כותרות חמות :

פרשת במדבר- ירושלים, אני נשבע!
פרשת במדבר- ירושלים, אני נשבע!

פרשת במדבר- ירושלים, אני נשבע!

 

השבועה, היא מוסד מטורלל. הרי אילו הייתה הפעולה, שעליה מדברת השבועה, פעולה צפויה והגיונית, לא היה צורך להישבע עליה! איש לא יאמר :"אני נשבע לקום בבוקר", זה צפוי. הוא יישבע כשהוא מקבל על עצמו משהו שלכאורה אין בו היגיון.

בחג השבועות יישבעו ישראל ויאמרו "נעשה ונשמע". זה חסר היגיון, יאמר מישהו לרבא, והוא גם צודק. איך תקבלו על עצמכם לעשות מבלי ששמעתם?!

רות תישבע: "באשר תלכי אלך, באשר תמותי אמות". מה את עושה?! את הולכת למקום אשר לא ידעת גם מתמול גם משלשום?!

חנה, אם שמואל, נשבעת: "אם יהיה לי ילד, ונתתיו לה' כל ימי חייו". שיכורה! עד מתי תשתכרין?! מה את עושה?

חולי אהבה אנחנו.

מפני שלא הגיוני לפעמים לגור בירושלים. היא צפופה, היא מלחיצה, קשה למצוא בה עבודה, היא מלאה במתחים חברתיים, אתניים ומעמדיים, היא פקוקה, היא חפורה בעבודות כביש אינסופיות, היא מפתיעה בכל פעם מחדש בכבישי הגישה אליה: היית בטוחה שאת מכירה על־פה את הכניסה לירושלים, והנה את בואכה הר חוצבים. היא לא מאפשרת תפילה שקטה בכותל שלה, ותמיד יהיו אלה קולות תופי הג'אמבה בבר מצוות, קבצנים שיפסיקו אותך בתפילה, המואזין או כולם ביחד. חייבים להיות חולי אהבה כדי להישבע לה אמונים, לירושלים.

וזה בדיוק מה שמבטיח חתן לכלתו במעמד הכמעט לא הגיוני ששמו 'חתונה'.

זו דרך לא נודעת, עם אדם שיישאר לעולם זר במובן מסוים, מפני שזה הקשר המשפחתי היחיד שאיננו קשר דם. זה "נעשה" לפני "נשמע". זה ללכת באשר ילך, ללון באשר תליני, למות למות עלייך.

"אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני, תדבק לשוני לחיכי אם לא אזכרכי, אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי". החתן יבטיח לכלה שלו שלא ישכח את השבועה המטורללת שלהם, כשייתקע בפקקים בדרך לליבה, כשהוא יחפור לה בלי סוף, כשהיא לא תמצא את דרכי הגישה אליו, כשהילדים ייצרו רעשי רקע אינסופיים, כשיתפתחו ביניהם ויכוחים על רקע דתי, כספי או חברתי, כשהיא תיסגר פתאום כמו חומה, כשהוא לא ישב בשערים עם זקני ארץ כשם שחלמה, כשהוא לא יהיה כותל לדמעותיה, כשהוא יצטרך לעבור בדרך אליה בידוקים אינסופיים במחסומים.

השבעתי אתכם, תאמר ירושלים בשנה ה־55 לשחרור שלה. אהבה חייבת לאבד מעט מממד ההיגיון שלה, אחרת זו לא אהבה.

נסה שוב לכבוש את ליבה, כשזה נראה חסר היגיון כל כך. גם מלחמת ששת הימים לא הייתה הגיונית. נסי שוב ושוב לפרוץ את שער האשפות והאריות והפרחים. ככה זה חתונה, תאמר לך ירושלים בשנתה ה־55, בגימטרייה כל"ה.

גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן