פינחס שטרית

לִפְעָמִים

אָדָם חָשׁ אֵיךְ הַכֹּל סוֹגֵר עָלָיו,

הַמִּצְרִים נוֹגְשִׂים בּוֹ מֵאָחוֹר וְרִכְסֵי מְצוּקֵי אֶרֶץ מִתְנַשְּׂאִים מִצְּדָדָיו.

וּלְפָנָיו

נִפְרָשׂ אֹרֶךְ יָם.

גּוֹעֵשׁ בְּסַעַר

אֵין בּוֹ שַׁעַר,

וְאַף שׁוּם פֶּתַח לִכְנֹס

אֵין מָנוֹס.

קָדִימָה, הָלְאָה.

אַל תַּעֲצֹר, אַל תָּאֵט.

לֹא זְמַן לְוַתֵּר עַכְשָׁו, לֹא כָּעֵת.

לֹא שֶׁהִגַּעְתָּ עַד לְכָאן.

לֵךְ עַד שֶׁאֵין יוֹתֵר לְאָן.

עַד שֶׁהַמֶּלַח יַחֲנִיק אֶת גְּרוֹנְךָ

עַד שֶׁהַמַּיִם יִסְעֲרוּ אֶל אַפְּךָ.

יָם יֵשׁ פֹּה

וּפַחַד יֵשׁ.

לֹא חֲסֵרוֹת סִבּוֹת לְהִתְיָאֵשׁ.

הַדָּבָר בָּרוּר

בְּכֹחַ אָדָם אִי אֶפְשָׁר לְהִכָּנֵס.

אִי אֶפְשָׁר לְבַד

חַיָּב כָּאן נֵס.

גַּם הַיָּם הַגָּדוֹל הַזֶּה יָכוֹל הוּא לְהִבָּקַע אִם רַק נַאֲמִין.