מיומנו של בני"ש אתיופי

מ'

יש יהודים בארה"ב שמצהירים:

"קודם אזרח ארצות הברית,

ואחר כך יהודי".

אותי דבר כזה מרתיח. מאיפה הניתוק?

זו התבוללות בהתהוותה!

כמי שנולד וגר ביישוב בבנימין, לומד בישיבת הסדר ומתחנך לאור התורה הגואלת של הרב קוק זצ"ל, אני חושב שאני יכול להגיד על לעצמי שאני נמצא במקום של כבוד בציבור שהוא מלח הארץ בחברה הישראלית!

אבל "עם שלא יודע את עברו,עתידו לוט בערפל" - וכך גם באנשים.

אני, שעברי קושר אותי בקשרי דמים עם אותו ציבור שסוע, שחי בלא מורה דרך כבר כמה עשורים שנים,מה עבודת ה' שלי שווה בלעדיהם?

האם אני באמת יכול לשקוע בעולמה הקסום של הישיבה ולשכוח אותם? לשכוח שבסייעתא דשמיא גמורה הוריי הגיעו למקום טוב יותר?

אז מה תהיה עמדתי עכשיו, קודם בן העדה האתיופית ואחר כך דתי-לאומי?!

כולם רוצים שינוי, אני רוצה שינוי!

האם לשים את עצמי במקום הנחות (כרגע "בן העדה") יעזור?

האם להתחיל לפתח מודעות של מדריך רוחני ולרכוב על פז"ם של מי שזכה להיות "מואר בקרני הא-ל" - זה יעזור?!

("אתה? אתה לא יודע מה זו גזענות")

לפעול מתוך המערכת או העדה או מבחוץ?

אולי הדבר היחיד שאני יכול להיות בטוח שהוא רלוונטי נוט לשאת עיניים למרום, לצאת מקטנות הדעת והגלותיות ולהפסיק לתלות את עצמנו בחסדי בשר ודם (גם אחינו. בסוף - גם מעצמנו) ולהתפלל:

"אנא א-לי, שמע קולי.

ותן לי את הדעת להבין הכול,

כי רק אתה יכול לתת".

בציפייה לבניין אריאל!