בנובמבר נערכו בחירות, והשגנו בהן תוצאה חלומית של 64 מנדטים. התפללנו ל-61 כדי שנוכל להקים ממשלת ימין על מלא, וקרה מה שלא דמיינו: ניצחון חד-משמעי ומוחלט של הימין. רוב ברור של העם רוצה מדיניות ימין. לא היה אפשר לקוות לתוצאה טובה יותר. תקוות רבות חזרו ללב, ואיתן תחושה חמימה של חזרה לשפיות. ממשלת השמאל הקיצוני הושלכה למקומה, אך לחלוטין לא לפח האשפה של ההיסטוריה כפי שהיינו רוצים. הנזק שגרמה היה עצום, והיכולת לתקן מאתגרת. אבן שטיפש אחד זרק לבאר, אלף חכמים לא יצליחו להוציאה. אבל הפעם, בממשלת הימין מלא מלא, יהיו די חכמים ויצלחו את הניסיון. בעזרת השם.
מהלך הקמת הממשלה היה מייגע. שמחת הניצחון פגה והוחלפה בתחושת אכזבה. בכלל לא משנה מי אשם ומי היה יכול לעשות דברים אחרת, עובדתית תהליך הקמת ממשלה ארך זמן רב מדי. האמונה שהבוץ ישקע, שהכול יעבור, שהציבור ישכח, הזכירה לי נשכחות מכשהייתי חלק ממפלגה שעשתה הכול הפוך. הבוץ לעולם אינו שוקע, והציבור אינו שוכח. האכזבה מהקמת הממשלה תישאר אכזבה, מקסימום נצליח לשכוח ולהתקדם. והתקדמנו. העיקר שהוקמה בסוף הממשלה.
מקהלת הגינויים שנשמעה מייד אחר כך מביכה יותר מהביטוי עצמו. נתניהו גינה את הדברים וטען שנגיד בנק ישראל הוא "משרת ציבור מסור שעושה את מלאכתו נאמנה לטובת מדינת ישראל, כלכלת ישראל ואזרחי ישראל". שר האוצר ושר הפנים רצו גם הם לגנות, וכולם מצטרפים לגינוי של יו"ר האופוזיציה, כמובן. האופוזיציה לעולם לא תוותר על הזדמנות לטנף על שר משרי הממשלה, והשאלה היא למה הקואליציה מרגישה מחויבות לגנות גם היא ולא פשוט לשתוק, למשל. לא צריך להגיב על כל דבר, בוודאי לא כשהמהות נכונה
מהרגע שהצד השני הריח חולשה נדמה שהכול נגמר. העובדה שניצחנו לא הועילה, ושוב הרגשנו זרים. הערכים אינם אותם ערכים, השפה אינה אותה שפה, וכל היום עסוקים בזוטות. עניינים שלעולם לא היו מטרידים ממשלות שמאל פתחו פתאום מהדורות בלי כל קשר למציאות. כל מינוי, בכל תפקיד, לא משנה כמה קטן הוא, נראה לצופים במהדורות החדשות כאילו הדיקטטורה משתלטת רק בגלל המינוי הזה, ולא רק שהמינוי הוא סימן לדיקטטורה, אלא שהממונה הוא שורש כל הרע וראוי לגינוי.
הטירוף האמיתי כאן הוא שסתימת הפיות מהצד השני אלימה כל כך, שקשה לי להאמין שהם לא קולטים את הכוח שיש להם. אני מסרבת להאמין שהם מאמינים שאנחנו סותמי הפיות, הפוגעים בעיתונות החופשית ומחריבים את הדמוקרטיה. הרי כל התיאור הזה הוא תיאור מדויק של מה שהם עושים בכל עניין כל הזמן.
אבל אתם יודעים מה? אילו הבעיה הייתה רק איך הצד השני נוהג ואיך הוא שוטף את מוחו של הציבור, ניחא. הבעיה הגדולה יותר היא הלך הרוח המתנצל תמידית של נציגי הציבור של הימין. שר החינוך קיש מתנצל על דברי סגן השר אבי מעוז באופן קבוע עד כדי מביך במקום להבין שקרה כאן משהו שלא יהיה אפשר להתעלם ממנו עד לפריימריז הקרובים בליכוד.
מערכת החינוך בפשיטת רגל ערכית ומוסרית, ואין אתנן שיינתן לצד האנרכיסטי שישביע את רצונו להעיף את הימין מהשלטון ולהשליט שלטון קומוניסטי על מלא. לא רק הוצאת יהדות מבתי הספר, לא רק חינוך מיני בתכנים שאינם תואמי גיל, אלא גם הוצאת הציונות. מתברר שאין הכרח להוציא משלחות לפולין. בעבר נבע השיוך של החילונים למדינה מההבנה שליהודים חייבת להיות מדינה כי "תראו מה קורה כשאין לנו מדינה", ואילו עכשיו מנתקים גם את הקשר הזה.
לצערי הרב, אף על פי שהממשלה ימנית בהגדרה, שום דבר ימני-לאומי לא נראה בה, וההתקפלות מול פקידי המשרד לא תחזיק מעמד. אינדוקטרינציה של ילדינו לא תצלח, ההורים יתעוררו ולא יאפשרו את זה. איך אני יודעת? אני רואה מה קורה בארצות הברית ובקנדה. זה הפרומו שלנו. הורים מוסלמים, נוצרים ויהודים יוצאים יחד לרחובות ודורשים לנקות את מערכת החינוך מהשפעות זרות. זה יקרה גם כאן, זו רק שאלה של זמן.
השר אליהו התבטא נגד נגיד בנק ישראל ואמר שמדובר בפרא אדם שצריך להיות מגולגל מכל המדרגות. השר טען שהנגיד מסתובב בעולם ומלכלך על המדינה ופוגע בדירוג האשראי שלה. "לא ייתכן שפקידים יצאו נגד הממשלה". אפשר להתווכח על הסגנון. ייתכן שהיה אפשר לומר את אותם דברים בעדינות רבה יותר. ועם זאת מקהלת הגינויים שנשמעה מייד אחר כך מביכה יותר מהביטוי עצמו.
נתניהו גינה את הדברים וטען שנגיד בנק ישראל הוא "משרת ציבור מסור שעושה את מלאכתו נאמנה לטובת מדינת ישראל, כלכלת ישראל ואזרחי ישראל". שר האוצר ושר הפנים רצו גם הם לגנות, וכולם מצטרפים לגינוי של יו"ר האופוזיציה, כמובן. האופוזיציה לעולם לא תוותר על הזדמנות לטנף על שר משרי הממשלה (וזה לגיטימי, זה תפקידה), והשאלה היא למה הקואליציה מרגישה מחויבות לגנות גם היא ולא פשוט לשתוק, למשל. לא צריך להגיב על כל דבר, בוודאי לא כשהמהות נכונה.
פקידי הממשלה צריכים להבין שעליהם למלא את הוראות הממשלה שבחר הציבור. זהו יסוד הדמוקרטיה. בפני מי מנסים למצוא חן? הרי התקשורת לעולם לא תגבה את הממשלה, הציבור שטוף המוח הפסיק להקשיב מזמן, ונותרנו רק אנחנו, מצביעי הימין ששמו את השרים בכיסאותיהם, שוב מאוכזבים מההתנהלות. ולא אמרתי כלום על הרפורמה המשפטית. עד מתי?
חשוב להבין שההתנהלות הזו לא תחזיק עוד. ראינו את התנהלות השמאל כשהוקמה הממשלה הקודמת, ואנחנו מצפים לאותו דבר בדיוק: לגיבוי מוחלט של שרים וחברי כנסת, לתמיכה מובהקת בארגוני חברה אזרחית ולנטישת תפיסת העולם של עבדים נרצעים מול השמאל. הדבר הזה חייב להיפסק. המדינה הזו שלנו לא פחות משהיא של הצד השני; היו בחירות דמוקרטיות, והצד שלנו ניצח. אתם, נציגי הציבור, נדרשים ליישם. לא עוד התנצלויות אין-סופיות. לעמוד איתן, לא להתבלבל ולקדם מדיניות נבחרת.
