יואל שילוח

בבית אחד, עד לפני שנים בודדות,

חיו יחד חמישה אחים, עם אבא, אימא ואחות.

חמישה אחים, חברים קרובים,

בהשקפת עולם של ציוניים-דתיים.

עברו ימים, חלפו שנים,

ונפרדו כל אחד לדרכו, חמשת האחים.

האחד לומד בכולל, מתמיד וחריף,

ש"ס ופוסקים, כל היום הוא מעיף.

השני הייטקיסט, איש משכיל ודגול,

חלק מהברנז'ה, בארץ ובחו"ל.

השלישי בגרעין תורני מתגורר,

על לחבר את העם לאמת מסתער.

הרביעי גר בגבעה שכוחת א-ל,

יעשה הכול בשביל ארץ ישראל.

החמישי, בן זקונים, עם ההורים נשאר,

בשכונת הפועל המזרחי, באזור המוכר.

בזמן עמוס, עם תחילת שנת הלימודים,

נפלו הבחירות, רגע לפני החגים.

נסעו כולם לשבת להורים,

ומיד נפתחו הוויכוחים:

המצב נורא, על זה כולם הסכימו,

אין אחד שאת דעתנו מייצג בדחילו ורחימו.

נענו כולם: "אז מה עושים?"

יש בעיה קשה – למי מצביעים?

"אין ברירה נצביע ג', בלי תורה אין לנו כלום"

"מה פתאום, נצביע ליכוד, בלי ביבי הכול אבוד"

"העם שלנו רוצה להיות נורמלי, בלי נעם יהיה הרס מוחלט"

"איך כולם שכחו פתאום את ארץ ישראל, המאבק עליה עוד לא נגמר!"

ורק האח הקטן, הסתכל עליהם ואמר:
"מחיי למדתי דבר אחד – בית לא עוזבים.
כולנו למפד"ל כל כך הרבה חייבים,
לא רק על פעם, גם על אלו הימים"

זה צועק: "ללכת עם חילונים?"

וכשנגדו משיב: "ניהפך לחרדים?"

"ואולי להצביע למי שלא עובר,

מביא את לפיד וגנץ הכי מהר?"

האחד מעליב, השני משמיס,

ההוא פוגע והאחרון מתסיס,

ואסור לשכוח את ההוא שאומר,

בלי להתבלבל ובלי להיזהר:

"אני צודק, האמת איתי,

מי שלא כמוני, כנראה לא ציוני-דתי".