נחשון מאיר

עוֹמֵד מוּל חֲנֻכִּיָּה דּוֹלֶקֶת,

לְבַדִּי.

אוֹרוֹת עֲמוּמִים וְנֶחְלָשִׁים מְרַצְּדִים עַל שְׁמוֹנֶה הַפְּתִילוֹת.

אֶחָד אַחֲרֵי הַשֵּׁנִי פּוֹרְחִים אֶת נִשְׁמָתָם

וַעֲנָנָה קְטַנָּה מִתְפַּתֶּלֶת אֵל-עַל.

אֲנִי מְחַכֶּה עַד שֶׁהָאַחֲרוֹן כָּבֶה.

מַבִּיט יְמִינָהּ, מַבִּיט שְׂמֹאלָהּ,

הַשֶּׁטַח נָקִי, וַאֲנִי מוֹצִיא

קֻפְסַת גַּפְרוּרִים וּמַדְלִיק שַׁמָּשׁ.

אַט אַט מְנַסֶּה אֶת מַזָּלִי,

נֵר אַחַר נֵר.

מְקַוֶּה, מְצַפֶּה, מִשְׁתָּאֶה

אוּלַי הַשֶּׁמֶן יִדְלֹק וְיִקְרֶה נֵס,

רַק בַּלַּיְלָה הַזֶּה...

וּמִתְבַּדֵּה,

כִּי שׁוּם דָּבָר לֹא קוֹרֶה,

הַלֶּהָבָה לֹא נִתְפֶּסֶת, הָאֵשׁ לֹא נִקְלֶטֶת

וְרַק אֲנִי וְחֶשְׁכַת הַלַּיְלָה נוֹתָרִים עֵרִים.

וּבְלִבִּי מְסַכֵּם: לֹא כָּל יוֹם קוֹרִים נִסִּים.

וּמְנַסֶּה לְתַקֵּן: לֹא, כָּל יוֹם קוֹרְאִים נִסִּים!

וּמְמַתֵּן: אוּלַי, לֹא כָּל יוֹם קוֹרִים נִסִּים.

אֲבָל אִם בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ מָתַיְשֶׁהוּ הֵם קוֹרִים,

אָז תְּפִלָּתִי הִיא שֶׁאֶהְיֶה מֵאֵלֶּה שֶׁרוֹאִים.