קומונרית בדימוס Featured

1858526 790

ערבוב של קומונרית – מחשבות של סיום

קשה לעזוב פתאום דבר גדול וקשר עם 500 אנשים, שהיית בתוכו כל כך הרבה זמן וויתרת למענו על קשרים, תחביבים ואפילו, לצערי, על דברים בסיסיים.

אני אוספת אישורי הגעה לישב"צ פרדה ולא מאמינה. סיימתי את הקולאז'ים למגנטים, מזכרות לחב"ב, חב"א, צוות הדרכה ומשפחות מארחות.

עשרות פעמים בשבוע האחרון עלתה לי המחשבה להישאר.

אבל לא, הבטחתי לעצמי.

היו לי רגעים מדהימים השנה, של הרמת דברים מטורפים, רגעים קטנים של אושר עם חניכים, שיחות עם מדריכות ועוד דברים מיוחדים של חינוך.

התרגשתי לשמוע את המדריכים והחניכים שרים שירי סעודה שלישית, משהו שיזמתי לפני כמה שבועות וכבר רץ בצורה מדהימה.

היה לי כיף גדול להצליח להוציא מספר שיא של חניכים בחבריא א' לטיול תנועתי, ולהצליח לגבש את הצוות בתהליך ארוך מתחילת שנה.

הקומונה הזאת הייתה מטורפת. זכיתי להכיר מאות אנשים בשם שלהם, הורים, מורים, צוותים, חניכים בחב"א, הכרתי מאה חב"בניקים בשמם המלא וידעתי באיזו שכונה הם גרים ואיפה הם לומדים. למדתי להכיר הרכבים חברתיים, להתעסק בכספים גדולים, להגיע לדבר עם ראש המועצה, עם מנהלי בתי ספר וראשי אגפים.

הצלחתי להרים אירועי שיא, להשפיע על קהילה שלמה בלחיצת כפתור דרך הוואטסאפ, להגיד דברים בישיבות נוער שישפיעו גם על התושבים החילונים ביישוב.

זה היה גדול. מאוד. אבל קצת גדול עליי. לצערי.

היה לי קושי, היה פער גדול מדי ביני ובין החבר'ה בסניף והמשפחות, פער שהקשה עליי לאהוב אותם, לפרגן להם ולהתחבר אליהם ואל הרעיונות שלהם באמת.

היה לי קושי גדול להכיל את העוצמה של התפקיד, את האחריות הגדולה שבו ואת מחויבות ההובלה.

חשבתי הרבה פעמים למה. למה אני לא מתאמצת עוד קצת, מתעלה על עצמי עוד קצת, משקיעה יותר ומצליחה? למה אני בוכה כמעט כל יום, לא מצליחה לקום בבוקר, נכנסת לדיכאון רציני שנמשך כמה חודשים? למה אני לא מצליחה פשוט להגיד שהיה כיף, להישאר שבתות כי אני מחכה להיות עם החבר'ה, ולא כי אני פועלת ממצפון ולא מאפשרת לעצמי לחזור הביתה כמו שצריך? למה התחלתי להתייחס לתפקיד בגאווה, לייחס לעצמי את כל הכישלונות כאילו שאין מישהו מלמעלה שמשגיח עלינו ודואג שזה יקרה? למה אני לא מצליחה להיתמך במשפחה שלי, חוזרת הביתה ובוכה להורים והם לא מבינים על מה אני מדברת? למה אני לא מליחה לדאוג לעצמי לאוכל, לטיפוח בסיסי, לארוחות לשבת, לחומרי ניקוי לדירה? למה אני מתחילה להיבהל מכמות המשימות, להיות בלחץ תמידי ולרדת במשקל? למה הגוף שלי לא מצליח להתמודד עם הסיטואציות ומגיב בהתאם, בהיבטים רפואיים? למה אני מפחדת להגיד את הדעה שלי? למה אני חושבת ומרגישה שכולם נגדי, במין פרנויה?

אני מתוסכלת המון מעצמי, מרגישה שנכשלתי. ככל שנכנסתי יותר פנימה הרגשות היו מעורבבים יותר, גדולים יותר. אני מתוסכלת מזה שההנהגה והעמידה בראש דבר כזה גדול גרמה לי להרגיש בלחץ, להרגיש לא טובה.

אז כן, היו רגעים לגמרי טובים. וזה לגמרי בזכותנו, בזכות העבודה המשותפת שכולנו צעדנו בה, השתכללנו והתקדמנו. היו גם רגעים של נפילות, וזה בסדר. לא הכול תלוי בנו, ויכול להיות שנכשלנו בדרך שניסינו או לא ניסינו להרים את הסניף.

עכשיו, כשעברתי על התמונות, זה היה נחמד, זה היה בסדר, ראיתי את עצמי מחייכת וקלילה בתמונות. התעוררה תחושה שכן היה משהו השנה. וקשה לעזוב עכשיו, כי באמת רציתי לקחת את השנה השנייה כניסיון, כהתקדמות, להגיע לשיאים.

אבל במובן מסוים לא אפשרתי את זה, לא רציתי לקחת את ההימור הזה. כי בקומונה אין שגרה, וכל הזמן צריך לתקתק אירועים ושיאים ומטרות ותוכן. לא היה הוגן לקחת את הסניף כפרויקט שלי לחיים.

קומונה היא תפקיד גדול, לפעמים גדול מדי. בבקשה, תעריכו את הקומונריות שלכם, תזמינו אותן לאכול אצלכם בוקר צהריים וערב, גם ביום חול, גם ארוחות ביניים, גם ארוחות לילה. חזרתי השנה לא מעט פעמים בשלוש בלילה מהסניף אחרי עבודה מאומצת ודחופה על המחשב ומכונת הצילום. תזמינו את הקומונריות לישון אצלכם, הן הולכות לבד לדירה בשעות לא סימפטיות, וישנות שם לבד.

הקב"ה, בבקשה עזור לנו לעבור את השירות הלאומי הזה בבטחה, הגן על כל בת שירות ושלח לה מחנכת, מדריכה, רכזת שתפקח עליה עין ותשים אליה לב. תן בבקשה להורים כלים לעזור לבנות השירות, הקם מערכת שתבסס את הביטחון הנפשי והגופני שלהן.

הצל את המערכת הזאת, הצל את עם ישראל. עזור לנו לעזור לעם ישראל, לקדם את עם ישראל בדרכים ובמסגרות הנכונות. עזור לנו להקים בתים מבוססים שמחים ושלמים שיעלו את העם למעלה. עזור לנו לא להיכשל ולא ליפול בשירות הלאומי. עזור לנו לקום. עזור לנו לפקוח עיניים ולהבין מהן הדרכים הנכונות. עזור לנו להיות שמחים.

דודי ירד לגנו

חנן גויטע

יום ראשון – בריאת העולם, 

עולם של הסתר, דודי נעלם.

חושך ואור משמשים בערבוביה,

ורוח אלוקים מרחפת.

יום שני זמן הבדלה,

בין מים חיים לכוס תרעלה.

נשמה מתלבשת בגוף וזועקת שלום,

מנגד סכין חותכת, צובעת שמיים בצבע אדום.

לעוד שקיעה, בה צער מקנן, 

אדוני דן דיני ואין מ'גונן'. 

יום שלישי פעמיים כי טוב

דודי מצמיח שושנים כמשלים חוב.

שושנים אדומות כ'שלהבת' רוקדת,

אך 'פס' השמחה נגדע לקול ירייה משתקת.

עודנה בחיתולים כתינוקת בת יומה, 

ועיר האבות שוב בוכייה.

יום רביעי – שעות הבוקר,

מצפה לגאולה אך הפירות עודם בוסר.

קמעא קמעא, יותר מדי זמן,

שמש חמימה כבר אינה מאירה כל נעלם, 

דודי קטף לו מאור, מאור מאורו של עולם.

מאור בדמותה של נשמת שלום בין אחד לאחר,

ל'אן נס' דודי ואני לו מ'בכר'?

יום חמישי והדגים זורמים בים,

יום חמישי והכרוכיא מזעקתו דם.

יום השישי – צהרי היום,

דודי נגלה אליי במחזה כה איום.

יושב לי בגן מוקף בפרחים,

מצפה לדודי, מצפה לשירת המלאכים.

בום. 

ניפוץ המטען לא מאפשר עוד לנום. 

התעוררתי מחלומי, עוד דפיקה על הדלת,

פותח אותה במרוצה אך השעה כבר הייתה מאוחרת.

דודי ירד לגנו וקטף עוד שושנה,

והמלאכים בוכים 'אל נא יהי עולם בלי רינה'.

צעקות שבר בכל פינה, הרי זה עוד לא הזמן.

האם דודי לא שמע שלא קוטפים פרח מוגן?

נלקטו כה רבים כדני, שלהבת ואורי, 

"למה זה", זועק עם שלם, "למה נלקחה עוד שושנה משלי?"

יום השישי - בריאת חיית טרף בדמות אדם,

יום השישי וקול צחוקה נדם,

יום השישי, הנשמה זועקת והפה דם.

נבעטתי החוצה מהגן לפח ומוקש,

ושפתיי ממללות 'את אחיי אנכי מבקש',

בעודי רואה שלהב החרב אינו שומר עוד על הגן אלא מרטש.

ואני מחכה לו, שיגיע אליי ויגיד שזה נגמר והגיעה הגאולה,

מחכה ל'ויכולו', מצפה לישועה.

והוא מחכה לי שאגיע אליו ואגיד לו שאני בברית עימו כבתחילה,

מחכה שאפתח הדלת ללא מור ומרידה, מחכה לעת המיוחלה.

למצוא שוב שבילי

אני לדודי ודודי לי

ניסיונות של בין הזמנים

לא תנצח אותי

רון אהרן שלום

תוך כדי בין הזמנים גדוש במיוחד,

מאורעות מכוננים ודוקרים כאחד.

מטיול בצפון עם חבריי הטובים,

במעיינות רחצנו, עודנו רטובים.

עד להלוויית רנה שנרב עליה השלום,

רוטש ונבאש ולא לוטש יהלום.

בתוך כל הטירוף, ישנה מועקה,

מבהל אותי כאקדח צמוד לרקה.

שבעה שמות יש לה לצרה הצרורה

וייקרא שמו בישראל היצר הרע.

מפיל עלינו ניסיונות קשים,

שבכנות צרופה, כולנו חשים.

וזה מייאש, מייבש, לאינטרנט גולש,

את הביטחון מכלה והאמונה תולש.

והוא ממני יוצא, מחרף, מהרס ומחרב.

אמנם, אני להפסיד מסרב.

תרביץ, תכה, תחטיף מהלומה,

אפסיד בקרב, אך אנצח במלחמה.

אלחם, כל עוד הנר בוער.

לא תנצח אותי כל כך מהר.

רחמנא ליבא בעי.

קינה לרנה

רון אהרן שלום

זה לא אותו הדבר. זה אחרת.

לחזות במישהי קרובה נקברת.

עמוק לפי הארץ, בין השמשות,

'שבת קודש' צועקים, לא לחשות.

טומנים אותה בחול, שכולו קודש,

לרב את הולכת? שבת היום, לא חודש.

אני וחבריי ניצבים בבית החיים,

משתדלים להישאר שפויים.

מלאים כאב ומפיקים דמעות

מגמגמים עלילת הזוועות

אשת אמונה אבדה, עם הגדלות

הליבוב, השמחה, האצילות.

עיני יורדה מים על כל הטוב שאבד,

מאמין, כל מאן דעביד רחמנא לטב עבד.

עוד משפחה

ת'

עוד משפחה שלבלות בחופש יצאה,
עוד משפחה שבסך הכול למעיין הלכה,
עוד משפחה שבסך הכול ליהנות רצתה,
עוד משפחה שהערבים הכתיבו לה מה יהיה גורלה,
עוד פצועים ועוד הרוגה,
עוד משפחה שכולה.

לרפואת הרב איתן בן חנה ודביר חיים בן שירה אסתר.
לעילוי נשמת רנה בת איתן ושירה אסתר.

אהבת חינם

ראשית

להביט לנשמה בעיניים

ולדעת שאתה אוהב אותה

לא אוהב אותו בגלל דעותיו

וגם לא בגלל מעשיו

אוהב אותו בפשטות

כי הוא אחיך

דמו כדמך

שורשו כשורשך

תאהב אותו

את נקודות הטוב שבו

תתעלם מחיצוניותו

תאהב אותו כי אתה צריך

אהבת חינם

ועוד קצת

זה מה שצריך

והדרת פני זקן

תקווה אמזלג, ירושלים

[נרי, אם אין מקום תשלח בווטסאפ כדי שאחזיר לקובץ]

שעת בוקר מאוחרת ביום שישי, התחנה המרכזית ירושלים. ים של דוסים קונים קפה ומאפה בקופיקס שבחוץ או מחכים לרכבת הקלה. גם אני עומדת שם ברחוב הרועש עם התיק הענק שלי, אחרי שבועיים בשירות, כל כך עייפה, פשוט מתה לחזור הביתה. מסדרת בלי לשים לב את השיער שהחליק על המצח, כבר פעם חמישית (תמיד צריך להיות יפה, מי יודע, אולי האחד שלי בדיוק יושב שם על הספסל?) נשמע כמו יום שישי רגיל בירושלים, יום שישי כמו של כולם, יום שישי רגיל במיוחד.

במרחק כמה מטרים ממני יושבת אישה זקנה על ספסל עם ערמות של סלים מלאים פחיות ריקות, בקבוקי בירה וסחבות שרק ה' יודע למה הן משמשות. בדיוק כשבאתי לחלוף לידה במהירות באה קבוצה גדולה של תיירים וחסמה לי את הדרך. מצאתי את עצמי עומדת קרוב מאוד אליה לכמה שניות מביכות.

"בוקר טוב גברת", אמרתי לבסוף. "בוקר טוב לעלמה היפה", היא ענתה בחזרה. "תעזרי לי בבקשה לסחוב את הסלים שלי הביתה? זה רק כמה דקות הליכה והגב כל כך כואב לי הבוקר". אני שומעת את הפעמון של הרכבת הקלה, ומחליטה לעזור לאישה המבוגרת. האוכל של אימא יחכה עוד חצי שעה. אנחנו הולכות לאט לאט במעלה שדרות שז"ר, כל צעד מדוד ושקול. אני קצת מסמיקה כשכמה נערות חולפות על פני ורואות אותי עם כל הזבל בידיים. אבל מילה זאת מילה, והבטחתי ללוות את האישה הביתה. והיא – נראה שהחברה שלי שימחה אותה עוד יותר מהעזרה בסחיבת הסלים. מי יודע כמה זמן אותה נשמה בודדת לא זכתה לשוחח עם בן אדם?

היא מספרת לי על הילדות שלה במינסק, ועל העלייה לקיבוץ, ועל אחיה הקטן שהיגר לארצות הברית וכבר לא שומר איתה על קשר, ועל מזג האוויר החם שלא עושה לה טוב בכפות הרגליים, ועל בגין (יש היום מישהו כמו בגין? הוא היה אדם דגול! הוא ידע לנהל מדינה!) ועל פלאפל "באבא" שהיה בדיוק במקום הזה, וכולם ידעו שהוא הפלאפל הכי טוב בעיר, ואיך כולם הצטערו כשהוא נסגר לפני עשר שנים. 

והזמן עובר, ואני מקשיבה, וכשאנחנו עוצרים בסוף מול דירת חדר קטנה ומוזנחת קצת קשה לי להיפרד, כי מי יודע מתי ואם בכלל מישהו יקשיב לאישה המבוגרת הזו.

חברים וחברות יקרים, בואו ננסה לשים לב לאנשים הבודדים והגלמודים האלו. הם נמצאים בכל מקום, כל כך הרבה, ואם כל אחד יקדיש רק עשר דקות בשבוע לשיחה עם אחד מהם, העולם יהיה הרבה יותר טוב בעבורם.

כתבות אחרונות

Prev Next
מופת הגורן

  אבי רט כותב על...

התעשייה

  כל מה שרציתם לדעתם...

הפרסום בעולם קטן עובד

לפרסום באתר או בשבועון

This email address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

דניאל 055-920-5666

מקום בעולם - מגזין הנוער מבית עולם קטן

לאתר מקום בעולם

שירות לקוחות מגזין - ok@okm.co.il 077-6621680

הירשמו לניוזלייטר

וקבלו את גיליון "עולם קטן" במייל הרבה לפני כולם