דניאל נתניהו

לפני כמה ימים דיברתי עם חבר, ודי מהר הוא אמר לי שהוא בל"ח (בחור לחוץ חתונה) רציני וקשה לו להיות בישיבה. שאלתי אותו מה הקשר, והוא ענה שכל החברים שלו מתחתנים והוא מרגיש שהוא מפגר מאחור. ממש קשה לו עם הרווקות שלו. הגם שאותם השואלים בחוסר טקט "נו מה איתך מתי גם אתה תתחתן" הם מיעוט, לרוב יש טקט והם משדרים את אותו המסר באופן לא מילולי. זו האווירה. תנחשו בן כמה הבחור? 25.
זו תופעה שאני שומע מלא מעט חברים מישיבות שונות באזור גילי (28). כבר בגיל 25 הם מרגישים דינוזאורים בסביבת חבריהם בישיבות. לחלקם קשה להגיע לישיבה אפילו לביקור, כל שכן ללמוד שם. קשה להם עם המבטים המרחמים ועם הרמיזות הדקות והעבות.

למה בלילות הם צריכים להתייסר על כך שהם עוד לא התחתנו? זה לא נורמלי! למה בחורים טובים שיכולים להמשיך ללמוד בישיבה, או לכל הפחות להרגיש מחוברים לישיבה, צריכים להתנתק מהמצבר הרוחני שלהם מפני שהם רווקים בשנות העשרים לחייהם? אני זוכר שכאשר הייתי בשיעור ג' חבר שלי סיפר לי שהוא התחיל לצאת ובינתיים לא הלך לו. הוא פחד שהוא יהיה בין האחרונים בשיעור שמתחתן. הייתי בהלם. בחור בן 20, גיל צעיר לכל הדעות, כבר בדייטים וכבר מפחד שאולי הוא יישאר בין הרווקים האחרונים.

חבר'ה, הלחץ הזה לא בריא. לא בריא שבחורים שלא הולך להם או שסתם לא מרגישים מוכנים, נתונים ללחץ לא מילולי להתחתן. לא טוב שיש שמתחילים לצאת מוקדם מדי בגלל הלחץ הזה. זה פוגע בבחורים וגם בעולם התורני, שבחורים מרגישים שהישיבה לא יכולה להכיל את הרווקות שלהם. אני מבין את ההיגיון החינוכי לעודד להתחתן בגיל צעיר יחסית, אבל לעניות דעתי על התלמידים ובעיקר על הרבנים והמחנכים לחשוב איך מעודדים ומלווים בחורים לקיום מצווה קדושה זו - בלי ליצור לחץ מיותר.