"מגיל חמש אמרתי חכו חכו"

קוראים לו נותי ליברמן, והוא חסיד ברסלב בן 22 מביתר עילית. הוא עשה היסטוריה כשהסינגל הראשון שלו, 'ים של דמעות', השתחל בנקל לפלייליסט של גלגלצ וגרף מאות אלפי השמעות. מאז הספיק נותי (קיצור של נחמן נתן) הצעיר להוציא את 'לונה פארק' ואת 'מילים', ושירים אלו סימנו אותו כאחד המועמדים המדוברים בתעשיית המוזיקה לתואר פריצת השנה.

תפסתי אותו לראיון חשיפה כשהוא מתזז בין הכנות באולפן לקראת צאת אלבומו הראשון, שיכלול שמונה שירים מקוריים, ובין ההכנות לחתונתו המתקרבת עם בת גילו או בת זוגו, תלוי איך מפרשים את ראשי התיבות החרדיים המסתוריים עב"ג.

ליבו של נותי פתוח כאולם, ויעידו על כך מילות השירים, העוסקות ביחסי הורים וילדים (תכף נעסוק גם בזה), אך כשאנו פולשים לשאלות אישיות הנוגעות לאירוסין הוא מבקש להשאיר את הדברים סמויים מן העין מתוך אג'נדה סדורה היטב.

"יש חיים ציבוריים ויש חיים אישיים", הוא אומר בהחלטיות. "אני מעדיף לשמור על פרטיות. אין לי רשות לספר את הסיפור שלנו, וארוסתי רחוקה מאוד מהעולם הזה של תרבות ופרסום. היא מתרחקת מזה כמו מאש. היא רוצה משפחה, פשוטה, לא חיים ציבוריים. היא מאחורי הקלעים. אם היא תהיה ציבורית, היא תצטרך לנהל אימפריה משלה, ולא יהיה לה זמן לא לבית ולא אליי. כן, ככה זה".

"כילד לא הייתי הכי מוצלח בלימודים ובחברה בחדר. הייתי חוטף מכות מכולם, והחלטתי שזהו. נגמר הסיפור הזה. הגעתי למסקנה – מוטעית, בדיעבד – שכדי לשרוד אני חייב להיות קצת יותר אלים"

ומה איתך? יש חששות שהקריירה המוזיקלית תשפיע על הבית?

"גם לפני הסינגלים המקוריים שרתי באירועים. הבנתי שברוך ה' אני אדם שיודע לנווט קריירה ובית ביחד. תראה, אני חי כעת בבית עם ההורים שלי, ואני יודע לזרוק את הזבל ולעמוד במה שההורים שלי מצפים ממני מבחינת התפקידים שלי בבית, אז למה שעם אשתי שלא אדע?"

הוא גדל כילד סנדוויץ' מרובה שכבות (לצדדיו שמונה אחים ואחיות) במשפחת עולים מצרפת המשתייכת לחסידות ברסלב הארד-קור, כולל הלבוש, בהנהגת המוהרא"ש.

החיים בביתר עילית מלידתו ועד היום הכניסו אותו תחת כנפי החסידות שמעבר לברסלב. הוא למד בחדר של חסידות צאנז, בישיבת מודז'יץ הבני ברקית ובעוד ישיבה "שלא אנקוט בשמה", לדבריו, "כי הרמה הלימודית לא הייתה שם טובה".

שנה אחת בלבד למד בה נותי, ואפשר לומר ששם התחילו ה'בעיות', ולאו דווקא בגלל הישיבה. ההחלטה הדרמטית שלו היא שעמדה בעוכריו בדיעבד: "אני לא ממש אוהב לספר את סיפור חיי לפרטים", הוא מדגיש, "אבל אם מישהו יתחזק בזכותי וילמד משהו על עצמו לטובה, והיה זה שכרי".

ומעשה שהיה כך היה: "כילד לא הייתי הכי מוצלח בלימודים ובחברה בחדר. הייתי חוטף מכות מכולם, והחלטתי שזהו. נגמר הסיפור הזה, בישיבה הקטנה אני פותח דף חדש. מי שיתקרב אליי, אני מחזיר לו. הייתי מאוד עדין, והחלטתי להתגבר על העדינות כביכול, כדי לשרוד.

"אבא שלי אמר לי: אתה רוצה לעזוב את הישיבה? אין שום בעיה. אבל תבטיח לי שיהיה לך סדר יום ולא תהיה רק סביב המוזיקה, אלא גם תתפלל ותלמד"

"הגעתי למסקנה – מוטעית, בדיעבד – שכדי לשרוד אני חייב להיות קצת יותר אלים. נמאס לי שפוגעים בי. אמרתי סטופ. עליתי לישיבה הקטנה, וככה זה עבד: כל בחור שרק צייץ לכיוון שלי חטף מכות. הלכתי מלא מכות, וככה עברו עליי הימים. מצד שני הרגשתי בטוח יותר, וזה סייע לי להצליח בלימודים".

איך אתה מסביר את זה?

"כנראה הכוח שהפעלתי יצר לי אפשרות להתרכז ולא להתעסק בפחד מהפגיעות. הביטחון העצמי שלי עלה. אומנם הייתי בוכה מבפנים על שאני צריך להרביץ. זה ייסר אותי. אבל אמרתי: לא! אני אשבור את המידה הזאת של העדינות כי נמאס לי שפוגעים בי. למדתי היטב וחוויתי את אחת הפעמים הראשונות בחיי שהצלחתי להבין גמרא לבד וללמוד ברציפות".

היה נדמה שנותי מצא את מקומו בחברה והצליח להרחיק מעצמו את כל המציקים לסוגיהם ולהתרכז, אך אז הוא הבין שהישיבה שהוא לומד בה אינה מתאימה לו, ונאלץ לעבור לישיבה שתתאים לרמתו הלימודית, שהחלה להתפתח יפה.

לישיבה החדשה, ישיבת מודז'יץ, הוא הביא את יכולתו הלימודית הטובה, אבל הייתה בעיה אחת. "למדתי טוב, אבל הבאתי לישיבה החדשה את האלימות שפיתחתי, והמשגיח לא עשה לי הנחות. הוא התחיל לטפל בי כמו שצריך".

מה כללו שיטות הטיפול?

"הוא הטיל עליי קנסות כספיים. גבה ממני חמישים שקלים קנס על כל פעם שהרמתי יד, לא משנה מי היה אשם ולמה. זה החוק שהוא הציב מולי, וזה עזר.

"אתה יודע איך זה בפנימייה; לפעמים לא אוהבים את האוכל, והכסף הזה היה ממש האוכל שלי. לא רציתי להפסיד את זה בשום אופן, ונאלצתי להתיישר ולהפסיק להשתמש באלימות כלפי מי שהעז להציק לי. המשגיח החזיר לי את הכסף בסוף הזמן, אבל האפקט עשה את שלו".

השינוי הדרמטי באורח החיים הוביל את נותי לישיבה הגדולה, ושם הוא הצליח להתפקס על לימוד תורה שאפתני, וכבר כשהיה בן עשרים סיים את התלמוד הבבלי כולו אחרי שלמד תקופה ארוכה בין שבעה לעשרה דפי גמרא ביום (!).

"את השאיפות התורניות לסיים ש"ס קיבלתי בבית, מאבא שלי, שכל הזמן דיבר על לימוד ועל ידיעת התורה. עדיין לא עשיתי סיום. שמרתי קטע קצר מסוף הש"ס לסיום שיקרה בעזרת ה' בקרוב", הוא אומר.

צוות הישיבה העריך את השאיפה לסיים את הש"ס, אך לא התחבר לעיסוק של נותי בלימוד תורה שאינו קשור לסדרי הישיבה, שסחף אחריו בחורים נוספים ללימוד בהתמדה בבית המדרש, אך במנותק מהחומר הנלמד בישיבה. עם הזמן מצא את עצמו נותי מחוץ לישיבה. "העיפו אותי על עניין אזוטרי כלשהו", הוא אומר בהבנה.

"כמו סטנדאפיסט שמדבר על ההבדלים בין גברים לנשים, ואנשים צוחקים. למה? כי זה אמיתי, ופשוט לא חשבנו לדבר על זה. בשירים אנשים מדברים על אימא או על אבא בנפרד. למה לא כזוג? אבא ואימא זה ביחד, גם אם חלילה הם התגרשו. שניהם אוהבים ודואגים באותה מידה ומתפללים עליך את אותה תפילה שתצליח, אז למה לא לדבר עליהם יחד?"

החיים מתחילים לנגן

התחנה הבאה הייתה הישיבה החסידית אורייתא, ישיבה המיועדת לגילי 'קיבוץ' (19 ומעלה). "שם גיליתי את עולם ההגשמה העצמית בקטע טוב", הוא אומר ובעיניו זיקי שמחה. "אמרו לי שאפשר להביא גיטרה ופסנתר, אבל אם אתה מביא כלי נגינה, תנגן גם באירועים בישיבה. האווירה הזורמת הזאת מאוד התאימה לי. בישיבה הקודמת היה אסור בכלל לנגן".

מהר מאוד הפכה הנגינה לחלק מובנה מחייו. הוא שר וניגן, ובתוך זמן קצר קושר למפיקים, והם החתימו אותו על חוזה לכמה שנים והחלו לסגור לו אירועים קטנים כמו שבע ברכות ואירוסין. החיים החלו להתנגן מעצמם; אירועים והורים בבית שלא היו מבסוטים תמיד מההתנהגות של הכוכב החדש שצומח בבית על מצע הגשמה עצמית.

הטוויסט בעלילה בא מכיוון בלתי צפוי עת הוזמן נותי לשיר באירוע דינר חסידי ענקי שהשתתפו בו כ-1,500 חסידים. "חלק מצוות הישיבה היה שם, וראש הישיבה הודיע לי שאומנם עם אירועים קטנים הוא זורם ואין לו בעיה איתם, אבל להופיע בדינר מבחינתו זה מוגזם. לא מתאים.

"הוא ביקש שאבחר בין החוזה עם המפיקים ובין הישיבה. חשבתי על זה יומיים. אבא שלי אמר לי: אתה רוצה לעזוב את הישיבה? אין שום בעיה. אבל תבטיח לי שיהיה לך סדר יום ולא תהיה רק סביב המוזיקה, אלא גם תתפלל ותלמד. בסוף בחרתי בהגשמה עצמית".

"כולם מנסים לדבר עמוק, ואני לא. היום או שמביאים להיט קליל מדי, גימיק חולף, או שיר עמוק מדי. אני רוצה שהשירים שלי יישארו לכמה שיותר זמן"

מה הכריע את הכף?

"שליחות. תאמין לי, זה הדבר הראשון, הרבה לפני הכסף. כסף זה הדבר האחרון. עכשיו אני משקיע מלא, ואני לא במצב פיננסי טוב, אבל אני שמח ורגוע כי אני עושה את הדבר הנכון. אם יום אחד זה ישתלם, זה לא מעניין, כי מבחינתי עשיתי את שלי. העיקר הוא שהוצאתי את שלי החוצה, ואני מקווה שאנשים יקשיבו לזה ויתחזקו. זה הכול.

"אני לא בקטע של להטיף לאנשים על יהדות", מצהיר נותי. "יש נשמה ויש יהדות. הנשמה קיימת בכל חילוני, שמאלני וגם אתאיסט. כשמטוס מתרסק – ויש לי על זה שיר – אפילו האתאיסט הכי גדול נושא עיניים לשמיים כדי שיהיה לו חיבור עם הנשמה שלו ושהיא תרפא לו את הנפש. הדבר היחיד שיכול להרגיע אדם הוא המוזיקה".

"ביום הנישואין של הוריי לפני שנתיים השמעתי להם סקיצה של 'ים של דמעות', ופה הם הבינו מה אני מרגיש כלפיהם. אתה לא מבין מה הלך שם; נשים בכו והגברים החזיקו דמעות. שנתיים השיר היה אצלי. הצעתי אותו לאומנים אחרים, וזה לא הלך. חלק לא התייחסו אליי בכלל. עד שיום אחד שרתי את השיר בשמחת בית השואבה בירושלים, וכמו נס משמיים בא בן אדם מהקהל ואמר שהוא אהב את השיר הזה והחליט לממן את ההפקה ואת הקליפ ב-50,000 שקלים תמורת חלק ברווחים"

סודות פשוטים

מה הסוד שלך שהצליח לראשונה בהיסטוריה להכניס חסיד לגלגלצ?

"אני חושב ש'ים של דמעות' פשוט דיברתי את מה שכולם אומרים בשקט. לא סיפרתי משהו חדש, אבל סיפרתי משהו. כמו סטנדאפיסט שמדבר על ההבדלים בין גברים לנשים, ואנשים צוחקים. למה? כי זה אמיתי, ופשוט לא חשבנו לדבר על זה.

בשירים אנשים מדברים על אימא או על אבא בנפרד. למה לא כזוג? אבא ואימא זה ביחד, גם אם חלילה הם התגרשו. שניהם אוהבים ודואגים באותה מידה ומתפללים עליך את אותה תפילה שתצליח, אז למה לא לדבר עליהם יחד? כנראה הקב"ה שלח לי את המתנה הזאת, לדבר על דברים פשוטים בפעם הראשונה.

"כולם מנסים לדבר עמוק, ואני לא. היום או שמביאים להיט קליל מדי, גימיק חולף, או שיר עמוק מדי. אני רוצה שהשירים שלי יישארו לכמה שיותר זמן".

הוא עוצר לרגע ונפעם. "עכשיו אני עולה על זה, תוך כדי השיחה איתך, ומבין למה ילדים אוהבים את השירים שלי: כי הם מבינים את המילים. הן פשוטות! גם הלחן קליט. זה מה שאני מקפיד שיהיה בכל השירים שלי; גם ב'לונה פארק', ב'מילים' ובשירים שבע"ה יבואו".

"האמת? לא הופתעתי. ציפיתי לזה מגיל צעיר. מגיל חמש אני מתפלל להיות זמר. משם התחיל הרצון שלי. בכיתה א' רציתי לשיר סולו במסיבת חומש, ולא קיבלתי. ראיתי ילדים שמזייפים שקיבלו סולו. אני כמעט בטוח שאם היו נותנים לי סולו, לא הייתי זמר היום"

כיצד נוצר שיר ההודיה להורים, ואיך חשבת על זה בכלל?

"הייתה תקופה כשהייתי בן 19 שההורים שלי התלוננו שאני חצוף".

מה זה אומר?

"לדוגמה, הייתי ישן כל השבת ולא נמצא בסעודות. הציק להם מאוד שאני ככה, כי האחים הקטנים שלי בסוף גם לומדים ממני. רגע השינוי הפנימי שלי התרחש כשאימא שלי בכתה מלב שבור, קרוע לרסיסים, בגלל ההתנהגות שלי. היא אמרה לי שאני פוגע בה. מובן שהראיתי אדישות באותו רגע, אבל אמרתי לעצמי שזהו, אני חייב להשתנות. התבשלתי עם השינוי, ואיתו באו הלחן והמילים של השיר.

"ביום הנישואין של הוריי לפני שנתיים השמעתי להם סקיצה של 'ים של דמעות', ופה הם הבינו מה אני מרגיש כלפיהם. אתה לא מבין מה הלך שם; נשים בכו והגברים החזיקו דמעות.

"שנתיים השיר היה אצלי. הצעתי אותו לאומנים אחרים, וזה לא הלך. חלק לא התייחסו אליי בכלל. עד שיום אחד שרתי את השיר בשמחת בית השואבה בירושלים, וכמו נס משמיים בא בן אדם מהקהל ואמר שהוא אהב את השיר הזה והחליט לממן את ההפקה ואת הקליפ ב-50,000 שקלים תמורת חלק ברווחים. משם הכול היסטוריה, כמו שאומרים".

 

יש היום שירי אהבה?

אחרי הפריצה שני הסינגלים הבאים שלך לא נכנסו לפלייליסט. מה הרגשת?

"גם כשנכנסתי אין ספק שהתרגשתי, אבל האמת? לא הופתעתי. ציפיתי לזה מגיל צעיר. מגיל חמש אני מתפלל להיות זמר. משם התחיל הרצון שלי. בכיתה א' רציתי לשיר סולו במסיבת חומש, ולא קיבלתי. ראיתי ילדים שמזייפים שקיבלו סולו. אני כמעט בטוח שאם היו נותנים לי סולו, לא הייתי זמר היום. תמיד היה לי בראש 'חכו חכו'. גם כשהציקו לי חשבתי על זה: יום יבוא וכל הכיתה הולכת לשלם על כרטיס למופע שלי!

"לכן כשהוצאתי שיר אמרתי לעצמי: נו, מה זה גלגלצ? בכל התחנות ישמיעו אותי. התפללתי על זה בהתבודדות ובכל מקום אפשרי. רק אחרי זה הבנתי שגלגלצ לזמר חדש זה ממש לא מובן מאליו. בעיניי אפקט גלגלצ עשה את שלו. קיבלתי את התהודה לעצם קיומי כיוצר. השירים שלי מגיעים לעשרות אלפי צפיות גם בלי להיכנס לגלגלצ".

"לא מזמן שמעתי שיר אחד מאוד מוכר של זמר ידוע. איך אני אגיד לך את זה? אני לא נמשך לשירי בגידה. 'עם מי הלכת' – זה לא שיר אהבה. זה שיר בגידה. זה לא נעים. אחי, כמעט לא כותבים היום שירי אהבה. אנשים כותבים שירי בגידה, וזה גועל נפש. זה גורם לי להקיא. למה שאני אשמע את זה?! לא יודע, לאנשים שעוברים חלילה בגידה זה אולי מתאים"

 

איזו מוזיקה אתה שומע?

"כיום בעיקר את המוזיקה שלי. זה מוזר, אבל היא מרגשת אותי מאוד. באוטו עכשיו אני שם שירים של חתונה כדי להרים את מצב הרוח לקראת החתונה שלי. להתכונן. בעבר שמעתי ליפא שמעלצר, מרדכי בן דוד וברי וובר. כשישי ריבו נכנס אהבתי מאוד, וזהו. אחר כך חנן בן ארי הגיע, התחלתי להבין את הסגנון, וראיתי שזה מה שמדבר אליי".

וזמרים לא דתיים?

"לא ממש. לא מזמן שמעתי שיר אחד מאוד מוכר של זמר ידוע. איך אני אגיד לך את זה? אני לא נמשך לשירי בגידה. 'עם מי הלכת' – זה לא שיר אהבה. זה שיר בגידה. זה לא נעים. אחי, כמעט לא כותבים היום שירי אהבה. אנשים כותבים שירי בגידה, וזה גועל נפש. זה גורם לי להקיא. למה שאני אשמע את זה?! לא יודע, לאנשים שעוברים חלילה בגידה זה אולי מתאים".

תשיר שיר אהבה לאשתך?

"ברמזים. יש שיר כזה שאני הולך להקליט. קוראים לו 'זמן', והוא מדבר על תהליך האירוסין שלנו. יש אהבה, אבל מאוד מוסתרת. לא אומרים שם 'אהבה', יותר מרגיש שם מנוחה ונחלה. זה הרעיון. חשוב לשמור על זה ככה. אני רוצה שהיא תהיה אשתי, לא מאהבת. שהציבור לא יכיר אותה ושלא נהיה 'אייטמים'. אשתי לא תהיה כזאת. היא לא הסגנון, ואני שמח בזה, כמובן. זה מה שחיפשתי".

כמישהו שכן מסתכל קדימה בביטחון עצמי, מה החלום שלך?

"לפוצץ את קיסריה", הוא עונה בפשטות, "עם הקהל הכי מגוון בעולם: חרדים, חילונים, דתיים. שתהיה אחדות. שאנשים יתחילו לדבר עם הנשמות שלהם ולא עם הדימויים. מה הקטע לחיות בשנאה? אני חרדי, יהודי שגר בארץ ישראל. עם הזמן טסתי לחו"ל לטיולים או לקברות צדיקים והבנתי ששם זה או יהודים או גויים".