיכרון,

לא תישכח, כי אומר חייך לא נשכח.

הכאב לא שוכח, כי הוא מתרגם יום יום לאמירה, למשמעות.

אמירה המתנקזת ליום אחד בשנה,

יום שבו אני מצטרף לכמעט שני מיליונים הפוקדים את החלקות הצבאיות,

כי זוהי גם מנת חלקם.

יום שבו אני חדל מלפשק את עצמי בין מקומות, בין עשייה ובין מוסדות.

יום שבו אני פוסק, חושב, מתייחד ומזדהה,

יום של לימוד העולה עשרת מונים מלימוד לעילוי נשמתך,

יום של לימוד נשמתך,
של חיזוק משפחתך,
של עמך.

יהי זכרך ברוך ונצור.