מכתב מסבתא שלי. המילים מדברות בעד עצמן.

רוזלי מוריה

אני מרגישה חובה לספר על חוויה שלילית שעברתי בשבוע שעבר.

אני בת 85 וגרה בירושלים. באחד הימים נסעתי למסיבת הסיום של נכדתי בבית שמש, וכדי לחזור הביתה עליתי לאוטובוס של אגד. השעה הייתה מאוחרת, 22:30 בערב, והאוטובוס היה מלא עד אפס מקום. הרבה צעירים ישבו שם – גברים, נשים, נערים ונערות, אבל אף אחד מהם לא הציע לי לשבת. מצאתי את עצמי עומדת כמעט כל הנסיעה, עושה ככל יכולתי לשמור על שיווי משקל ולא ליפול. אחרי דקות ארוכות אישה בגיל העמידה קמה ופינתה לי את מקומה.

אני נתקלת הרבה פעמים במצבים כאלה. צעירים שבוהים בחלון ומתעלמים מאנשים מבוגרים (כמוני) או מאימהות שעולות עם ילדים קטנים לאוטובוס או לרכבת.

איך ייתכן שהתופעה הזאת נפוצה כל כך? מה אפשר לעשות כדי שזה יקרה פחות?

זו לא רק המצווה 'והדרת פני זקן', אלה ערכים בסיסיים של אמפתיה וכבוד שצריכים להיות בכל חברה, בטח בחברה יהודית.