הודיה לביא

ההתבודדות היא המתנה הכי מתוקה שיש.

ההתבודדות מזרימה מים שקטים בתוך כל סערת השגרה.

כמה השגרה גורמת לנו לטבוע. לרוץ אחרי משימות, עבודות, כסף.

להשיג עוד משהו. לגמור עוד משהו.

היא כל כך שוחקת לפעמים את הנקודה הפנימית, את השאיפות שלנו לדבר האמתי.

ואז ההתבודדות באה ומחזירה אותנו למסלול הנכון.

היא מאפסת את הרצון הפנימי.

ההתבודדות היא זמן של חשבון נפש, של הקשבה לקולו של אלוקים בתוך כל החומר שמקיף אותנו.

היא רגע שפותח שערי שמים. שפותח לנו את הלב.

התבודדות היא מצב כל כך אינטימי בינינו לבין אלוקים, בינינו לבין עצמנו.

שם, המקומות הכי כואבים בתוך כל החיים נשפכים החוצה.

הסיפורים הכי מרגשים שקרו לנו יוצאים במנגינה, בתודה גדולה.

כמה חשוב לעצור, להגיד תודה, להגיד תודה מכל הלב לאלוקים.

כמה פעמים הוא מקשיב לנו, מאמין בנו, לא נותן לנו לוותר לעצמנו.

הוא מרים אותנו מהמקומות הכי נמוכים. הוא שולח לנו יד ומחזק אותנו.

ואנחנו,

אנחנו לא תמיד רואים.

עסוקים בריצה, ריצה אחרי השגרה הזאת.

ובאמת קשה לפעמים לעצור כי החיים לא תמיד נותנים לך רגע של שקט,

אבל התבודדות יכולה לקרות בכל מקום. בכל רגע.

זה יכול לקרות בשדה. זה יכול לקרות ברחוב. באוטובוס. בחדר.

בזמן שאנחנו מתארגנים לעוד יום ארוך.

היא יכולה לקרות בכל מצב, היא יכולה להימשך כמה זמן שהיא רוצה ורק אנחנו וה' מדברים בה.

זה רק אנחנו ואלוקים.

רבי נחמן כותב: "דע שיכולים לצעוק בקול דממה דקה בצעקה גדולה מאוד ולא ישמע שום אדם כלל"(שיחות הר"ן טז) - ההתבודדות היא המקום לצעוק את כל מה שקשה לנו, את כל מה שכואב לנו. את כל הפחדים שלנו. את מה שאנחנו באמת מרגישים.

זאת המתיקות שבהתבודדות.