דוד ורנר

בימים אלו אנו מציינים חמישים ושתיים שנה למלחמת ששת הימים שבה זכינו לשחרר חבלי מולדת רבים ולהכפיל פי כמה את שטחה של ישראל. חלפו עשרות שנים ומדינת ישראל לא הכריעה בשאלת היחס לאותם אזורים משוחררים.

כיום, בפרספקטיבה רחבה, אפשר לראות שוני ביחס של עם ישראל לאזורים השונים: על סיני ועזה ויתרנו, יהודה ושומרון נמצאים כיום בלב הוויכוח; לעומתם, רמת הגולן נמצאת כיום בקונצנזוס רחב, אולי אפילו יותר מירושלים.

מדוע רוב הישראלים רוצים ריבונות בגולן ועדיין מתלבטים בנוגע ליו"ש? מה מיוחד כל כך בגולן?

ברצוני להציע הסבר. במלחמת ששת הימים נלחמנו בכמה חזיתות. בכולן לא רצינו במלחמה. באותו זמן, האיום המרכזי ביותר היה מכיוון מצרים. כשתקפנו אותם באמת הרגשנו שאין ברירה כי אחרת הם יתקפו אותנו. כלומר, בשחרור סיני ועזה אפשר לראות שהיה הכי פחות "חשק" בקיום מצוות יישוב הארץ או בשמחה הפשוטה של העם שחוזר הביתה אחרי 2,000 שנה. התוצאה: מסרנו את כל השטח עד הגרגר האחרון (למצרים ולחמאס).

ביו"ש המצב היה שונה במעט, הירדנים לא היו חזקים כמו מצרים וממש הפצרנו בהם שלא יצטרפו למלחמה. ממש לא רצינו עימות איתם, אך הם תקפו אותנו ונאלצנו להגיב ולבסוף ברוך ה' ניצחנו. התוצאה של ההססנות וחוסר החשק: עם ישראל קרוע עדיין בשאלת יו"ש.

ברמת הגולן, זה כבר היה שונה. שם יזמנו מהלך התקפי אף על פי שהסורים כלל לא תכננו להצטרף למלחמה. יצאנו מתוך בחירה ונכונות לשלם מחיר תוך אמונה בצדקת הדרך. התוצאה: רוב עם ישראל כיום (אחרי שנים של בירור) רואה ברמת הגולן חלק בלתי נפרד מהארץ!

לצערנו גם שחרור הגולן לא נבע רק מעצם העובדה שזאת נחלת אבותינו אלא בעיקר מהסיבה שהסורים הרבו להטריד את ביטחונם של תושבי הצפון. לכן גם מעל שאלת ריבונותנו בגולן ריחפה במשך שנים רבות עננה כבדה. אולם עדיין, כפי שאמרנו, את הגולן בחרנו לשחרר ולכן במבחן השנים עם ישראל בסופו של דבר בחר בריבונות ישראלית ברמה.

מתוך כך אנחנו מבינים עד כמה חשוב שמדינת ישראל תחזור ליזום ולא רק להגיב, תייצר חזון ותפסיק "לזרום". עלינו להתחבר לחזון, לעסוק באסטרטגיה במקום להיות עסוקים רוב הזמן בטקטיקה ובכיבוי שרפות.

"אתה תקום תרחם ציון... כי רצו עבדיך את אבניה". דוד המלך אומר בצורה הכי פשוטה: הגאולה תלויה רק בדבר אחד – עד כמה עם ישראל רוצה את אבניה של ארץ ישראל.