אריאל

לא משנה מה תגידו. גם הטיעון המנומק באלף פלסופים ופלפולים, הממוסד ביסודות מוצקים ביותר -

אינו משתווה לזעקה אחת, לגעייה אחת נרכנת של אמא, שוולדה נלקח להרג.

להמיה חנוקה של תרנגולת, עוד לילה חשוך במחנות העבודה.

לדמעה אחת ועוד אחת, זולגות ללא הרף, המצטרפות לשוועה אחת חנוקה.

הפכנו לאטומים יותר מדי. אטומים למבטים הנרדפים. אטומים לדם היורד כנהר. אטומים לריח הנבלות החרוכות.

אפילו כל הטיעונים שבעולם.

מאחוריי עומדות נשמות. נשמות גאות שעברו ועוברות את מחנות הסבל.

מאחוריכם עומדת קיבתכם, שאינה יודעת די.

א-לי, אנא, עד מתי?!