כותרות חמות :

עולם חדש מופרע
עולם חדש מופרע

עולם חדש מופרע

אף שהסרט 'מה היא אישה' צונזר, הוא כבר צבר יותר ממאה מיליון צפיות בעולם. נדמה שהסרט הזה עושה את אותו מעשה של הילד מהסיפור המפורסם של הנס כריסטיאן אנדרסן – 'בגדי המלך החדשים', המכריז כמשיח לפי תומו: "המלך ערום"  

ליאור לביא

כאשר אילון מאסק צייץ בשבוע שעבר כי "כל הורה צריך לצפות" בסרטו של מאט וולש, 'מה היא אישה', הוא גרם למה שמכונה 'אפקט סטרייסנד', שככל הנראה טרם היה כדוגמתו בהיסטוריה (אפקט סטרייסנד – כינוי לתופעה תקשורתית המתרחשת בעקבות ניסיון לצנזר או להסתיר מהציבור פריט מידע הנחשב לרגיש, באמצעות מניעת הפרסום שלו באמצעי התקשורת. האפקט מתבטא בכך שעצם ניסיון ההסתרה גורם לתוצאה הפוכה מזו שהמסתיר התכוון לגרום: המידע המוסתר זוכה לתוספת גדולה מאוד של פרסום; לעיתים מספר האנשים המתעניינים במידע ונחשפים אליו, גדול פי כמה וכמה מהיקף החשיפה שהיה ניסיון למנוע).

הסרט הזה, שבו כבר צפו מיליונים רבים מאז פורסם לפני כשנה, צונזר ונחסם בפלטפורמות שונות אך הפך לוויראלי בזכות הציוץ של מאסק. הנה זה במספרים נכון לשעת כתיבת שורות אלה: 155 מיליון צפיות; 155 אלף שיתופים; 25 אלף ציטוטים; 412 אלף לייקים; 116 אלף סימניות!

דבריו של האקסלי מזכירים את אחד הקטעים המשעשעים בסרטו של וולש. לאחר מסעו בעולם המערבי, בניסיונו לפענח את החידה 'מה היא אישה', מרחיק וולש לקניה שבאפריקה, לאחד השבטים הפרימיטיביים באזור. בעזרת מתורגמן הוא מנסה לברר בקרב המקומיים מה דעתם על השאלות שמטרידות את איש המערב, והוא לא מקבל עליהן תשובה ברורה. המקומיים מתגלגלים מצחוק כשהם שומעים מה חושבים באמריקה ה'מתקדמת' בסוגיית 'מה היא אישה'.

אז על מה כל המהומה?   

זהו סרט שחושף באומץ אינטלקטואלי יוצא דופן את תעשיית הרמייה, השחיתות והאיוולת שסביב תופעת הטרנסג'נדרים בארצות הברית ובעולם כולו. אבל הסרט הזה, כך נדמה לי, עושה מעשה גדול הרבה יותר: הוא עושה את מעשה הילד מהסיפור המפורסם של הנס כריסטיאן אנדרסן – 'בגדי המלך החדשים', המכריז כמשיח לפי תומו: "המלך ערום". כלומר, זהו "סיפור שהוא אלגוריה נוקבת על תהליכים חברתיים הגורמים ליחיד להיגרר אחר הכלל במחיר האמת" (על פי ויקיפדיה).

אז לטובת מי שמשום מה טרם ראה את הסרט, הנה תקציר: הסרט מגולל מסע של יוצר הסרט, מאט וולש, בניסיון להבין 'מהי אישה' בעולם שבו גברים מזהים את עצמם כנשים ולהפך. במסע הזה, העובר באזורים שונים בארצות הברית וגם מחוצה לה, פוקד וולש רופאות ורופאים, פוליטיקאים, פסיכולוגים, מרצים בכירים באוניברסיטה, אנשים שעברו טיפולים לשינוי מין וגם סתם אנשים מן הרחוב. את כולם הוא שואל אותה שאלה תמימה אך טורדנית: "מהי אישה?" וכך, ככל שהסרט נמשך, מתגלה שבחסות תאוריות שאין דרך עדינה יותר לתאר אותן מ'הזויות', הדבר הפשוט ביותר הולך ומתערפל, ובחסות הערפול הזה גורמים לקטינים לעולל לעצמם נזק בלתי־הפיך (כשם ספרה החדש של העיתונאית אביגיל שרייר, שעוסק בדיוק בנושא הזה).

בסרט מובא גם נאום נוקב שנשא וולש בפגישה עם אנשי מועצת בתי הספר של מחוז לאודון בנושא המדיניות שתאפשר לתלמידים טרנסג'נדרים להשתמש בשם ובכינוי הגוף המועדפים עליהם, וכן לאפשר לתלמידים אלו להשתמש בחדרי השירותים ובחדרי ההלבשה של בית הספר אשר מתאימים לזהותם המגדרית. במהלך נאומו אמר: "כולכם מתעללים בילדים. אתם מנצלים ילדים שקל להשפיע עליהם ומבצעים עליהם אינדוקטרינציה לתוך הכת המטורפת שלכם, כת שמחזיקה בתפיסות פנאטיות, אבל אף אחת לא מופרעת כמו הרעיון שבנים הם בנות ובנות הן בנים".

הסרט מסתיים בסצנה מחויכת שבה אשתו של וולש, אליסה, מגדירה אישה כ"נקבה אנושית בוגרת, שצריכה עזרה לפתוח את זה", בעודה מושיטה צנצנת אטומה לבעלה.

הסרט החשוב הזה, שכדאי לצפות בו על אף היותו כולל כמה קטעים קצרים לא לגמרי צנועים, הוא הזמנה להביט למציאות בעיניים ולתפוס לאן מובילים אותנו הארגונים שבשמם מתקיימות החודש צעדות ברחבי הארץ. אבל לשם כך נצטרך לחזור אחורה בזמן, כמעט 100 שנה.

 

בין שני סיפורים

בשנת תרצ"ב (1932) ראה אור הספר 'עולם חדש מופלא' מאת הסופר הבריטי אלדוס האקסלי. בהקדמתה למהדורה החדשה כתבה הסופרת מרגרט אטווד: "שני ספרי חזון הטילו את צילם על עתידנו במחצית השנייה של המאה העשרים. האחד הוא הרומן '1984' מאת ג'ורג' אורוול משנת 1949, חזון מחריד של מדינה טוטליטרית אכזרית השולטת במחשבותיהם של אזרחיה – ספר שנתן לנו את 'האח הגדול', את 'פשעי המחשבה', ה'ניוספיק', ה'חור בזיכרון', ארמון העינויים הקרוי 'מיניסטריון האהבה' ואת החיזיון המדכדך של המגף הרומס את האדם לעד.

"הספר האחר הוא 'עולם חדש מופלא' מאת האלדוס האקסלי, שמתאר טוטליטריות שונה, רכה יותר – משטר של קונפורמיזם המושג באמצעות תינוקות מבחנה מהונדסים ושכנוע היפנוטי, ולא באמצעים אלימים דווקא, של צריכה נטולת רסן, המניעה ללא הרף את גלגלי הייצור; של מתירנות מינית כפויה מלמעלה, המחסלת את התסכול המיני…

"איזו תבנית תנצח, תהינו בליבנו. בימי המלחמה הקרה דומה היה שידו של '1984' על העליונה. אבל אחרי שחומת ברלין נפלה ב־1989, הכריזו מלומדים על קץ ההיסטוריה. חגיגת הקניות הייתה בעיצומה… דומה היה שהעתיד צופן לנו חברה צרכנית שטחית, הבלותית, שטופת סמים: 'עולם חדש מופלא' עמד לנצח במרוץ".

בהמשך דבריה כותבת אטווד, בעקבות עליית האסלאם הקיצוני, שאולי אנו חיים בעולם ששני סוגי העתיד שהציעו שני רבי־המכר הללו, משמשים בו בערבוביה: "הייתכן ששני סוגי העתיד האלה – הקשה והרך – יתקיימו בעת ובעונה אחת באותו מקום? ואיך ייראה אז העולם?"

אלא שאולי האקסלי בכבודו ובעצמו יכול להשיב לנו על השאלה מהו לדעתו העולם שאנו חיים בו כיום.

לסיום הוא שואל אם ירצו לעבור לאמריקה, ותשובתם – בעקבות הרעיונות המשונים שהשמיע באוזניהם – שלילית לחלוטין. האומנם האדם המערבי נעשה מטורלל עד כדי כך שהשפיות נותרה רק בקרב השבטים הפרימיטיביים?

בין שפיות לשיגעון

15 שנים לאחר צאת ספרו כתב הסופר הקדמה חדשה לספר. היה זה לאחר אימי מלחמת העולם השנייה ו'הפתרון הסופי' של היטלר, שהמיטו חורבן על הציוויליזציה והעמידו בסימן שאלה גדול את עתיד האנושות. בדבריו הוא מותח ביקורת עצמית על האלטרנטיבות שהציע בספרו כניסיון לבחון את העתיד:

"יש טעם להצביע על הפגם הרציני ביותר בסיפור, והנה הוא: 'מוצעת כאן… ברירה אחת בלבד, הברירה בין חיי טירוף במחוז האוטופיה לבין חיים פרימיטיביים בכפר אינדיאני, חיים אנושיים יותר מבחינות אחדות, אך מבחינות אחרות הם משונים ובלתי־נורמליים. בעת כתיבתו של הספר השתעשעתי ברעיון זה, שבני אדם ניחנים בחופש הרצון לבחור בין טירוף מחד גיסא לבין סהרוריות מאידך גיסא, וסבור הייתי כי יש בו אמת…

"אילו הייתי חוזר וכותב את הספר עתה, הייתי מציע אפשרות שלישית: בין שני קצות הדילמה, בין הפרימיטיבי לאוטופי, הייתי קובע אפשרות של שפיון (=שפיות)… המדע והטכנולוגיה ישמשו, בדומה לשבת, כאילו נבראו למען האדם, ולא (כמנהג הנהוג היום, ועוד יותר מזה ב'עולם חדש מופלא') כאילו על האדם להסתגל ולהשתעבד להם… השאלה הראשונה שתישאל ותיענה בכל נסיבות החיים תהיה: 'כיצד עשויות מחשבה או פעולה אלה לסייע (או להפריע) לי ולאנשים אחרים, רבים ככל האפשר, בהגשמת הייעוד הסופי של האדם?'"

דבריו של האקסלי מזכירים את אחד הקטעים המשעשעים בסרטו של וולש. לאחר מסעו בעולם המערבי, בניסיונו לפענח את החידה 'מה היא אישה', מרחיק וולש לקניה שבאפריקה, לאחד השבטים הפרימיטיביים באזור. בעזרת מתורגמן הוא מנסה לברר בקרב המקומיים מה דעתם על השאלות שמטרידות את איש המערב, והוא לא מקבל עליהן תשובה ברורה. המקומיים מתגלגלים מצחוק כשהם שומעים מה חושבים באמריקה ה'מתקדמת' בסוגיית 'מה היא אישה'.

לסיום הוא שואל אם ירצו לעבור לאמריקה, ותשובתם – בעקבות הרעיונות המשונים שהשמיע באוזניהם – שלילית לחלוטין. האומנם האדם המערבי נעשה מטורלל עד כדי כך שהשפיות נותרה רק בקרב השבטים הפרימיטיביים?

 

יש רק מציאות אחת

התשובה לשאלה נמצאת, כפי שנהוג לומר, בגוף הסרט. הסרט עצמו כולל ראיונות עם שלל דמויות, ובהן כאלה המשמיעות קול של היגיון גם בתוך השיגעון. אחת הבולטות בדמויות האלה היא הפסיכיאטרית והרופאה היהודייה ד"ר מרים גרוסמן. באחד מקטעי הראיונות איתה היא אומרת:

"ראשית, בוא נגדיר את המונחים 'מין' ו'מגדר'. מין הוא ביולוגי. המין אינו משתנה. הוא מבוסס על כרומוזומים. 99.999% מהתאים בגוף מסומנים כזכר או כנקבה. מגדר, לעומת זאת, הוא תפיסה. זו הרגשה. זו דרך הזדהות, זו חוויה. עכשיו, זה סובייקטיבי".

וולש: "נשמע כאילו מה שאת אומרת הוא שאם גבר הוא זכר אבל חושב על עצמו כעל אישה, הוא בעצם לא אישה".

ד"ר גרוסמן: "זה נכון".

וולש: "אמרו לי שלמעשה כולם מסכימים עם הגישה הנוכחית כלפי מגדר ועם המרה של ילדים [למין אחר] וכל זה, ואם אתה לא מסכים לזה, אתה דינוזאור וצר אופקים. אז האם את דינוזאורית צרת אופקים?"

ד"ר גרוסמן: "אני לא צרת אופקים ואני לא דינוזאורית. אני נטועה במציאות ובמדע".

וולש: "המציאות של מי?"

ד"ר גרוסמן: "יש רק מציאות אחת".

המשפט הפשוט הזה של ד"ר גרוסמן מבטא את הקול השפוי שהאקסלי כתב עליו; קול שאיננו חותר לא לאוטופיה, המובילה בסופו של דבר לדיסטופיה, ולא חזרה לעולם פרימיטיבי ונחשל. כמה מעודד ומנחם שזהו קולה של אישה יהודייה גאה, שאיננה מאבדת את הכיוון גם בתוך עולם מופרע המאבד עצמו לדעת, אלא נטועה בעולם המבקש לצעוד קדימה אך מתוך חיבור מתמיד לשורשים ולזהות.

כמה יפה ומתאים שדגל המדינה מבוסס על המדים היהודיים – הטלית־ציצית, שעליה קראנו לראשונה בפרשת 'שלח לך'. מטרת הבגד הזה היא לשמור על עצמנו מאותו ניתוק תודעתי מסוכן מכל זהות ושייכות: "וְלֹא תָתֻרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם אֲשֶׁר אַתֶּם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם". הדגל שלנו איננו צבוע בשלל צבעי הקשת, כמו מעודד לתור ולזנות אחר העונג של עוד ועוד גוונים וסגנונות חיים בהיצע אינסופי. הדגל שלנו מבטא מציאות פשוטה אחת – ארץ המחוברת לשמיים. כדברי ד"ר גרוסמן: "יש רק מציאות אחת". בשמיים ובארץ.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן