שלא נתרגל לעולם
אפרים מנשרי
רק שלא נתרגל.
רק שלא נתחספס.
עוד נרצח, עוד נרצחת.
ומול הטרור לא רואים תשובה ניצחת.
אולי הם התרגלו?
אולי חושיהם קהו?
אולי הדם שדאעש מפיץ ברשת
גרם לדמעותיהם כבר לא לרדת?
ואולי, אולי אפילו דם של יהודים אחים שניגר לו ברחובות כמים,
גורם לרגשותיהם להיות קרים כל כך, שם בכנסת בירושלים?
ואולי זה התפקיד.
התפקיד המחספס של אותם אנשי ביטחון,
שראו כבר הכול ומשלימים עם מציאות כזו שיש עוד ילד שיהיה לו קשה לישון.
ואולי זו הרוח.
הרוח שניטשטשה,
על מי ולמה ארץ זו לנו מורשה.
אם לא יבררו, אם לא נצעק זאת בקול, נעזוב אדמה קדושה
מסיבה ביטחונית או אחרת משתנה.
רק שלא נתחספס.
רק שלא יתחספסו שם המנהיגים למעלה.
ואותם הממשיכים בכל זאת אחרי רצח לסדר היום,
תהיו אקטיביים ותיזמו בכי מדומה לפני שעולים לישון.
כי אחרי המעשים נמשכים הלבבות.
ואולי והלוואי, הלבבות שהיו ללבות אבן, יהפכו ללב של בשר.